מהדורת שבת: 14 בינואר 2012

שבוע מרהיב עבר על כוחותינו בבתי הקולנוע ומחוצה להם, ואנחנו כאן כדי לספר הכל, בעיקר בעזרת לינקים. כותרות ראשיות: סרטי אוסקר, פסטיבל הקולנוע הבריטי, עוד המון בריטים, קצת צרפתים לאיזון, קולנוע רב חן דיזנגוף, הוט, יס, טריילר לחדש של ווס אנדרסון ואיך אפשר בלי – כל הדרכים הכי מוזרות להגיע אל הבלוג בעזרת גוגל. קיפצו פנימה.

אור

לא ברור מה היה המעשה הטוב שעשיתי השבוע כדי להיות מבורך על ידי אלוהי הקולנוע. תקשיבו, לא היה לי דבר כזה בחיים: מיום חמישי בצהריים ועד השעה המקבילה ביום שבת, נקרו בדרכי שישה סרטי קולנוע שונים לחלוטין, וכולם – ואני מתכוון כולם ללא יוצא מן הכלל – היו מדהימים. זה סטרייק שאין לו תקדים בחיי עד כה. האמת שזה היה די מעייף כי כל אחד מהסרטים הללו גם סחט אותי רגשית אבל פתאום הופיע סרט נוסף שלא יכולתי לוותר עליו ועוד מהלומה הגיעה. אני יכול להגיד לכם שסוף השבוע הזה שינה לי לחלוטין את התפיסה שהייתה לי על שנת 2011 בקולנוע.

השבוע התחיל על "סוס מלחמה" ו"היורשים" (The Descendants). שני סרטים תחת הטייטל החביב ונטול המשמעות "סרטי אוסקר פוטנציאלים". האמת שעל "סוס מלחמה" עבר שבוע מאוד קשה עם היעדרויות חיוניות מפרסי איגודי הבמאים והצלמים. אין צורך להספיד אותו, אם אתם שואלים אותי, אבל הוא איננו שחקן חזק כפי שחשבנו. יומיים לאחר מכן הלכנו להקרנת העיתונאים של "היורשים", עליו נוכל לדון כאשר יצא למסכים.
אבל שני אלו היו רק מתאבנים. לא יותר מבריזה קלילה שמבשרת על הסערה שעמדה לנחות עלי.
ביום חמישי הגיע לאוזן השלישית בירושלים סרט שהזמנתי שבוע שעבר. זה היה "Homme au Bain", סרטו האחרון של כריסטוף הונורה ("שירי אהבה", "בתוך פריז") אתו יש לי יחסים מעט… מורכבים. כאשר באתי לאוזן לקחת אותו ראיתי על המדף את העותק המיוחל של "פרידה" האיראני וישר חטפתי אותו בידיעה שעל הזדמנות כזו לא מוותרים. הייתי צריך לצרוך את שני הסרטים האלה עד הערב, כי אז חיכתה לי הקרנה של "זה חייב להיות המקום" (This Must be the Place), אחד הסרטים שאני מזיל עליהם ריר בערך מאז ששמעתי עליהם. לא צריך להסביר למה שילוב של פאולו סורנטינו ושון פן זה משהו שלא מאפשר לי לשבת בשקט.
הופתעתי מכמה אהבתי את סרטו של כריסטוף הונורה על אף שזהו לא בדיוק הסגנון הקולנועי החביב עלי. אחריו, בלי להתבלבל, הכנסתי לדי.וי.די את "פרידה" והמוח שלי התפזר על הקיר מאחורי. כאשר הוא הסתיים אספתי אותו חזרה מהר ונחפזתי אל קולנוע סמדר להקרנה של "זה חייב להיות המקום" שאותו הקדימה הרצאה של מישהי שדיברה כל כך הרבה שטויות שתהיתי האם היא בעצם ראתה את הסרט. מעבר לזה שהיא החליטה שממש לאחרונה שון פן קיבל מועמדות לאוסקר על הסרט הזה (ועל זה נאמר: תני גם לנו סיבוב במכונת הזמן שלך בבקשה) היא פשוט פספסה חלקים די משמעותיים מהעלילה. לשמחתינו הסרט הזה כל כך מדהים שכל זה התפוגג. נדבר עליו יותר כשייצא.
את יום שישי בבוקר פתחתי עם "סוף שבוע" (Weekend) שנצפה באדיבות הקונסוליה הבריטית ופסטיבל הקולנוע הבריטי. מה ששמעתם נכון – אחד הסרטים הכי טובים של השנה. כאשר הוא הסתיים רצתי שוב ללב סמדר להקרנת טרום-טרום בכורה של "הארטיסט" עם הקדמה של ניסים דיין. אני לא חושב שיש מישהו בארץ שאני יותר נהנה להקשיב לו מניסים. רבע שעה לפני ההקרנה עישנו סגריה בגשם המשוגע של ירושלים והצלחנו לדחוף לשיחה משהו כמו עשרה סרטים שממש רציתי לשמוע מה דעתו עליהם. הוא לא אהב את "זה חייב להיות המקום", אגב. לעזאזל.
"הארטיסט" התגלה כפנינה אמיתית ופשוט התאהבתי בכל דבר שקשור אליו. אני לא יודע אם זה הסרט הכי טוב של השנה (הוא אחד מהם), אבל הוא בטח הסרט האהוב עלי מהמירוץ לאוסקר, עם הסתייגות קלה מכיוון שלא ראיתי את "הוגו" עדיין.
זה הזמן להגיד תודה לירדן שהוא גם מלך וגם איש יקר.
יום שבת היה עצל במיוחד ובו צפיתי רק ב"טירנוזאור", גם הוא, כידוע, חלק מפסטיבל הקולנוע הבריטי. על הסרט הזה – כמו, סביר להניח, שאר הסרטים שהזכרתי – עוד נרחיב בשבועות הקרובים. אבל תרשו לי לספר לכם שמדובר באחד מהסרטים האלה שמשתלטים עליך בכזאת מהירות שאתה לא שם לב שעברו דקות ארוכות מאז שהזזת איזשהו שריר בגוף. מזל שנשימה זו פעולה לא רצונית, אחרת הייתה פה טרגדיה.

