במקום סקירה: סצינת הוואן-שוט בסרט "זאת מלחמה"
29 בפברואר 2012 מאת אורון שמירכפי ששיתפתי כבר לפני כמעט שבוע, לכתוב סקירה מלאה על קומדיית האקשן-ריגול-רומנטיקה "זאת מלחמה" ("This Means War"), נראה לי מעט מיותר. זה מסוג הסרטים שהכל בסדר בהם עבור מי שמחפש פורקן מחשבתי ו-97 דקות קלילות וטיפשיות. כלומר, זה מסוג הסרטים שהכל לא בסדר בהם עבור הצופה המחפש את מה שמעבר (למרות שבהחלט עשיתי זאת גם הפעם). או חושב שלבני אדם, בעיקר נשים, יש שכל. עדיין לא החלטתי סופית אם אני מתבייש בזה או לא, אבל אין לי ברירה אלא להודות שנהניתי. מאוד רציתי והשתדלתי לעשות זאת, ולסרט שכל-כך רוצה להיות כיפי ומספק קל לפרגן חזרה. האם אזכור אותו עוד חודש? לא סביר. כלומר, מלבד סצינה אחת ספציפית. ובדיוק על זה רציתי לדבר איתכם ואיתכן. וגם על עוד כמה דברים.
תקציר מאוד קצר של הסרט, לטובת מי שלא שמע עליו אפילו: טום הארדי וכריס פיין הם שני חברים-הכי-טובים שעובדים יחד כסוכנים חשאיים של הסי.איי.איי. הם מתחילים לצאת עם אותה בחורה (ריס וויתרספון), ובמקום לספר לה כאשר הם מגלים זאת – הם מחליטים להתחרות זה בזה ולראות במי תבחר. מתבצעים שימושים לא מורשים בציוד מיוחד של ממשלת ארה"ב. זהו פחות או יותר, בלי להיכנס לספויילרים.
הסצינה אליה אני עומד להתייחס מגיעה בשלב מוקדם יחסית של הסרט, ובה מחליטים שני גיבורינו לשתול ציוד האזנה בדירתה של הגברת, כדי לאסוף מידע מודיעיני אשר יסייע להם לכבוש את ליבה. הם מתגנבים פנימה, מתחמקים גם האחד מהשני וגם ממנה, שותלים כל מיני מכשירים בכל מיני מקומות אסטרטגיים ועוזבים כמו צמד נינג'ות מיומן. אבל מה שבאמת מגניב בסצינה הזאת, הם שני דברים – העובדה שמדובר בוואן-שוט, והמשחק של ריס וויתרספון. נתחיל עם ההיבט הטכני.
וואן-שוט, כלומר צילום רציף וארוך יחסית ללא שימוש בעריכה (הגדרה לא לגמרי מקצועית שהמצאתי הרגע), הוא כלי קולנועי הפכפך. הקהל הרחב הרי לא אמור לשים לב לקאטים משום שהשפה הקולנועית בנויה על המוסכמה לפיה אפשר לחתוך מתמונה א' לב' בלי שום הסבר כיצד המצלמה הגיעה לשם. משהו שלא ממש ייתכן במציאות, לדוגמה. וואן-שוט, הוא יותר "מציאותי" אם כך. המצלמה ממשיכה לצלם כל הזמן, גם אם הפעולה עימה התחלנו כבר הסתיימה ויש צורך להניע את המצלמה ממקום למקום כדי לעקוב אחר הפעולה הבאה. לא אכנס לדוגמאות, כי מדובר בנושא שלם בפני עצמו, ורק אנסה להסביר את היחס שלי אל הטכניקה והסיבה שקראתי לה הפכפכה. אז באופן די פרדוקסלי, כיוון שאנחנו כה רגילים לקאטים, דווקא מחסור בחיתוך מתמונה לתמונה למשך כמה דקות רצופות די שולף החוצה מהחוויה של הסרט. הקהל זקוק לקאט כמו הקורא לסימני פיסוק. לצורך נשימה. לכן, בעיניי, שוט שלא נחתך משמעותו עצירת הנשימה הקולנועית שלי, לחיוב או לשלילה. או שאני מרגיש שאני נחנק ורוצה אוויר, או שנשימתי נעתקת כמו מול תמונה מרהיבה ביופיה, או רגע מרגש מאין כמוהו. זה מאוד תלוי בסרט ובבמאי.
