מהדורת שבת: 21 בינואר 2012

מה, כבר נגמר השבוע? ולאן בדיוק נעלם סוף השבוע? כדי לענות על קושיות חשובות אלה ואחרות, הנה כל מה שרצינו להגיד לכם ולכן במהלך שבעת הימים האחרונים ופשוט לא הספקנו. זה כולל: אוסקרים, "הארטיסט", "התמוטטות", "היורשים", "A Separation",  "בושה", "ראשמור" לו היה מבויים בידי ניקולס ריי (כן, וגם יש עוד כאלו), פסטיבל לסרטים קצרים בקרית שמונה, וויל פארל בספרדית וכמובן שלא נוותר על – חיפושי גוגל פריכים ומופרכים במיוחד. קיפצו עימנו פנימה.

אור

חזוס, השבוע הזה עבר מהר. יכול להיות שזה בגלל שהוא כלל גם הודעה דרמטית שלי לעולם (אני עובר לתל אביב. כלומר, ברגע שהעולם יימצא לי דירה) וגם הודעה דרמטית של העולם אליי (אתה זוכר את הסרט הקצר שביימת לפני ארבע שנים? אז הוא התקבל לפסטיבל בדרום צרפת. איך היום שלך עד עכשיו?). בגלל אלו ודברים נוספים, איכשהו כל מה שהספקתי להתעסק בו היה ההתפתחויות בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה של האוסקר. זה גם היה די מפתיע. אתם מוזמנים לקרוא את שני הפוסטים שכתבתי לפני התשיעייה ואחריה.

אורון, בעקבות עבודתו הפוריה באופן מחשיד ל"עכבר העיר און-ליין", לקח על עצמו את ענייני הסקירות לסרטים שיצאו. אני מנצל את הבמה עכשיו בשביל לספר לכם את דעתי על חלק מהסרטים שעלו השבוע. אל תמצמצו, זה יהיה מהיר:
"התמוטטות" – נכון לשנייה זו, מדובר בסרט המדבר האמריקני המצטיין של 2011. עדיף לראות לפניו את "המעגל הפנימי" ("Inside Job") או סתם לעשות איזה רפרוף על הויקיפדיה כדי להבין מה קורה, אבל מדובר בתסריט מופתי ובמאי שאיכשהו הצליח להוציא מקווין ספייסי משהו שנראה כי נשלל ממנו לפני עשור. יש שם סצינה אחת של פול בטאני על הגג וסצינה אחת של סטנלי טוצ'י על מדרגות שהופכות לבדן את הסרט הזה לאחד הסרטים המוצלחים של השנה.
"הארטיסט" – פחדתי מהסרט הזה פחד מוות בעקבות טראומת "נאום המלך" של שנה שעברה (כל עונת הפרסים מתלהבת מסרט מסריח) אבל, כפי שכתבתי שבוע שעבר, מדובר בסרט נפלא שלא עוזב את ראשי כבר שבוע. האוסקר הקרוב עלול להסתיים טוב.
"היורשים" – שלוש מחשבות עלו בראשי בתום הצפייה: א) זה סרט נהדר. ב) ג'ורג' קלוני מצויין. ג) הסרט הזה היה הרבה יותר טוב אם ג'ורג' קלוני לא היה בו.
זה נשמע לכם סותר אבל זה לא. הייתי אמור לכתוב פוסט שלם על זה אבל יש מצב שהכבוד יעבור לעופר שגם לו יש מה להגיד בנושא.

שבוע הבא הוא, מבחינתי, כולו אוסקר, עקב הכרזת המועמדים ביום שלישי. אני חושב שזה יפתיע כמה מכם, אם לשפוט לפי קטעי שיחות ששמענו במהלך ההקרנות ולפי כמה מחיפושי הגוגל התמוהים, לפיהם "הארטיסט" כבר זכה, ג'ורג' קלוני כבר מועמד ו"פרידה" האיראני הוא הסרט הזר הזוכה. טוב אם תדעו שכל אלה אולי הגיוניים, אך עדיין רק בגדר שמועה. המועמדים לאוסקר עדיין לא – ולהפתעתי אני חייב להדגיש את זה: עדיין לא – הוכרזו.
ביום ראשון יעלה פה פוסט ההימורים הרשמי של עופר ושלי לגבי כל הקטגוריות ואז תוכלו להצטרף אלינו למשחק הניחוש השנתי וההו-כה-מסעיר. ביום שלישי נפרסם את רשימת המועמדים יחד עם פרשנות שלי. אנסה שזה יהיה כמה שיותר מהר, אבל סביר להניח שזה ייקח כמה דקות. וזה יהיה שווה את זה. מבטיח.

אגב חיפשי גוגל תמוהים, הנה כמה איתם היינו צריכים להתמודד השבוע:
"האישה שהסריטה את הציצי שלה", "דיווח על הצרעת" ו"מחרבנים יחד". בנוסף, היה את הבחור שביקש "ניתוח סאבטקסט של 500 ימים עם סאמר" ויצא מנקודת הנחה שגויה שלסרט הזה בכלל יש סאבטקסט. ולכל מי שמחפש "סרט על מישהי ששופכים עליה דם מלמעלה" (תופתעו כמה יש כאלה) מדובר ב"קארי".
החיפוש המצטיין של השבוע הוא "הבית של סידר שולט". לא יכולתי להתנסח יותר טוב בעצמי.