אבל עזבו אתכם מזה – מה שאנחנו באמת רוצים לדעת זה מהן מילות החיפוש המופרכות החדשות של השבוע, על ידי מגגלים אמיצים שהגיעו שלא באשמתם אל "סריטה":
אז – חיפושים שלא הצלחתי להבין: "הקולנוע לאן+כלומר", "מרטין סקורסזה ושני חתולים", "סרטי פסטיבל גיהנום החדש שיש הרבה סרטונים" ו"הסרט הכי מצחיק שרואים אותו גם באיכות טובה שנת 2011". לגוגל הפתרונים.
מעבר לזה, אי שם בחוץ ישנם שני יוצרים די יומרניים, כך מסתבר. פעמיים חופש המשפט "נאום לקבלת פרסי אופיר". אז אני לא יודע מי אתם, חבר'ה, אבל בהצלחה. גם "ץ סופית" היה חיפוש מעניין, והחביב עלי "מושב אידיאלי לאולם קולנוע".
לסיום אספר לכם שבמהלך 28 שנות חיי הצמידו לי הרבה תגיות. חלקן מחמיאות חלקן ממש לא. עם הרוב ידעתי להתמודד. לעומת זאת, עם החיפוש "אור סיגולי קורא בכף יד"… ובכן, זה הותיר אותי די מבולבל. מקווה שאף אחד לא גנב לי את הזהות או משהו.

עופר

קולנוע רב חן תל אביב ממוקם מעל מועדון לילה. על פי השלט בכניסה למועדון/יציאה מבית הקולנוע, שם המקום הוא משהו כמו "התאחדות רופאי השיניים של ישראל" אבל ייתכן ואני לא מדייק. לא מפריעה לי במיוחד החפיפה המתרחשת לפעמים בין היציאה מן הסרט לתור לכניסה למועדון. אבל אם בסצנת שיא של סרט, בדיוק ברגע בו הבמאי מחליט לצמצמם את השימוש בפסקול, מתחילים לחוש ולשמוע באולם את המוזיקה מן המועדון – זו כבר בעיה שהורסת את חווית הצפייה. חייבת להיות דרך לבודד את האולמות מן הרעש הזה.

ברכות לחברת הוט על כך שכמה חודשים אחרי חברת יס, העבירה את כל ערוצי הסרטים שלה לHD וזנחה את הערוץ הבודד ששילב בין הערוצים השונים. אבל בעצם לא מדובר ב"כל ערוצי הסרטים" שכן ערוץ הוט פריים, המשדר סרטיו אמנותיים וסרטים ישנים, לא עשה את המעבר. אולי כי הקולנוע בו ממילא "איכותי" ולכן לא צריך להשקיע באיכות הצפייה. אפילו אם לא ניתן להעביר את כל הסרטים המשודרים בערוץ לHD (אני לא מבין בטכנולוגיה הזו) הרי שלפחות חלקם זכאיים ליחס טוב יותר. ערוץ יס 3 המקביל כבר מזמן משדר גם בHD, כמובן.

