• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פסטיבל הקולנוע הבריטי 2012: "ביל הפרוע"

9 בפברואר 2012 מאת עופר ליברגל

בפוסט הקודם שלי אודות פסטיבל הקולנוע הבריטי הצהרתי בהכללה כי אחד מן המאפיינים של הפסטיבל הינו סרטים המפלגים את הקהל ולא פונים למכנה המשותף הנמוך ביותר. אך אין זה אומר כי כל הסרטים הם בהכרח "אמנותיים" או קשים לצפייה. ביל הפרוע (Wild Bill) קרוב יותר לסרטי מיינסטריים מן הסרטים בסקירה הקודמת שלי, אם כי גם הוא קודר למדי, אלים למדי ואף נעשה בסגנון המנסה לשלב בין ריאליזם להפגנת כישורי הבמאי בבניית פריימים בעלי משמעות ויצירת מתח באמצעות עריכה יצירתית.

הסרט עוקב אחר ביל, סוחר סמים אלים אשר משוחרר על תנאי מן הכלא ורוצה לבקר בקצרה את משפחתו בטרם יעבור לסקוטלנד לחיים חוקיים של קידוח נפט. הוא מוצא כי אשתו עזבה לספרד לפני שנה והותירה את ילדיו בני 15 ו-11, ללא השגחה. כאשר הוא פולט עובדה זאת באוזניה של קצינת המבחן שלו, מבין ביל כי עליו להישאר בסביבה ולטפל במשפחתו. במקביל, חבריו לשעבר מכניסים אותו לעולם הפשע הישן. הבן הגדול שלו מצא עבודה בבניית אצטדיונים לאולימפיאדת לונדון ומאוהב בשכנה צעירה המטפלת באב שיכור ובתינוק. הבן הצעיר מרבה להבריז מבית ספר ונראה כאילו הוא בדרך הנכונה ללכת בעקבות אביו לעבר עתיד של פשע.

בעיניי, הבמאי דקסטר פלטשר שילב, במודה או שלא מודע, בין שלוש מסורות של הקולנוע הבריטי. הראשונה ביניהן היא הקולנוע המסוגנן מאוד שנוצר באי החל משנות השלושים, במהלכן אלפרד היצ'קוק יצר סרטי מתח עשויים בצורה דייקנית ואחריו מייקל פאוול ודיוויד לין השתמשו בעריכה משוכללת וצילום יפהפה לטובת עיבודים ליצירות ספרות ידועות או למלודרמות כתובות היטב. המסורת השנייה היא מורשת הקולנוע הריאליסטי, שהחלה בסוף שנות החמישים עם סרטי "כיור המטבח" ומאז נמצאת ברמה זו או אחרת במרכז העשייה הבריטית, לפחות מן הבחינה הביקורתית. הריאליזם הבריטי, לפחות בכל הקשור בתיאור המעמד הנמוך של החיים בשולי החברה, תמיד היה היתרון היחסי של הקולנוע הבריטי על זה ההוליוודי. המסורת השלישית היא השימוש בשירי פופ ורוק בתוך הסרט, לעיתים תוך קטיעת העלילה למעין קליפים ולעיתים כאלמנט דומיננטי מדי בסצנה. גם במקרה זה הקולנוע הנעשה בבריטניה לא פעם טוב מזה הנעשה בהוליווד, כפי שניתן לראות למשל בהשוואה בין סרטים עם הביטלס לסרטים עם אלביס (כן, אני יודע שריצ'ארד לסטר שביים את סרטי הביטלס הראשונים הוא יליד ארה"ב). אך שילוב בין כל האלמנטים שהוזכרו לעיל, לא בהכרח יעבוד.

יש הרבה מקומות בו ביל הפרוע נופל, אבל רוב הזמן התוצאה מוצלחת בזכות נכס אחר של האומה הבריטית: איכות המשחק. ייתכן וזו רק אשליית המבט, אבל התחושה היא שתושבי האיים הללו פשוט לרוב משחקים בצורה נהדרת. בסרט הנוכחי כמעט כל השחקנים עושים את עבודתם בצורה נפלא ונושאים על גבם את הסרט. בראש בראשונה מדובר בצ'ארלי קריד מיילס ו-וויל פולטר, בתפקיד ביל ובנו הבכור, בהתאמה. קריד-מיילס מגלם בן אדם אשר לראשונה בחייו מבין כי מוטלת עליו אחריות. הוא מצליח להפגין שילוב של חוכמת רחוב, בורות בדרכי התנהגות ובעיקר דאגה למשפחה אותה הזניח. לעומתו, פולטר מגלם בעוצמה נער הנדרש להפגין בגרות רבה מכפי גילו ועושה זאת בצורה אמינה המחפה על בעייתיות מסויימת בדרך בה כתובה הדמות שלו. אבל זה לא רק הם: סמי וויליאמס עושה עבודה טובה בתפקיד הילד הקטן יותר, ליז ווייט טובה בתור זונה טובת-לב, ליאו גרגורי מאיים בתור מנהל עסקי הסמים בשכונה ושרלוט ספנסר משלבת חביבות ופגיעות בתפקיד מושא אהבתו של הנער הצעיר. בתפקידים קטנים יותר ניתן לצפות באוליביה וויליאמס ואפילו אנדי סירקיס, אשר משחק נבל (ללא עזרת אנימציית מחשב) בשתי סצנות בלבד, אך אלו סצנות מצויינות.

יתרון נוסף של הסרט הוא צילומו בשכונה הסמוכה לכפר האולימפי ההולך ונבנה, מה שמציב את עלילת הפשע בסמיכות למקום אשר בעוד זמן קצר אמור להיות הגאווה הגדולה של בריטניה ואולי אפילו סמל לטוהר וספורטיביות עבור העולם כולו. בכך הסרט מראה לנו כי מאחורי ההילה הזו יש חיים קשים ומלוכלכים מאוד. הוא אולי מתעסק בשולי החברה, אך השוליים האלו בונים את המרכז. הסרט מתייחס גם לבעיית ההגירה מפולין לבריטניה ולמרות שהוא עושה זאת בקצרה, אין תחושה של קלות דעת.

לכך גם תורם סגנון הצילום, הנע כאמור בין חספוס ריאליסטי לבין שוטים המנסים להיות מרהיבים ואמנותיים, כמו התקרבות איטית אל פני גיבורים. מן הצד השלילי, לפעמים יש תחושה שהסרט מאבד כיוון. הדבר נכון בעיקר בנוגע לשימוש של הסרט במוזיקה. גם התסריט לא חף מקלישאות וסובל מחוסר אמינות מסויים בלא מעט חלקים. דקסטר פלטשר הוא בעיקר שחקן והוא מראה בסרט הביכורים שלו כבמאי הבנה יפה של כלי המדיום הקולנועי. אבל הוא עדין לא במאי גדול, להוציא את היכולת שלו ללהק ולהדריך שחקנים.

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    כשאתה אומר – הבמאי דקסטר פלטשר, זה לא השחקן מסרטי גאי ריצ'י?

    1. זה כן. כתבתי בפסקה האחרונה שהוא בעיקר שחקן

השאר תגובה