למי שקשה לו להפרד: סרטים בריטים לא מוכרים שחייבים להכיר

נגיד שהייתם אורחים קבועים של פסטיבל הקולנוע הבריטי שזה עתה מסתיים, ונגיד שנגנבתם לגמרי (ובצדק) מהעשייה הקולנועית של הממלכה המאוחדת. עכשיו אתם ממש רוצים לראות עוד כמה סרטים עם מבטא מגניב וכבר עברתם על כל ה"נאום המלך"ים והקן לואצ'ים למיניהם (כבודם במקומם מונח). אתם כותבים "קולנוע בריטי" בגוגל והולכים לאיבוד בין דפי הויקיפדיה וההמלצות של כל מיני חברי פורומים ואז, בייאושכם, אתם הולכים לספריות הדי.וי.די ומבקשים המלצות לקולנוע בריטי מומלץ שטרם ראיתם.
אז קודם כל, אל תלכו לספרייה ותבקשו המלצות לסרטים בריטים כי זה כמו ללכת למסעדה ולבקש משהו בצלחת. האופציות בלתי נגמרות והזבן ההיפסטר גם ככה לא ממש מעוניין לעזור לכם. במקרה הטוב הוא יגיד לכם משהו כמו "מייק לי ראיתם?" ובמקרה הרע ימלמל משהו כמו "יש מדף של קולנוע בריטי מצד שמאל". זה לא יעזור לכם.

בשביל זה אנחנו צועדים קדימה. הרשו לי לספר לכם על חמישה סרטים בריטיים מהשנים האחרונות שבאופן נפשע לא ראו אור מקרנה בארץ, ואחר כך על עוד כמה סרטים ישנים וחדשים כדי שתוכלו בעצמכם להמשיך את הפסטיבל הבריטי כל השנה (או לפחות כמה שבועות).

נתחיל עם חמישה סרטים מופלאים מהעת האחרונה שבארץ פחות נחשפו אליהם, אבל קל למדי להשיג אותם בספריות וב… נו, הדבר הלא חוקי הזה…

Nil by Mouth
מי שאחראי על תואר "המועמדות הנהדרת ביותר של האוסקר השנה" הוא, כמובן, גארי אולדמן שנכנס כמו מלך לרשימת חמשת המועמדים בזכות תפקידו ב"החפרפרת".
לא הרבה יודעים זאת אבל אולדמן ביים גם סרט אחד בודד אי שם בשנת 1997 ובאופן מרגיז זהו גם אחד הסרטים הטובים ביותר של שנות ה90 בעיני. אני כותב "מרגיז" כי זה לא הוגן שיש מישהו עם כל כך הרבה כישרון…
אבל רגע – חוזרים ל"החפרפרת". הסצנה שהכי ריגשה אותי בסרט היה הרגע בו סמיילי (אולדמן) הולך לבקר את קוני סאקס (קאת'י בורק), עובדת ביון לשעבר שיש לה מה להגיד. הרגע הזה הוא כל כך נפלא לאו דווקא בגלל הקונטקסט שלו בתוך הסרט, אלא יותר הקונטקסט שלו מחוץ לפריים. מדובר במפגש ראשון בין אולדמן ובורק, לאחר שהוא ביים אותה בסרטו הבודד, עליו היא זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן של אותה שנה. לראות את השניים האלה יחד בקדמת הפריים היה אירוע שהמם אותי.
משמעות שם הסרט הוא מונח רפואי שמתריע שלא להאכיל פציינט דרך הפה. אולי זו הסיבה שהסרט נגנז בארץ, כי מי יכול בכלל לנסות לתרגם את זה. בכל מקרה, הסרט הזה, עוד סיפור על משפחה ואלימות בצדדים הפחות יפים של בריטניה, הוא לא פחות משירה. מעבר לקאת'י בורק, שלקראת סוף הסרט נותנת מונולוג שבמהלך השנים מאז הפך להיות מן מצרך חובה לסטודנטיות למשחק, הסרט גם נתן לריי ווינסטון את הטוב שבתפקידיו. אולדמן עצמו נשאר מאחורי הקלעים.

Tristram Shandy: A Cock and a Bull Story
אחד הבמאים הבריטים שחייבים להכיר הוא מייקל ווינטרבוטום. בקלות אחד המוצלחים שפועלים כיום. ווינטרבוטום עושה המון סרטים, מיינסטריים וניסיוניים, ולכן לא כולם יצירות מופת, אבל כשהוא מצליח הוא מצליח בגדול.
"טריסטראם שאנדי" הוא בעיני סרטו הטוב ביותר מבין כל 19 הסרטים שביים בחייו הפוריים. סרטו האחרון – "הרוצח בתוכי" – אפילו הוקרן בארץ אבל באמת שאני מנסה לשכוח אותו.
שלוש שנים לפני שצ'ארלי קאופמן גרר אותנו אל תוך המבוך המשוגע של תודעתו של היוצר, ווינטרבוטום ותסריטאו פרנק קורטל בויס עשו אותו הדבר ובהצלחה לא פחות מבוטלת. הסרט הוא תיעוד של צילום סרט על פי הספר "טריסטראם שאנדי" של לורנס סטרן, אחת היצירות הספרותיות המתקדמות ביותר לזמנו, ככה שמדובר בסרט בתוך סרט בתוך ספר. השחקן והקומיקאי סטיב קוגאן ("המלט 2", "רעם טרופי") מגלם לפחות שלוש דמויות – אחת מהן היא הוא עצמו – כאשר הוא מנסה לנתב בין הבדיון והמציאות שגם היא בדיון. נשמע מסובך? זה נכון. אבל זה גרם קורע מצחוק ומתוחכם למדי.
עוד סרטים של ווינטרבוטום ששווה לבדוק הם: "אנשי המסיבות" (Twenty Four Hour Party People) ו"וונדרלנד".

This is England
סרטו של שיין מדאוס משנת 2006 גם הוא לא בדיוק המראה המחמיאה ביותר של אנגליה והוא אולי הסרט הכי טוב שקן לואץ' לא עשה מימיו. הסרט מתרכז בילד (תומס טורגוז הדי מדהים) שנסחף לתוך קבוצת קיצוניים ימניים בהנהגתו של בחור מסוכן בשם קומבו. את הקומבו הזה מגלם סטיבן גראהם – בהופעה ששווה אוסקר – שמאז השתחל אל המיינסטרים האמריקני עם הופעות קטנות ב"אויב הציבור" ו"שודדי הקאריביים" האחרון. אפשר למצוא אותו בתפקיד קטן אך משמעותי ב"שדות ההרג הטקסניים", אחד מ500 הסרטים בהם ג'סיקה צ'סטיין השתתפה השנה, וחובבי הטלוויזיה מבינכם יזהו שמדובר בלא פחות מאל קאפונה של "אימפריית הפשע".
סרטו הקודם לזה של מדאוס, "נעלי המת", היה פחות מוצלח בעיני אך הוא עדיין מצויין וגם הפך למין תופעת קאלט קטנה. סרטו הבא לאחר מכן, גם בו הוא משתף פעולה עם טורגוז הצעיר, "סאמרס טאון", היה סרט מאכזב.
הסרט הנוכחי הפך לסדרת טלוויזיה.

Hunger
הסרט הזה כבר הפך לאיזשהו בון-טון של הקולנוע הבריטי מאז יצא ב2008, במיוחד עם צאת סרטו החדש של הבמאי סטיב מקווין, "בושה", והפיכת השחקן הראשי של הסרט, מייקל פאסבנדר, לאחד השחקנים הנחשבים והבולטים של השנים האחרונות.
"רעב" הוא הפרוייקט הקולנועי הראשון של האמן הויזואלי סטיב מקווין (לצורך ההבהרה: תדמיינו את סטיב מקווין השחקן המפורסם. עכשיו תדמיינו בדיוק את ההפך. ככה נראה מקווין הבמאי) והוא מבט מעמיק עד כדי חיטוט בשביתת רעב של אסיר אירי בכלא הבריטי. מאוד קשה לצפייה אבל לגמרי אחד מסרטי הכלא הגדולים ביותר של כל הזמנים יחד עם "ברונסון" ו"חומות של תקווה".