בהכנה לפסטיבל הקולנוע הבריטי, ראש הממשלה שלהם יצא בהצהרה על פיה עדיף כי התעשייה תתמקד יותר במיינסטרים. לא ברור לי ונדמה לי שלאף אחד, למה בדיוק הוא מתכוון. כן ברור שבמאים "אמנותיים" כגון קן לואץ', מייק לי או סטיב מקווין לא ממש תומכים במפלגתו של קמרון. עימות בין ממשל ימני ליוצרים שמאלניים הוא דבר הרלוונטי לעוד מקומות בעולם, להוציא את בריטניה ומדינתינו הקטנה. בכל אופן, לדעתי קמרון יכול להיות די רגוע: גם בתחום ה"מיינסטרים", הקולנוע הבריטי נמצא בתקופה מצויינת – אולי התקופה הכי טובה שלו מאז שמייקל פאוול, דייויד לין וקרול ריד יצרו שורות של להיטים בסוף שנות הארבעים. הקולנוע האמנותי, שגם הוא פורח בשנים אלו, תורם להכרה של העולם בבריטניה כתעשייה שמוסיפה תחכום למוצר ההוליוודי הרגיל. בקיצור, מכל בחינה שהיא, תעשיית הקולנוע בבריטניה אינה דבר שצריך לתקן, אלא דבר שכל תעשיות הקולנוע בעולם צריכות ללמוד ממנו.

אורון

בהמשך למה שנכתב כאן מעליי בנושא החביב עליי בעולם – בריטים. אז קודם כל, ראש הממשלה שלהם יכול ללכת לשכב עם חזירה. סתם, סתם. והיי, זה לא אני המצאתי. אני מעלה את זה כדי להרהר בקול רם ובמילים כתובות האם יש מקום בבלוג הזה לדיון גם על סדרות. בנוגע לפסטיבל הבריטי, אני רוצה להודות ליחצ הזריז והאדיב על שהנחית על שולחן המערכת מספיק סקרינרים לכולם, כדי שנוכל לראות את המשתתפים בו מבעוד מועד ולהמליץ עליהם. זה יקרה בעתיד הקרוב מאוד, הרי הפסטיבל מתחיל בעוד שבועיים.

ובינתיים, בצד השני של התעלה – חדי הזיכרון שביניכם אולי זוכרים, או זוכרות, שבערך בתקופה זו של אשתקד נערך הפסטיבל המקוון הראשון בהיסטוריה, לקולנוע צרפתי. My French Film Festival, כך קראו לו. אז החל משלשום (ה-12 בינואר) ועד ה-1 בפברואר, מתקיימת המהדורה השניה של הפסטיבל, שוב אונליין. אחד הלקחים החביבים שיושמו הוא הכנסת העברית לאחת מ-12 השפות הרשמיות של האתר, לרווחת הגולשים מישראל. באתר הרשמי תוכלו לרכוש צפייה בסרט בודד (11.64 ש"ח לסרט באורך מלא, 5.79 לקצר) או לבחור אחת משלוש חבילות הכוללות את כל הסרטים לפי מקצים – עשרה ארוכים (70.14 ש"ח), עשרה קצרים (35.04 ש"ח) או הכל כלול (93.54 ש"ח). בשנה שעברה, היה לי הכבוד להיות חבר בצוות השופטים הבלוגרים, כנציג ישראל לצידו של יאיר רוה. השנה ישנם חמישה שופטים אחרים מישראל. מבין כלל הסרטים, יצא שראיתי במקרה שניים – "Belle Epine" שתפסתי לא מזמן בדי.וי.די ו-"Un poison violent" שראיתי בפסטיבל ירושלים 2010 תחת השם "רעל האהבה". כולם מוזמנים ומוזמנות לשתף בחוויות הצפייה שלהם ושלהן. הנה כל הדיווחים שלי מאשתקד, כמובן שאם יהיו חדשים הם יעלו אל הבלוג.

איך היה נשמע שיר הנושא של "חייבים לדבר על קווין" לו היה מולחן ומבוצע בידי רנדי ניומן, הקבוע של פיקסאר? ממש ככה (זהירות ספויילרים). הלוואי שזה היה אמיתי.

ל-"Young Adult" עדיין קוראים בעברית "תקועה". לא שאני מופתע שזה לא השתנה מאז שגיליתי זאת בשבוע שעבר, אבל אני כן מופתע שזה עדיין מטריד אותי. אולי אפילו מספיק מטריד בשביל לעשות משהו בנידון. נחכה ונראה. או שמא – חכו ותראו.

תודה לניב שפרסם בתגובות את הטריילר לסרטו החדש של ווס אנדרסון "Moonrise Kingdom". כיוון שהקדימון הותיר אותי חסר מילים, פשוט אדביק אותו כאן למטה. ואז אלך הצידה כדי לקפץ מרוב אושר או משהו.

http://www.youtube.com/watch?v=eP0QJ_Ba1Bs