מצד המקטרגים, נדמה שהרבה פעמים וואן-שוט הוא תצוגת תכלית של הבמאי שעלולה לבוא על חשבון מה שטוב לסרט. ברם, כוחו האמיתי של וואן-שוט הוא כאשר אין אנו מבחינים בזהותו בזמן אמת, אלא רק ברגע בו הוא מסתיים. זהו המקרה "עוצר הנשימה" באופן החיובי. הרגע הזה בו הסצינה כה מרתקת עד כי רק בסופה, כאשר מתרחש פתאום קאט, נוחתת גם ההבנה כי בדקות האחרונות לא התבצעה שום עריכה. זה היה המקרה עבורי בסצינה המסויימת הזו ב"זאת מלחמה". ובשביל להסביר למה אהבתי את הסצינה, אעבור אל הדבר השני שמגניב בה – ריס וויתרספון.
הכוכבת הלא-רק-בלונדינית ואני התחלנו את יחסי השחקנית-צופה אדוק בסוף שנות האלפיים. אולי יום אחד יהיה לי אומץ או שכל להצליח להסביר מדוע "בחירות או לא להיות" ("Election") של אלכסנדר פיין הוא אחד הסרטים המושלמים שראיתי. בינתיים תאלצו להסתפק בעובדה שאני מאוד מאוד אוהב אותו, ושמאז הצפייה בו אין כמעט שום דבר שריס תוכל לעשות אשר יקלקל את הרושם העז שיש לי ממנה, או את ההערכה והחיבה שלי כלפיה. כן, אני פשוט מת על ריס וויתרספון. אפשר לסקול אותי באיזור התגובות. ומה שאני הכי אוהב במשחק שלה הוא הטוטאליות. לא במובן האקדמי של "משחק טואטלי", אלא יותר בכיוון של היכולת שלה להיכנס לתוך רגעים ולהפוך אותם לשלה. היא אחת השחקניות שהכי קל לי להאמין להן בקולנוע העכשווי. ובסצינה הזו היא פשוט אמיתית מכדי להיות אמיתית. אם זה הגיוני.
הדמות שאותה מגלמת וויתרספון, לורן שמה, היא כמעט אך ורק מושא התשוקה של צמד הגיבורים שלנו (שבדיעבד רק אחד מהם עובר תהליך והופך לגיבור הסרט, אגב). זו דמות כמעט נטולת אישיות לחלוטין, על גבול המקגאפין. אבל לא שחקנית מסוגה ריס תוותר כה בקלות. הסצינה המדוברת מתרחשת בערב שישי, אבל לורן שלנו היא רווקה חובבת קולנוע והיא ממש לא צריכה אף אחד כדי להנות. כל מה שהיא זקוקה לו הוא סרט טוב ופופקורן ביתי, אותו היא מכינה בזמן שהיא לבושה בסוודר לא מחמיא במיוחד ותוך כדי שהיא שרה בקולי קולות ורוקדת בהגזמה לצלילי "This is How we do it" של מונטל ג'ורדן. מסוג הרגעים שאדם סביר מאפשר לעצמו רק כאשר הוא משוכנע שאין איש מלבדו בחלל ואף אחד לא יכול לראות אותו. מסוג הרגעים שבסרטים אחרים היו נקטעים כאשר דמות כלשהי הייתה נכנסת ברגע מביך ואישי זה, קוטעת את ההשתוללות הספונטנית והופכת אותה לפאדיחת-על. אבל לא הפעם.