עופר

עבר אלי שבוע בעיקר מעייף ולא עמוס בצפייה בסרטים חדשים או בכלל. השיא שלו היה צפייה בסרט שהפתיע אותי ברמת ההתחברות הרגשית שלי אליו, למרות שמאוד אהבתי אותו כבר בפעם הראשונה שצפיתי בו. הצפייה השנייה ב"הארטיסט" הייתה מענגת לא פחות מן הראשונה, לא מעט בזכות התגובות המעורבות עד צוננות שהוא זוכה להן בפי לא מעט אנשים. תודה רבה לכם, מקטרגים, אתם רק עושים את זה יותר כיף עבורי לגלות כמה הסרט הזה באמת עובד עבורי (וגם – מצטער שלא נהינתם).

תודות לפייסבוק (במקרה הזה של בנימין טוביאס) אפשר למצוא לא מעט דרכים להעביר כמה דקות פנויות, הודות לאנשים שיש להם כמה שעות פנויות. אחת מהן בודקת איך היו נראים פוסטרים של סרטים מוכרים, לו היו מבוימים בתקופה אחרת בידי במאים אחרים. אני הייתי באמת שמח לראות את "ראשמור" של ניקולס ריי.

אורון

בהמשך לדבריו של עופר – אני הכי הייתי רוצה לראות את "דרייב" של ג'ון פורד עם ג'יימס דין ואת "ההנגאובר" של בלייק אדוארדס בכיכובם של דין מרטין, ג'רי לואיס, ג'ק למון וטיגריס (ועוד שלושה ליהוקים מעולים בפוסטר הסרט עצמו, כנסו ללינק כדי לצחוק מהם, עשיתי מספיק ספויילרים).

לא, רגע, בעצם רציתי להגיד משהו על "הארטיסט" דווקא, שגרם לי להבין שני דברים בצפייה הנוספת שגם אני חטאתי בה:
1. הקלות שבה הוקסמתי שוב מהסרט גרמה לי להבין שיש לו משהו שאין ל"היורשים". ולכן אין לי ברירה אלא להמר עליו כזוכה האוסקר, מתוקף היותו "הסרט המקסים של השנה".
2. הבלוג הזה חייב חייב סקירה משולשת של הסרט, כדי להראות את המימדים הנוספים שלו.

בינתיים, אני קורא באובססיביות עוד ועוד ביקורות על "הארטיסט" שדי מדאיגות אותי. המשפט "מה, זה הכל?" חוזר שוב ושוב בווריאציות שונות, גורם לי להתחיל להרגיש לא בטבעיות כאשר אני מעודד את המתמודד שהוא הכי קונצנזוס. אז אתעלם מלתת לינקים לביקורות הפחות נשפכות, עוד נתעמת איתן בעקיפין בסופר-סקירה המובטחת. במקום זה אוריד את הכובע בפני שניים – יאיר רוה חד הבחנה כרגיל, ומצביע על הקושי של הצופים בעידן הנוכחי עם סרט שהם לא מקבלים ממנו מידע דרך האוזניים. ואבנר שביט מהלל ומרחיב על כל הנקודות שעושות את הסרט לגדול באמת, מעבר לגימיק. אם קראתם/ן או כתבתם/ן ביקורת/סקירה מעניינת, גם אם סותרות לחלוטין את דעתינו החיובית- אנא, שתפו.

בהמשך לדבריו של אור, אני מבטיח שקצב הסקירות לא ייפסק ואף יעלה בשבוע הבא, שכן כבר ראיתי שלושה סרטים חדשים שאמורים לעלות בסוף השבוע. והדבר היחיד שמפתיע אותי אישית בנוגע ל"עבודתי הפוריה באופן מחשיד" בעכבר העיר אונליין, היא העובדה שכבר חמש שנים וחצי אני שם, עושה את אותה עבודה, רק שאף אחד לא חושד בי לאורך זמן. רק מדי פעם. מוזר.

שאלה שתמיד שבה ועולה בנוגע לסרטים קצרים, נוגעת לפלטפורמת הקרנה נאותה. בתי הקולנוע המסחריים הם לא אופציה ושום אלטרנטיבה שנוסתה לא באמת תפסה או התקבעה. כך שנחמד היה לשמוע על "פסטיבל הסרטים הקצרים בגליל", אשר יתרחש בחודש מאי בקרית שמונה. כשמו כן הוא, ואני אישית כבר מסוקרן מהתוכניה, אשר מובטח כי לא תהיה מורכבת רק מסרטי סטודנטים או מוגבלת ז'אנריסטית ומדיומית.

"A Separation" יוקרן בישראל למרות הכל. אני בעד שיקראו לו "פירוד", תרגום מדוייק יותר וגם מבדיל אותו משאר הפרידות, עם פ"ה דגושה או רפה. חפשו אותו בקולנוע "לב" אחרי האוסקרים.

"בושה" ("Shame"), שיתוף הפעולה השני והמדובר של הבמאי סטיב מקווין והשחקן מייקל פאסבינדר אחרי "רעב", יהיה הסרט העשירי בפסטיבל הבריטי. אושר גדול. וכאילו שהפסטיבל הזה היה צריך עוד תותח לארסנל המעולה שלו.

שום עמוד בימד"ב לא ישכנע אותי שזה אמיתי, אבל במרץ הקרוב נוכל כולנו לדעת בוודאות האם "Casa de mi Padre" הוא הטריילר המזויף הכי מגניב שנראה לאחרונה או סרט אמיתי עם קדימון שנראה טוב מכדי להיות אמיתי. טוב, אני בטח מגזים, אבל וויל פארל מדבר ספרדית ממש מצחיק אותי. במיוחד כשהוא מגלם מקסיקני המנסה להציל את בית אביו מברון סמים רב עוצמה (גאל גרסיה ברנאל), בזמן שהוא עצמו מתאהב באשה של אחיו (ג'נסיס רודריגז ודייגו לונה, בהתאמה). שופו: