אנדריי טרקובסקי – לקראת רטרוספקטיבה

בפרוייקט ה-50 של בלוג זה לא נכלל אף סרט של אנדריי טרקובסקי (ברשימה המקדימה של אורון מופיע סולאריס). מבחינתי, יש לכך שתי סיבות: קשה להתמקד בסרט אחד של יוצר שכל אחד מסרטיו הארוכים הוא חוויה ייחודית מורכבת ובלתי נשכחת, ויחד עם זאת כל גוף יצירותיו נראה כיצירה בעלת אחידות. אפילו יותר מאשר אצל כל במאי אחר. יותר מכך, קשה באמת לגעת בסרטים של טרקובסקי; אלו סרטים שאני יותר מעריץ אותם מאוהב אותם, יותר יודע על האפשרויות שהם מעלים מאשר מבין אותם לעומק. למרות שנדמה כי העיקר עדיין מצליח לעבור, אם לא במכלול של הסרט, אז בכל תנועת מצלמה או רעש רקע הנשמע בפסקול.

אולי גם קשה לשפוט את טרקובסקי באופן שבו אנו שופטים יוצרי סרטים אחרים: הוא דורש מן הקהל סוג של התמסרות, של שקיעה בחזון הפרטי שלו, אשר לא תמיד מספק עלילה ברורה או פירוש חד משמעי. הסרטים של טרקובסקי יכולים, אולי הם אפילו מנסים, להיות "משעממים". אבל בהתאם למצב רוח, הם גם הדבר הכי מרתק שניתן לצפות בו.

כעת, הסינמטקים השונים ברחבי הארץ מציגים רטרוספקטיבה מקיפה לכל סרטיו הארוכים של הבמאי. בסינמטק חולון הרטרוספקטיבה כבר בעיצומה, בשאר הסינמטקים – החל מסוף החודש. כל הסרטים יוקרנו בעותקים חדשים, כולם עם תרגום חדש לעברית (נושא כואב, שכן מהדורות הDVD של סרטיו לוו בתרגום מחפיר לעברית, שנעשה על ידי אדם אשר אינו דובר את השפה). בנוסף, כתב העת של הסינמטק יקדיש לו את הגיליון הבא. זו הזדמנות לנסות ולומר כמה מילים על היוצר הזה, שאני באמת מתקשה למצוא משהו שקרוב לו בתולדות הקולנוע.

פוסט זה נכתב תוך תדהמה מתמשכת מגוף יצירתו של טרקובסקי, אך גם תוך מודעות למגבלות שלו: לומר כי הסרטים שלו לא מיועדים לכל אחד זה אנדרסטייטמנט – אני שוקל לשבת בשורות הראשונות של האולם, רק על מנת שלא אצטרך לחזות בנחיל האנשים הגדול אשר ינטוש כל אחד מן הסרטים באמצע. חלק מן המטרה של פוסט זה, היא להכין את הקהל ליוצר המדבר בשפה שהיא לא רק מורכבת מאוד, אלא דומה שהיא ייחודית רק לו ולכן קשה יותר להבנה עבור רוב הקהל.

איני מבקש לומר כי טרקובסקי לא השפיע על הקולנוע שבא אחריו. לפחות שנייים מן הסרטים הבולטים של השנה החולפת מזכירים את טרקובסקי בצורה בלתי ברורה: מלנכוליה של פון טרייר, מהדהד את טרקובסקי בשימוש העדין שלו בפלנטה חדשה המתגלה ודומה כי היא מקבילה למצב הנפשי של הגיבורה, בשילוב שלו בין מוטיבים דתיים לדיון בניטשה, באיום של סוף העולם – כולם מוטיבים שהפיעו לא פעם ביצירותיו של טרקובסקי. פון טרייר אף הקדיש לטרקובסקי את סרטו הקודם, אנטיכרייסט (הקדשה שאני בספק עם טרקובסקי עצמו היה מעריך). ההבדל העיקרי הוא שבעוד פון טרייר בוחר להתמקד בהרס ובדכאון, טרקובסקי תמיד מתמקד בתקווה ובאפשרות לגאולה. זהו הדבר המקשר בין טרקובסקי לסרט חשוב אחר מן השנה החולפת, עץ החיים. סרטו של מאליק נראה כסוג של שיר המתאר את מערכת היחסים בין אדם לאלוהיו, בין אם האלוהים הזה קיים ובין אם לאו. זהו גם תיאור היכול להתאים לכל אחד מסרטיו של טרקובסקי. אולי הנוכחות בזיכרון של סרטי טרקובסקי היא המגבלה העיקרית של שני סרטים אלו: יחסית לבמאי הרוסי, שניים מן המורכבים מבין סרטי השנה האחרונה נראים מעט פשטניים וקלישאתיים. זאת לעומת במאי אשר נראה כי הוא מקורי ומעמיק גם כשהוא מצטט מילה במילה טקסט של מישהו אחר.

