סיכום 2011: 20 הרגעים הגדולים של השנה (ועוד כמה דברים)

עוד שנה הסתיימה ואיתה מגיע התסכול הרגיל על כל הסרטים שלא הספקתי לראות וכל הסרטים שעוד לא הייתה לי הזדמנות לראות. זאת הסיבה שאני לא מרגיש בנוח לעשות סיכום שנה כהלכתו ופונה לסיכום מסוג אחר – רשימת 20 הרגעים הקולנועיים הגדולים של השנה, כפי שעשיתי שנה שעברה.

השנה החלטתי להפסיק לשחק אותה אמריקני ולהכיר במקום בו אני חי. זה אומר שבשונה משנה שעברה, בסיכום השנה שלי אני מכליל כל סרט משנת 2010 או 2011, כל עוד צפיתי לראשונה במהלך השנה החולפת.
זה אומר שסרטי 2010 מובהקים כמו "נאום המלך", "127 שעות", "אומץ אמיתי", "בלו ואלנטיין" ו"ביוטיפול" – שראיתי אחרי שהחלפנו את ה10 ב11, משתייכים אצלי, לצורך העניין, לרשימה שכוללת בין היתר את "נערה עם קעקוע דרקון", "החבובות" ו50/50" שהם ילידי 2011.
כך אף סרט לא ייפול בין הכסאות ובסיכום השנה הבא יהיה מקום לסרטי 2011 שעוד לא צפיתי בהם כדוגמת "בושה", "הארטיסט" ו"הוגו". כן, אני יודע, מחרפן להיות במקום שלא תמיד מסונכרן עם העולם. לא שאני מאשים אף אחד…

אז אחרי הפתיחה הקלינית הזאת, הצטרפו אלי לסקירת 20 הרגעים הבלתי נשכחים שעשו לי את השנה החולפת בקולנוע. ואלו רגעים היו לנו! ברשימה תוכלו למצוא כריתות איברים, מרדפים, נאומים, מאבקים ושירים. שימו לב להתראות על ספויילרים…
בסופה של הרשימה תמצאו את התפקידים שעשו את השנה, הסרטים שעשו את השנה והסרטים שהרסו את השנה.

hop in

20 הרגעים הקולנועיים הגדולים של 2011

20: "האישה" (The Woman) – מה באמת נמצא במלונה…
כשלבמאי קוראים לאקי מק'קי (תגידו את זה בקול רם) מה כבר אפשר לצפות?
במהלך אחד הסרטים המטרידים של השנה החולפת, כולא איש משפחה במרתפו אישה פראית (פוליאנה מקינטוש המשובחת) שמצא ביער ומעביר אותה מה שהוא תופס כסדרת חינוך, וכל אדם אחר בעולם היה תופס כמסכת התעללות נפשית וגופנית. זה מסוג הסרטים שאתה יודע היטב ששום דבר טוב לא יקרה בסוף. ועם זאת, הקליימקס האכזרי של הסרט מתעלה על ציפיותינו בטוויסט מפתיע שלא אחשוף בשלב זה. בלי להסגיר יותר מדי, אומר שזה קורה כשאחת הדמויות נזרקת למכלאת הכלבים שנמצאת בסמוך לבית הכפר בו מתרחש הסרט. וכשהאמת על המכלאה הזו מתגלה לנו… בואו נגיד שקשה להישאר אדישים.
מסוג הרגעים שגורמים לי לייחל בכל מאודי להפסיק את הצפייה בסרט, אך משהו בי מסרב לעשות זאת.