במאי הסרט, מקג'י ("המלאכיות של צ'רלי", "שליחות קטלנית: התעוררות"), בעצם מצלם את הסצינה כמעין קליפ לשיר הקצבי. הוא מזגזג בין וויתרספון המבצעת הכנות אחרונות לבילוי הערב שלה עם עצמה לבין שני הגברים שלה שמתרוצצים בדירה ושותלים מיקרופונים. המצלמה לא נחה לרגע והסתירות שנוצרות בשוט הרציף פשוט מבריקות – רגע סופר-אינטימי של בנאדם בדיוק בזמן שמחללים את הפרטיות שלו בברוטאליות ובלי ידיעתו. בכל פעם שחותכים משני הבחורים המשתדלים לא לנשום אל וויתרספון המשוחררת לחלוטין, האפקט מתעצם. שלא לדבר על בחירת השיר, הסוקר את אירועיה של מסיבה מטורפת בערב יום שישי… זוהי סצינה מבריקה כמעט בכל פרמטר קולנועי בעיניי, והמשחק של ריס הוא השיא. היא הולכת לאיבוד בתוך הדמות, עושה מעצמה צחוק בכיף גדול ולגמרי נחשפת לרווחה. והיא עושה זאת באופן שלא ניתן לזייף. לדעתי לפחות, ובצורה שגורמת להרהר ברגעים דומים מחייו הפרטיים מאוד של הצופה. פשוט לחבק את הבחורה הזאת, בחיי.
עד הסצינה הזאת, חשבתי שאני צופה בעוד מוצר ריקני אך ארוז היטב מפס הייצור המשומן (והמסוכר) של הוליווד. אחרי הסצינה הזו דעתי אמנם לא השתנתה כלל, אבל לפחות ראיתי בסרט כולו איזו חינניות חדשה, איזה מימד נוסף – לא מודעות עצמית מהסוג שכה מעצבן אותי לאחרונה, אלא היכולת לצחוק על עצמך באמת. הרי אין שום הצדקה אמיתית לסצינה או למעשיהם של צמד הגברים. זאת אומרת, לא קל יותר פשוט להגיע כשהיא לא בבית? חייבים לבוא בדיוק באותו שניה מבלי לדעת שגם האחר נמצא? תעשו לי טובה. היחידה שההתנהגות שלה הגיוניות, באופן מעט אירוני, היא דמותה של וויתרספון.
בתחילת השנה הלועזית החלטתי לרשום לעצמי את רגעי השנה בקולנוע בזמן אמת. הרי תמיד כשמנסים להיזכר בהם בסיכומי השנה, קשה לדפדף אחורה מעבר לכמה חודשים. אני שמח להגיד שלמרות שעכשיו סוף פברואר, יש כבר שלושה רגעים אופציונאליים לפנתיאון של 2012 – סצינת הבריכה ב"היורשים", סצינת הבעת המשאלה ב"I Wish", וסצינת הוואן-שוט מתוך "זאת מלחמה". לא בטוח שהיא אחד מפסגות הקולנוע של השנה, אבל בהחלט מדובר בקטע אחד אשר משנה את כל הגישה לגביי הסרט ממנו הוא חלק, תוך כדי צפייה. בראבו, מקג'י – הופתעתי.
לא בטוח אם זה עוד אפשרי אבל היה ניתן לראות את הסצינה כחלק מכמה סצינות מתוך הסרט פה
תודה על הניסיון, אצלי זה לא עובד. יום אחד זה יצוץ ביוטיוב בשלמותו 🙂
אורון – מכיר את הסרט Freeway?
אלמלא הסרט הזה, ספק אם הייתי אוהב את ריס ווית'רספון היום.
לא הכרתי – התקציר נשמע ממש מוזר… כיפה אדומה של שנות התשעים? קיפר סאתרלנד בתור פסיכופט? והיא בכלל לא בלונדינית שם!
פגישתינו הראשונה (של ריס ושלי) הייתה ב"פלזנטוויל", אבל הרושם האמיתי שלי הוא כאמור מהסרט שבא אחריו. אבדוק את הFreeway הזה.
היא דווקא כן בלונדינית שם. עם צמה.
אתה חייב את הסרט הזה לעצמך. טראש מובחר
אתה כל כך צודק לגבי Election, סרט עצום! לדעתי הוא אחד האנדר-רייטדים הגדולים משנות ה-90…