מהו ליבו של הקולנוע של טרקובסקי? בעיניי, קודם כל אמונה. אמונה בנצרות ואמונה באדם. אך לא מדובר בקולנוע מטיפני, אלא בקולנוע המציג את האופציה של אמונה כדבר המעניק כוח ומוקיע במידה רבה אנשים הכופים את האמונה על האחרים או מאיימים בעונש. טרקובסקי מאמין באלוהים כפי שהוא מאמין באדם. הוא משוכנע כי האדם לא פעם עושה מעשים פסולים ובוחר לא נכון, אך בכל זאת הוא טוב ביסודו ומוכן לבצע הקרבה גדולה למען הכלל. הקולנוע של טרקובסקי הוא קולנוע המקדש את ערכי הצניעות וההקרבה העצמית על פני הכניעה לתשוקות ושאיפות. דומה כי השפקת עולם זו זרה לרבים בעולם החילוני/ליברי, אך טרקובסקי מציג אותה בצורה פתוחה לפרשנות ולמחשבה נוספת. הוא מעולם לא מבקש מן הקהל לקבל את הפירוש שלו, אלא מבקש מן הקהל שלו לחשוב: הוא מרבה לעשות הרמזים ליצירות אחרות בתרבות הגבוהה – מלאונרדו דה וינצ'י ועד בטהובן וניטשה, מתוך תקווה כי חלקים מן הקהל יתייחסו לדימויים העולים מן היצירה שלו בהקשר תרבותי רחב יותר. למרות שאין הכרח לזהות את כל ההרמזים על מנת להנות מסרטיו של טרקובסקי.

כשם שהוא במאי הדורש פרשנות, לא פעם הוא דורש רק התבוננות מעט מנותקת מן האינטלקט: הוא מצלם סוסים ועצים רק מפני שהם יפים (אבל אפשר גם לתת להם פרשנות). הוא יכול להפוך נסיעה במנהרות של כבישי טוקיו לפיוט, כאשר מי שעובר את הנסיעה הינו דמות משנית בסרט. הסרטים שלו מציעים שני נתיבים: באחד, ניתן רק להתרשם ולהתפעל מן הגודש האודיו-וויזואלי המרשים. בשני, הוא דורש מן הקהל לתת פירוש לכל מילה שנאמרת, לכל תנועות מצלמה עדינה, לכל משב רוח החולף בפתאומיות. הצרה היא שרוב הקהל מורגל לפסוע בנתיב אחר: הוא דורש מן הסרט לספר סיפור קוהרנטי, לעשות עבורו את רוב העבודה. כלומר, לתת גם פתרונות לעלילה/השקפת עולם, לא רק לעורר שאלות.

אבל יש בסרטיו גם סיפור: בסרטו הארוך הראשון, נעוריי איבן (Ivan's Childhood) (על הפתיחה שלו כתבתי), זהו סיפורו של ילד הנאלץ להילחם במלחמת העולם השנייה. וגם סיפורה של היחידה לה הוא עוזר. זהו סרט של שעה וחצי בלבד (מאוחר יותר סרטיו הופכים לארוכים יותר) ונדמה לי שהוא יותר נגיש מרוב סרטי הבמאי.

באנדריי רובלב (Andrei Rublev) טרקובסקי המציא את הביוגרפיה האמנותית מחדש – לא תיאור של אירועי מפתח בחיי האמן, אלא מספר אפיזודות אשר עיצבו את השקפת עולמו. זהו גם האני-מאמין של האמן היוצר את הסרט, לא פחות מתיאור של צייר מימי הביניים אשר על חייו לא ידוע הרבה. הוויכוח בין אנדריי רובלב המאמין באמנות המראה את האור של אלוהים, לעומת תאופאנס היווני הסבור כי על האמן להזהיר מפני חטאים וחורבן אולי נראה מיושן, אך הוא רלוונטי לא פחות גם היום. הסרט מחולק לאפיזודות – בחלקם הגיבור לוקח חלק מרכזי, בחלקם הוא רק משקיף. יש בו קטעי מלחמה אכזריים ורגעים הגורמים להתרוממות נפש נוכח ניצחון הרוח האנשית. לסרט יש פרולוג מופלא בפניי עצמו על אדם המנסה לעוף ואפילוג המציג לנו את התוצאה הסופית של החוויות ושל ההקרבה: האמנות עצמה.

סולאריס (Solyaris) הוא הכניסה הראשונה של טרקובסקי אל עולם המדע הבדיוני. הסופר סטניסלב לם, אשר כתב את הספר עליו מבוסס הסרט, שנא את העיבוד של טרקובסקי (אם כי פחות מששנא את העיבוד של סטיבן סודרברג). הוא חש כי טרקובסקי מבקר את היציאה לחלל ואת הקידמה. אבל המדע כלל לא מעניין את טרקובסקי, אלא העיסוק באהבה – אהבה לטבע, אהבה לאב, אהבה לאישה. כל האהבות הללו אבודות מן הרגע שבו הן מתחילות. ההימצאות של כוכב לכת/אוקיינוס אשר לכאורה יכול למלא משאלות על מנת להשאיר את הגיבור עליו, היא רק אמצעי (או לא) לעיסוק בטבע האבוד מראש של האהבה. אצל טרקובסקי סצנות המדע הבדיוני מורכבות לצילום, יפות ומרגשות. כמו סצנת הפתיחה, המציגה את הגיבור בחצר ביתו, ממתין לאורחים/נפרד מכדור הארץ.