19: "החבובות" (The Muppets) – החיים הם שיר שמח
לקח לי איזה רגע להפנים שמדובר במחזמר, על אף שזה לא היה מפתיע במיוחד. בכל זאת "החבובות". ועל אף המהמורה הראשונית, הצליח שיר הפתיחה למחוק לי את כל הציניות ולהכניס אותי חייכני וחבובתי אל הסרט. אמנם השיר האהוב עלי בסרט הוא "אדם או חבובה?", אך הרגע הכיפי ביותר בסרט המגה-כיפי הזה הוא בכל זאת השיר הראשון בו מלמדים אותנו שהחיים הם שיר שמח כאשר יש לך מישהו לשיר איתו.
השיר בעצם מורכב משלושה חלקים וכל אחד מהם טוב יותר מקודמו: הדואט המשעשע של ג'ייסון סיגל והחבובה-אח שלו וולטר, הסולו של איימי אדאמס, והחלק האחרון בו כולם שרים ביחד על כך שיש להם את כל מה שהם צריכים.
במקום לחפור, פשוט תקשיבו לזה:

18: "הבית הדומם" (La Casa Muda) – מצלמת הפולרואיד

הדבר הכי מרגיז בהקשר לסרט האימה האורוגוואי הזה הוא ששיווקו אותו כסרט שמצולם בשוט רציף אחד. זה בולשיט מאין כמוהו ולא צריך להיות מאוד חדים כדי לקלוט את הקאט הראשון כבר בדקה השביעית של הסרט. אחרי איזה עשרה קאטים כבר הפסקתי לספור. גם מכיוון שהתבלבלתי בספירה וגם מכיוון שהסרט הזה, כידוע, הפחיד לי את הויג'יזל.
הרגע הכי ערוך, וגם הכי מפחיד, הוא הסצנה בה הפנס של גיבורתנו האומללה כבה והיא נותרת בחשיכה מוחלטת בחדר, כאשר די ברור לנו שיש שם עוד מישהו מסתובב. והוא לא רוצה לשחק איתה בקוביות, בואו נודה באמת. לשמחת הגיבורה היא מצליחה לשים את ידה על מצלמת פולרואיד ישנה שנורת הפלאש שלה עדיין עובדת. אבל מה שמשמח את הדמות הראשית בסרט ממש לא משמח את הצופים. כי כל מה שאנחנו רואים הם פלאשים מבזיקים שמאירים לשנייה בודדת את החדר וכבים. ומה קורה כאשר יש דמות בצללים שמתקרבת אלינו דווקא ברגעים החשוכים? פאניקה מוחלטת, זה מה שקורה.

17: "צייד הטרולים" (Troll Hunter) – טוסרלאד
הטוסרלאד הוא טרול בעל שלושה ראשים, אם לא ידעתם (תתביישו לכם), והוא גם הטרול הראשון אותו פוגשים פנים מול פנים שלושת הסטודנטים, כאשר הם מתחקים אחרי מי שהם חושבים שהוא צייד דובים לא חוקי (אוטו ג'ספרסן המעולה). שלושת הספקנים הצעירים בטוחים שהמבוגר המזוקן עובד עליהם אבל כאשר הוא לוקח אותם ליער הם יבינו מהר מאוד שעוד יש דברים שיכולים להפתיע אותם.
בסצנת מרדף בתוך היער הנורבגי החשוך – מרדף שמצולם ברובו ממצלמת ראיית לילה – מנסים חברינו להימלט מפני היצור המיתולוגי הזה, שגובהו כעץ ותבונתו בהתאם, שמשחר לטרף. האפקטים מצוינים, השימוש בעריכה ובמצלמות הפשוטות נהדר, ואפילו המשחק מצוין. הבעיה היחידה היא שעל אף שזהו אחד הסרטים הכי כיפים של 2010-11, שום שלב בהמשך שלו, מהנה ככל שיהיה, לא מתקרב לסצינה הזו והסרט מגיע לשיאו מעט מוקדם מדי.

16. "לוחם" (Warrior) – הקרב האחרון
עוד סרט מעט פגום אך מצוין שלא הצליח לייצר עניין כפי שהגיע לו. אולי זה בגלל "פייטר" המוצלח משנה שעברה, אולי זה סתם עניין של תזמון.
סצנת השיא של הסרט, כפי שאפשר להבין בערך מהפוסטר, הוא הקרב האחרון בין שני האחים המנוכרים: ברנדן (ג'ואל אדג'רטון מ"ממלכת החיות") וטומי (טום הארדי שכנראה התאמן בסרט הזה לתפקיד ביין ב"עלייתו של האביר האפל") נפגשים לסיבוב אחרון בתחרות האגרוף התאילנדי בו הם מתמודדים על תואר "האיש הקשוח בעולם". טומי מחפש נקמה באחיו שנטש אותו בילדותו וברנדן רק רוצה את הכסף כדי לשלם את החובות על הבית שלו. בזמן שטומי לא רואה בעיניים, ברנדן מרגיש אפעס לא משהו עם זה שהוא צריך לפרק לאחיו היחיד את הצורה. בשלב הזה בסרט אתה רק רוצה שלכולם יהיה טוב וככל שהקרב ממשיך והופך לקטלני יותר, ככה קשה יותר לנשום. שני הגברים עושים תפקידים מצוינים במיוחד והבימוי של גאווין או'קונר מצליח לסחוט מהקליימקס הזה כמה שיותר על אף שימוש קצת מבאס במוזיקה איפשהו לקראת הסוף.

15: "50/50" – "אמא"
הייתה לי דילמה כשזה הגיע לסרט הזה: האם לבחור ברגע הכי מצחיק בסרט, בו אדם מחליט לגלח את שערות ראשו; או הרגע המרגש בסרט, שנייה לפני שהוא נכנס לניתוח הגורלי.
בכיין שכמותי החלטתי לכתוב על הרגע השני, זה שגרם לי לחבק את הכרית שלא תחזור עוד להיות כפי שהייתה, ולהודות לאל שלא טרחתי להזמין אף חבר שיצפה אתי בסרט ויראה אותי במצב הזה.
אדם (ג'וזף גורדון לוויט הנפלא) יושב על המיטה בבית החולים בין אמו הדאגנית מדי (אנג'ליקה יוסטון שהיא נכס לכל סרט באשר הוא) לאביו הסובל מאלצהיימר. רגע לפני שמרדימים אותו עולים בו כל החששות אותם ניסה להדחיק – מה אם ההרדמה לא תעבוד? מה אם היא תעבוד טוב מדי והוא לא יתעורר? ולראשונה בסרט, וכנראה אי פעם, הוא פונה לאימו לנחמה.
איכשהו הצליח הבמאי ג'ונתן לווין בעזרת הדרכת שחקנים משובחת להימנע מהקיטש שהרגע הזה מחייב והותיר אותו קטן ונוגע כמו שמעט סצנות השנה הצליחו להיות.

14: "מסיבת רווקות" (Bridesmaids) – גרסייס פארה ויואר
בסרט שהכי הצחיק אותי השנה נמצאת הסצנה במקום ה14, שהיא למעשה רגע קטן מתוך סצנה ארוכה יותר. מדובר בתחרות הנאומים שמבצעות אנני (קירסטין וויג, האישה הכי מצחיקה בעולם נכון לשנייה זו) והלן (רוז ביירן) במסיבת האירוסין של חברתן ליליאן. הסצנה הזו אמנם נמתחת יתר על המידה אבל היא שווה הכל בשביל הרגע הקצרצר בו אנני מחליטה להרשים את אורחי החתונה בנאום בספרדית אחרי שהלן הבריקה בנאום בתאילנדית. ההתעללות של אנני בספרדית לדעתי יכלה לייצר תקרית דיפלומטית בין ארה"ב והעולם הלטיני, אבל הם כנראה צחקו מדי בשביל לחשוב על זה. אני יודע שאני נקרעתי בקול רם בכל שלוש הפעמים שצפיתי בסרט עד כה, פלוס חמשת הפעמים שצפיתי בקטע הספציפי הזה בלי קשר.

13: "עצי השיטה" (Las Acacias) – הזדמנות אחרונה (*ספויילר*)
להוציא את "דרייב", לא היה סרט שאהבתי יותר בפסטיבל חיפה השנה מאשר "עצי השיטה", וצפיתי במעל 30 סרטים במהלכו. הקטע הכי מחרפן זה שבקלות יכולתי לפספס את הסרט הארגנטינאי, זוכה פרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן, ולא לדעת איזו יצירה נפלאה, מינימליסטית ומרגשת נבראה השנה.
הסרט מתאר את מערכת היחסים של מוביל בולי עץ שלא כל כך מצטיין בתקשורת בין אישית, ובין מהגרת עם תינוק, אותה הוא לוקח למשפחתה. כבר הרבה זמן שלא נתקלתי בתיאור כל כך מרגש של שתי נפשות שנקשרות זו לזו. זה היה כל כך יפה ועדין ומדויק שכשהגיע הרגע בו הגיעו השניים למחוז חפצם, היא נבלעת בין כל אוהביה כאשר הוא נותר לבדו בחוץ – הרגע הזה לבדו מספיק כדי לשבור לי את הלב רק מהזיכרון. פחדתי שזה הולך להיות הסיום המדכא ביותר בכל הזמנים אבל אז יצאה המהגרת מביתה וניגשה לומר לו שלום ותודה. היא בתוך החצר והוא מהצד השני של שער הגדר והוא כל כך רוצה לחבק אותה אבל לא יכול. אני הרגשתי שעצבי יפקעו אם מר חבר לא יעשה משהו בנידון, וממש ברגע האחרון הוא מציע לה להצטרף אליו לנסיעתו הבאה בעוד כמה שבועות. היא הסכימה ואני נשמתי נשימת רווחה ענקית והרגשתי כאילו רק דברים טובים הולכים לקרות בעולם מעתה והלאה.

12: "השוטר" – מפגש משפחות
לקח לי בערך ארבע-חמש דקות מתחילת ההקרנה כדי להבין שאני הולך לאהוב את "השוטר". ועדיין, הסיקוונס המעולה בו ירון (יפתח קליין) הולך למפגש חברים ומשפחות בישוב כפרי בסביבות ירושלים, היה מבחינתי שיא חדש בבחינת הגבריות כפי שהיא באה לידי ביטוי בקולנוע המקומי. משלב הצ'פחות המוגזמות – שאיכשהו מצליח להיות קומי וריאליסטי, אנתרופולוגי אך לא שופט, בו בזמן – עד למשחק הקבוצות שמשחקים השוטרים בחופשתם: נדב לפיד הבמאי ושי גולדמן הצלם הלכו על הפריים הכי מוזר בעולם – על פניו הוא לא מתמקד בכלום אבל לפתע מתנגשים בו שתי הקבוצות של הגברים ויוצרים מין כאוס מאורגן של אלימות מושרשת, שעשוע בלתי מזיק ואיכשהו גם חיבה מאוד גדולה. ב"השוטר" יש עוד הרבה, אבל זה הסיקוונס שלבדו שווה את הסרט בעיני.

11: "סופר 8" (Super 8) – תאונת הרכבת
אחרי כל המינימליזם הזה הגיע תורו של הספקטאקל ההוליוודי. סצנת השיא הראשונה של סרטו המקסים של ג'יי.ג'יי. אברמס הוא כמובן אורגיית הCGI והאפקטים הקוליים של תאונת הרכבת. צר לי שצפיתי בסרט בפתיחת הקולנוע של פסטיבל ירושלים, במערכות הסאונד שלא הצליחו לעמוד בעוצמות של הרגע הזה, אבל יחד עם זאת לא היה לי ספק שמדובר באחד הרגעים הכי מרשימים ופוערי פה של השנה.

10: "המעגל הפנימי" (Inside Job) – אקספוזיציה
המהלך התסריטאי הכי מוצלח שראיתי השנה בכלל קורה בסרט דוקומנטרי. מדובר כמובן בזוכה האוסקר של צ'ארלס פארגסון שלא ממש הבנתי את ההתלהבות ממנו אבל עדיין נגנבתי לחלוטין מהפתיחה שלו.
הסרט מתחיל בכלל באיסלנד. שם, על פני אי אילו דקות מסך, מתוארת נפילתה של המדינה הצפונית למצב של פשיטת רגל בעקבות שרשרת בחירות שגויות של הממשלה והבנקים. ההסבר למפלה איכשהו מצליח להיות נהיר וקולח. ואפילו אני, שלא מבין ולו דבר בפיננסים, הצלחתי לקלוט מה קרה. בסוף המעשייה האיסלנדית הזו מצולם אחד מהמרואיינים כאשר הוא מתייחס לשרשרת הפאדיחות שהובילו למצב הביש הזה ואז אומר משהו בסגנון "אבל זה לא כזה לא יאומן. בניו יורק הרי קרה בדיוק אותו דבר". קאט. הסרט מתחיל.
המהלך המבריק שפארגסון עשה היה להסביר לנו – ההדיוטים – במשך כמה דקות מהירות את כל הסיבות למשבר הכלכלי של ארצות הברית רגע לפני שהוא הולך לבלבל אותנו עם יותר מדי אינפורמציה. הפתיחה הזאת גם עשויה באופן מרתק קולנועית אבל לא פחות חשוב, היא תמנע מאתנו ללכת לאיבוד ככל ש"המעגל הפנימי" ייכנס למרכז המערבולת של המשבר הכלכלי. ובכל פעם שנרגיש שאנחנו מאבדים אחיזה, יחזור פארגסון לסיפור על איסלנד ואנחנו נרגיש בעניינים. הבנה כל כך מרשימה של הדרך הנכונה לספר סיפור, עלילתי או תיעודי, היא לגמרי סיבה מספיק טובה להיות ברשימה הזו.

9: "הפלנטה הבודדה ביותר" (The Loneliest Planet) – מתקפלים (*ספויילר*)
בסרט הזה, שחילק את צופיו בפסטיבל חיפה לתומכים ושונאים, שניהם נלהבים באותה מידה, ישנם שני רגעים שמתחרים על המשבצת. הראשון הוא באופן טבעי הרגע המחולל של הסרט בו רובה מוכוון אל חזהו של אלכס (גאל גרסיה ברנאל), והוא, ברגע של אינסטינקט פטאלי שיעלה לו במחיר כבד, תופס את בת זוגתו ניקה (חני פירסטנברג) ומשתמש בה כחוצץ בינו ובין הרובה.
אבל אני הולך על הרגע היותר מעודן. וזהו שוט הסיום של הסרט, בו המצלמה מצלמת את הזוג מגבוה כאשר הם מוקפים במרחבים הירוקים עוצרי הנשימה של גיאורגיה, בזמן שהם מקפלים את האוהל שלהם. מי שנשאר באולם בשלב הזה והצליח לקלוט את הדרך המרומזת והשברירית של הבמאית ג'וליה לוקטב לספר את סיפורם של ניקה ואלכס, מבין, על אף שלא נאמרה אפילו מילה אחת על כך, שמה שאנחנו רואים כרגע זה למעשה שני אנשים שויתרו על הזוגיות המשותפת והבינו שכבר אין מה להציל. מפואר.

8: "הערת שוליים" – משרד החינוך
כאב ראש לא קטן היה לבחור את הבולטת מבין כמה סצנות מתוך "הערת שוליים", ולכל אחת מהן קייס מצוין. אבל ברגע שנעשתה ההחלטה, ידעתי שאין בחירה נכונה יותר מאשר הסצנה המופלאה והקלסטרופובית ביותר של השנה, כאשר אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי) מצטופף בחדר שגודלו לא עולה על תא שירותים ממוצע, יחד עם עוד אי אילו אינדיבידואלים, כדי לקבל את הבשורות הכי קשות שקיבל מימיו.
בזמן צפייה בסצנה הזו שגם מצחיקה וגם משאירה אותך בלי אוויר, עולה השאלה: איך הצליחו להכניס כל כך הרבה שחקנים למטר המרובע הזה, שלא נדבר על מצלמה, פנסים ומחלקת סאונד? ובכן, לפי הבנתי הסצנה לא צולמה בחדר עם ארבעה קירות אלא כל קיר נבנה בנפרד על גלגלים והוזז בהתאם לסט-אפ. דוגרי, אני לא בטוח כמה פעמים עשו משהו כזה בקולנוע הישראלי.
אבל מעבר למחשבה הטכנית/אומנותית המדליקה הזו, הסצנה הזו, של סיר לחץ אחד גדול, כתובה, משוחקת וערוכה באופן יוצא מן הכלל, גם בהקשר של הקולנוע הישראלי וללא ספק גם בקולנוע בכלל.

7: "כוכב הקופים: המרד" (Rise of the Planet of the Apes) – גולדן גייט ברידג'
תתפלאו, אבל גם הפעם הייתה לי דילמה. מצד אחד הסצנה בה סיזר משתחרר לראשונה מהכלוב היא הרגע המדויק בו "כוכב הקופים: המרד" הופך מחתיכת חרבנה של סרט לאחד מסרטי האקשן המוצלחים של השנה; מצד שני, צריך לתת כבוד לקליימקס המטורף בו נלחמים הקופים בבני האדם החמושים על הגשר הגדול. בסופו של דבר הייתי חייב לבחור בסצנת האקשן השנייה הכי מוצלחת של השנה (הראשונה נמצאת במקום השלישי ברשימה הזו) שפשוט השאירה אותי דבוק לכסא ולא אפשרה לי למצמץ.
סצנת השיא הבלתי תאומן של הסרט יכלה מבחינתי להמשך שעתיים. זה פשוט היה מרהיב מדי. האפקטים נגעו בשלמות (על אף שכן היו לא מעט רגעים בסרט עם אפקטים ממש גרועים) והמלחמה העיקשת של הקופים בהנהגתו של סיזר – אחת הדמויות הכי משובחות של השנה החולפת – הצליחה להיות גם סוחפת וגם מרגשת. הכל שם נכון ומתקתק ומרהיב בקטע אחר. ההבדל בין ההצלחה של הסיקוונס הזה לבין הפתיחה החלשה של הסרט גרמה לי לתהות האם החליפו במאי מתישהו במהלך ההפקה…

6: "בלדה טריסטה" (Balada Trista de Tropmpeta / The Last Circus) – הצלב (*ספויילר*)
כשזה מגיע לחוויה הכי מטלטלת וחריפה שלי בקולנוע השנה, סרטו הספרדי של אלכס דה לה איגלסיה כנראה נמצא במקום הראשון, מאוים אך ורק על ידי "דרייב". במקום השישי ברשימה זו, עומדים שני הליצנים המעוותים והאישה שבקרוב תקרע בין שניהם – מילולית – בפסגתו של צלב ענק שנבנה במהלך מלחמת האזרחים. בשלב הזה הצופה שרד כל כך הרבה אימה, זוועות והומור, שקשה לו להאמין שמשהו עוד יכול להרשים את העיניים שחזו במהלך הסרט עד כה. אבל מסתבר שאפשר גם אפשר.
בזמן שאנחנו נחרדים ממלחמתם הפאטאלית של שני האויבים המרים שהשחיתו את נפשם ואת גופם מתוך אהבה ושנאה, אנחנו חותכים גם אל שאר אנשי הקרקס שצופים מלמטה במתרחש ומספקים כמה משורות המחץ של הסרט. אה, וגם יש אופנוען פעלולים שינסה להציל את כולם ברגע האחרון ולא כל כך ילך לו. בכל מקרה, אתם צריכים לראות את זה.

5: "127 שעות" – תשכח ימיני (*ספויילר*)
עברו מעל 11 חודשים מאז שצפיתי בסרטו של דני בויל ואני עדיין מצטמרר מהזיכרון על הרגע ההוא, זה שטענו עליו שהוא גרם להתעלפויות במהלך ההקרנות הראשונות שלו. הרגע בו ג'יימס פראנקו מבין שזה או הוא או יד ימין שלו הוא הרבה מעבר לרגע מורט עצבים (שוב, מילולית) אלא גם בית ספר לשימוש בסאונד. אחרי אותן 127 שעות בהן הוא היה מחוץ תחת אבן בנקיק שכוח אל, גיבורינו מחליט לעשות את ההקרבה האולטימטיבית וכורת את ידו הכלואה. הרגע הספציפי בו הוא נאלץ לקרוע את הגיד עדיין מקפל אותי לשניים.