Four Lions
הסרט הכי מצחיק של 2009 ואולי אחד מהסרטים המצחיקים אי פעם. הבמאי והתסריטאי כריסטופר מוריס – סוג של אל בעולם הקומדיה הבריטית – מחזיר את המונח "קומדיה" למה שהיא אמורה להיות: אנרכיה מטורפת ששומטת את הקרקע מתחת רגלינו ברגע שאחנו מפסיקים לשים לב ומכה בנו על הראש תוך כדי שאנחנו חסרי הגנה כי אנחנו מחזיקים את הבטן מרוב צחוק. האחים מארקס רק בלא משעמם.
הסרט מתרכז בארבעה טרוריסטים איסלמיים בבריטניה שכל אחד מהם מפגר יותר מקודמו. שורות מחץ בזו אחר זו והופעות מעולות של ארבעה שחקנים שאני לא נתקלתי בהם עדיין (ריז אחמד, אדיל אקטר יחד שני חבר'ה שפשוט מנצחים כל פאנץ' וכל סצינה: קייבין נובאק ונייג'ל לינדסי) מייצרים חוויה די קיצונית בנוף הקומדיה הבינונית אליה התרגלנו בשנים האחרונות (מדהים. אפילו לכתוב על בריטים הופך אותך לסנוב…).

למי שסרטים ישנים/בשחור-לבן לא מפחיד אותם, אני ממליץ במיוחד על הסרטים הבאים:

Saturday Nights and Sunday Mornings
אלברט פיני הצעיר ורב הכריזמה מככב בסרטו הריאליסטי המפורסם של קארל רייז מ1960. אחד מהסרטים ששמו את הקולנוע הבריטי על המפה.

Room at the Top
מעשיית מוסר ריאליסטית וחדה שזיכתה את השחקנית הצרפתייה סימון סניורה באוסקר בשנת 1959. ג'ק קלייטון ביים.

Darling
עוד סרט שזיכה את שחקניתו הראשית באוסקר. הפעם זוהי ג'ולי כריסטי בקומדיה המושחזת והמבריקה קולנועית של ג'ון שלזינגר.

Sunday Bloody Sunday
ואגב שלזינגר, הנה לכם מיני יצירת מופת רגישה ועגמומית על משולש אהבה ששבר בעת יציאתו המון טבואים של מיניות. בהקשר הרלוונטי נזכיר שזוהי אחת ההשפעות הגדולות ביותר של "סוף שבוע" של אנדרו האיי. פיטר פינץ׳ וגלנדה ג'קסון מפוארים בתפקידים הראשיים.

והנה כמה סרטים קצת יותר מוכרים ששווה במיוחד לראות אם טרם עשיתם זאת:

"ההצגה חייבת להמשך" (In the Bleak Midwinter) – קנת' בראנה ביים קומדיה קטנטנה על קבוצת תיאטרון כושלת שמעלה את "ריצארד השלישי".

"הזר" (Young Adam) – הבמאי של "חוש מושלם" מכניס את יואן מקגרגור, טילדה סווינטון ופיטר מאלן למערבולת יצרים. על ספינת דייג.

"מת על המתים" (Shaun of the Dead) – קומדיית הקאלט הזומבית של אדגר רייט וסיימון פג.

"28 יום אחרי…" (28 Days Later…) – אימת הקאלט הזומבית של זוכה האוסקר דני בויל, בימים בהם היה מלך.

"המדרון" (The Descent) – סרט האימה השני של ניל מרשל, במאי שהיה להבטחה גדולה שלא מומשה, שיגרום לכם לרצות למות בשנייה בה חשבתם שכבר הבנתם על מה מדובר.

והסרט הבריטי הטוב ביותר בכל הזמנים: "עירום" של מייק לי. אבל את זה כבר ידעתם.