סרטו הרביעי של טרקובסקי, המראה (The Mirror), הוא כנראה הקשה ביותר להבנה, או אולי הישיר והפשוט ביותר: במאי חולה משחזר את ילדותו ויחסיו לשתי נשים – אמו ואשתו לשעבר. השתיים מגולמות בידי אותה שחקנית: בשיער אסוף היא האם, אשר גידלה שני בנים לבד. בשיער פזור היא האקסית. טרקובסקי הרבה להשתמש בשיער אסוף כסמל לאישה טהורה ובשיער פזור כסמל למיניות – שני צדדים של היישות הנשית. הוא תמיד מעדיף את האישה הטהורה על פני האישה המינית, אך הוא מעריך ואוהב את שני הסוגים. המראה הוא סרט המקצין את זרם התודעה ולא ניתן להבין בו הכל בצפייה אחת – אך במידה ומוצאים דרך להתמקד ברגשות העולים, זוהי יצירה שקל לצלול בתוכה ולהנות מהישג קולנועי נדיר.

מתוך "המראה"

סטאלקר (Stalker) הוא חזרה של טרקובסקי אל עולם המדע הבידיוני. הפעם הוא שיתף פעולה עם האחים סטרוגטסקי אשר כתבו את הרומן עליו מבוסס הסרט, פיקניק בשולי הדרך – אבל הסרט שונה מאוד מן הרומן. רוב הסרט מתרחש ב"איזור", שכתוצאה מנחיתת חייזרים (כנראה) ייתכן ויש בו חדר המאפשר להגשים משאלה – אך גם מסוכן מאוד ללכת בו. ישנו "סטאלקר", מדריך אשר מתמחה בפילוס דרך באיזור, עבודה הדורשת ממנו הקרבה גדולה וייתכן שאף הפכה את ילדתו לאילמת ונכה. הוא מוביל לאיזור שניים, סופר ומדען, יחד עם השילוש הקדוש המרכיב את נפש האדם – האמונה, האמנות והמדע. אלא שהשילוש לא מצליח לעבוד ביחד. הסרט מספר את הסיפור שלו בקצב מאוד איטי, אך רגעיו החזקים מרשימים בעיקר ברעיון העומד מאחוריהם, עד לסיום האניגמטי שהוא נס, בכל מובן של המילה. הצד העצוב הוא, שהסרט ככל הנראה כן צולם ב"איזור" מיוחד, בו נערכו בעבר ניסויים גרעינים. כמעט כל הצוות והקאסט חלה בסופו של דבר בסרטן, כולל טרקובסקי.

לאחר מכן יצא הבמאי לאיטליה, כדי לשתף פעולה עם התסריטאי הגדול טוניו גאורה (אשר הרבה לשתף פעולה עם מיכאלאנג'לו אנטוניוני) בסרט נוסטלגיה (Nostalghia). הוא עשה סרט על סופר רוסי העורך תחקיר באיטליה, בחברת מדריכה צעירה. הוא אכול געגועים למולדתו, אך מדובר על רוסיה הטהורה הרבה יותר מאשר על רוסיה המציאותית. זוהי רוסיה אידיאית של הילדות. במהלך הסרט הוא פוגש אדם המשוכנע כי העולם עומד בפני השמדה ואצל טרקובסקי כל מטורף קיצוני הוא דמות אמינה עם טיעונים טובים. גם כאן, הסיום פשוט מרטיט. הסרט תוכנן כקו-פרודוקציה איטלקית-רוסית, אך טרקובסקי החליט מראש שהוא לא יחזור לעבוד בארץ אשר הגבילה את אמנותו. הוא יצר סרט על קשיי הגלות בשעה שהוא עצמו מתכנן ומעביר את המשך חייו בגלות.

ואלו לא היו חיים ארוכים. אנדריי טרקובסקי הספיק לעשות עוד סרט אחד בעודו חולה – הקורבן (The Sacrifice), סרט המתרחש בשבדיה, ארצו של אינגמר ברגמן, הבמאי הנערץ ביותר על טרקובסקי (וזה היה הדדי). הסרט מתרחש בזמן חגיגת יום ההולדת של מבקר תיאטרון ואינטלקטואל ידוע. באמצע המסיבה הצנועה, נמסר כי העולם עומד בפני שואה גרעינית. אך הגיבור מקבל לפתע הארה המאפשרת לו להציל את העולם. זאת על ידי שורה של מעשים הדורשים ממנו להרוס את חייו. האם הוא משוגע? או גיבור שגאל את האנושות? הסרט לא מסביר וזה לא באמת משנה. העיקר היא הנכונות להקרבה, האמונה הטוטאלית, ההיאחזות באפשרות הקלושה של גאולה, הקרבת היחיד למען הכלל.

מתוך "סטאלקר"