4: "דרייב" (Drive) – שלושה במעלית אחת (*ספויילר*)
אחת מהקלישאות של הקולנוע היא ה"אלימות הפואטית". מדובר ברגעים בהם פרץ של אלימות מקבל איזושהי רומנטיזציה קולנועית שהסכנה בה היא בכך שהצופה משהה שלא במודע את ההפרדה בין טוב ורע, ונסחף אחרי היופי שבאלימות הקיצונית. הקולנוע הדרום-קוריאני פחות או יותר מתבסס על זה.
אחד הרגעים הבלתי נשכחים (אחד מני רבים) בסרטו של ניקולס וינדינג רפן – במאי דני שממש לא זר לו השימוש באלימות פואטית ולמעשה הביא אותה לשיאים חדשים ב"ברונסון" ו"ולהאלה" – הוא השלב בו החיה פורצת מגיבורינו כאשר בחירת ליבו בסכנה. כאשר הוא מבין שהאדם שנוסע איתם במעלית עומד לפגוע בה, הדרייבר המדובר מפסיק להיות בן אדם ומשחרר את מכונת ההרג שבו. האקט הזה אולי יציל את חייהם, אבל בסופו של דבר גם ירחיק מעליו את אהובתו. לכו אתם תקימו משפחה עם מישהו שכרגע פירק גולגולת של גאנגסטר בעזרת העקב שלו.

3: "הרפתקאות טינטין" (The Adventures of Tintin) – מרדף שלושת הפתקים
סרט ההרפתקאות המצטיין של השנה – וכנראה של העשור – הוא למעשה רצף של הגזמות. זה מה שקורה שאתה אומר לאדגר רייט "תכתוב מה שבא לך, חבר. זה גם ככה יהיה באנימציה. חוץ מזה, תזכור שאני ספילברג ואני עושה מה שבא לי". זהו מרדף אקסטטי שכולל מכוניות, טנקים, תוכי, כלב, שצף מים ועוד בסוף – בשביל לסגור את הבדיחה – גם שני כוכבי ים שלא עשו רע לאיש.
בסצנת המרדף הכי פסיכית שאני ראיתי, ב"צילום" רצוף אחד, אין שנייה אחת שמאפשרת לקחת נשימה. זה מסוג הרגעים הקולנועיים שפשוט מוחקים לך את התודעה לכמה דקות ולא מאפשרים לך לעשות כלום חוץ מלבהות ולחייך. אולי אני מגזים בעצם, כי אני כן זוכר שדיברתי במהלך המרדף המסחרר הזה. נטיתי מעט לכיוון מושבו של אורון ואמרתי "אני רוצה שהסרט הזה יסתיים כבר כדי שאוכל להתחיל לראות אותו שוב".

2: "היו זמנים באנטוליה" (Once Upon a Time in Anatolia) – פרטי זירת הרצח
הדבר הכי מפתיע בסרטו הטורקי והארוך של נורי בילג' ג'יילן זה שיש בו רגעים נורא מצחיקים. אחד מהם הוא הרגע בו התובע המחוזי מכתיב את כל האינפורמציה הדרושה לניתוח זירת הרצח, לאחר שסוף סוף נמצאה הגופה הנעדרת אותה חיפשו במהלך הלילה.
בכל הסרט הזה, שאורכו מעל שעתיים והוא מצולם באופן שקשה להבין לחלוטין את יופיו, הרגע הזה בלט לי במיוחד מכיוון שלראשונה איכשהו שכחתי שאני צופה בסרט. על אף הקולנועיות הבומבסטית שג'יילן מרהיב את איתה ב"היו זמנים באנטוליה", הסצנה הזו היא כל כך אנושית, מצחיקה ונוגעת ללב שאתה פתאום לא צופה בסרט. אתה צופה באנשים. עוזר לכך התסריט המעולה כמו הופעת המחץ של טאנר בירזל ("קלארק גייבל") שמוביל את הסצנה הזו.

1: "החפרפרת" (Tinker Tailor Soldier Spy) – הסיפור של סמיילי וקארלה
הרגע האהוב עלי ביותר מהשנה החולפת בקולנוע הוא גם פיסת המשחק הטובה ביותר. כשזה מגיע לענייני האוסקרים השנה תמיד אומרים שגארי אולדמן לא יכול להיות מועמד על תפקידו בסרט מכיוון שהוא "קטן מדי" או "עדין מדי" ואין לו רגעים דרמטיים של בכי או זעם שמנפקים פרסים בארצות הברית.
אני נאלץ להסכים עם הקביעה המדכאת הזאת אבל יש משהו אחד שאני בכל זאת לא מצליח להבין: הסצנה בה סמיילי יושב ומשחזר את המפגש שהיה לו עם ראש הביון הרוסי קארלה היא כזו פסגה של יכולות משחק שהיא לוקחת כל מונולוג או התפרצות אמוציונאלית של שחקני השנה (אני שם כרגע את מייקל פאסבנדר בצד מכיוון שלא צפיתי ב"בושה" עדיין). אולדמן, בתפקיד ג'ורג' סמיילי, נכנס לפנתיאון על הסצנה הזו בלבד, מעבר לעובדה שכל פריים שלו בסרט הוא על המילימטר.
במונולוג ארוך עם מינימום ג'סטות גופניות, גארי אולדמן עשה בית ספר למשחק והצמיד אותי לכסא בקולנוע. זה היה כאילו הוא מדבר ישר אלי ואין אף אחד אחר לידי.
וזה, קוראים וקוראות, הרגע הקולנועי האהוב עלי משנת 2011.

ובל נשכח את:
"מורה רעה" (דריי האמפ); "סתיו מאוחר" (הלונה פארק); "נערה עם קעקוע דרקון" (כתוביות פתיחה); "טיפש מטורף מאוהב" (מכות בחצר האחורית); "עדות" (דיקלה מבצעת את אובססיה); "משתף פעולה" (משחק תפקידים).

לפני שאנחנו מגיעים לשלושת הנספחים, הנה קצת מספרים בשביל הנשמה:
229: כמות הסרטים שראיתי במהלך 2011
211: סרטים שצפיתי בהם פעם ראשונה השנה
101: כמות הסרטים שראיתי שהשתחררו במהלך 2011
47: כמות הסרטים שהשלמתי השנה מ2010

נספח א: 15 התפקידים שעשו לי את 2011 (אלפבתי)

1. גארי אולדמן – "החפרפרת"
2. שלמה בראבא – "הערת שוליים"
3. ג'ון גודמן – "רד סטייט"
4. מל גיבסון – "החיים הכפולים של וולטר"
5. קירסטן דאנסט – "מלנכוליה"
6. אנג'ליקה יוסטון – "50/50"
7. דיויד מורס – "משתף פעולה"
8. בריט מרלינג – "ארץ אחרת"
9. צ'וי מין-סיק – "ראיתי את השטן"
10. ניק נולטי – "לוחם"
11. טילדה סווינטון – "חייבים לדבר על קווין"
12. קווין ספייסי – "התמוטטות" (Margin Call)
13. סיימון פג – "משימה בלתי אפשרית 4"
14. ג'יימס פראנקו – "127 שעות"
15. רותם קינן – "ההתחלפות"

נספח ב: 15 הסרטים שעשו לי את 2011 (אלפבתי)

1. "50/50"
2. "בלדה טריסטה"
3. "דרייב"
4. "האישה ששרה"
5. "החיים הכפולים של וולטר"
6. "החפרפרת"
7. "היו זמנים באנטוליה"
8. "הערת שוליים"
9. "הפלנטה הבודדה ביותר"
10. "הרפתקאות טינטין"
11. "התמוטטות" (Margin Call)
12. "השוטר"
13. "חייבים לדבר על קווין"
14. "סאבמרין"
15. "עצי השיטה"

בנוסף: "החבובות", "התפשטות", "לוחם", "עמק תפארת", "עץ החיים", "ראיתי את השטן"

נספח ג: 10 הסרטים שהרסו לי את 2011

1. "בוקר טוב אדון פידלמן"
2. "ברקיע החמישי"
3. "ג'יי. אדגר" (J. Edgar)
4. "המכונאי" (The Mechanic)
5. "הסערה" (The Tempest)
6. "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"
7. "השר" (Hesher)
8. "לא רואים עלייך"
9. "נאום המלך" (The King’s Speech)
10. "עד סוף הקיץ"

שלא תחשבו שכאן זה נגמר.
בהמשך יעלה סיכום השנה העמוס של עופר ואז פרויקט "עשרת אנשי השנה בקולנוע" על פי סריטה.