שאלות על ייצוג של עירום ומיניות בסרטי במאיות

אחרי פסטיבל ירושלים חשבתי שזה צירוף מקרים, אבל כזה שמספיק לאיזו תיאוריה לא מגובשת על מגמות בקולנוע העכשווי. אני שב ומסתייג מעצמי כי בהחלט יכול להיות שזו מקריות מוחלטת, אבל פשוט יצא שראיתי לא מעט סרטים של במאיות השנה. ישראליות ובינלאומיות. ויצא שרובם המוחלט של הסרטים הציגו גיבורה נשית. עד כאן מתבקש. אבל מתוכם, רוב פחות מוחלט אבל בהחלט מכריע הציג את הגיבורה כעלמה במצוקה, ולעיתים אף כמישהי המאמינה שרק סקס יפתור את כל בעיותיה בחיים ורצוי שהוא יהיה כמו שיותר מנוכר ונוראי. זו הייתה התחושה עימה סיימתי את פסטיבל ירושלים בחודש יולי האחרון.

לימים נשכחה ההרגשה מליבי, אבל היא שבה ועלתה בזמן הקרנות האקדמיה לפני טקס פרסי אופיר, בשנה שהייתה משופעת קולנוע ישראלי נשי. אבל גם מאז עבר כבר מספיק זמן. והנה, ממש אתמול, צפיתי בדי.וי.די בסרט צרפתי בשם "Belle Epine", מאת הבמאית רבקה זלוטווסקי. אחרי 80 דקות איטיות אך לא חסרות ערך נזכרתי בשלישית בתיאוריה שלי, המאוד לא מבוססת, אבל לגמרי מבוססת על המציאות כפי שאני חוויתי אותה בחודשים האחרונים. עוד קצת על הסרט הזה, דוגמאות נוספות למגמה ושאלות נוספות בהקשר זה – אחרי הקפיצה. אגב, ספויילרים קלים עד כבדים לכל הסרטים שיוזכרו בכתבה. פשוט דלגו על הפסקה בה הם מוזכרים אם אתן מתכננות לראות אותם בקרוב או ברחוק (ואני חושב שאכתוב את כל הפוסט הזה בלשון נקבה בלבד, נראה לי הגיוני משום מה. אך הוא כמובן מיועד לשני המינים).

בסרט הביכורים שלה באורך מלא, שאת שמו ניתו לתרגם ל"קוץ יפה", עורכת לנו הבמאית היכרות עם דמותה של פרודנס (ליה סיידו, ראו תמונה לעיל). מדובר בנערה בת 17 אשר בוחרת להדחיק את העובדה שאמא שלה נפטרה לא מזמן ובמקום זאת לנסות להצטרף לכנופיה של אופנוענים. ואם אפשר אז גם לשכב עם אחד מהם. כרגע חשפתי בפניכן את מרבית ההתרחשויות העלילתיות המועטות בסרט. בשאר הזמן הגיבורה שלנו בעיקר מתמודדת עם כל מה שיש לכל האנשים בסביבתה להגיד נוכח ההתנהגות שלה והקיום באופן כללי, והדעות מגוונות עד מאוד. הדבר שאני כן רוצה להתעכב עליו, הוא האופן בו מתייחסת הבמאית אל הגוף הנשי בכלל וזה של הגיבורה שלה בפרט.

כבר בסצינה הראשונה אנו חוזים בעירום לא מיני. פרודנס ודמות נערית נוספת, אשר תהווה עבורה את המפתח לכנופיית האופנוענים, מתבקשות על ידי קול נשי שאת מקורו אין אנחנו רואים – להתפשט. מרילין (אגת' שלנקר), הנערה השניה, מתערטלת בזריזות וללא בושה. פרודנס נשארת בבגדים תחתונים ומתחננת שיאפשרו לה לשוב ולהתלבש. בסצינה הבאה היא כבר משווה את גודל החזה שלה עם אחותה, ובאחת אחרת משוחחת עם חברה קרובה בחדר האמבט. שתיהן לובשות רק מגבות ורק לפעמים. המסקנה המתבקשת היחידה שלי בתור צופה, היא שנשים פשוט לא ממש אוהבות בגדים, ונאלצות ללבוש אותם רק בחברת גברים או בסיטואציות בהן הן מרגישות שלא בנוח. מסקנה הפוכה לחלוטין לאור כמעט-27 שנות חיי, ולו רק בזכות העובדה כי רכישת בגדים מסוגלת לשמח את רוב הנשים שפגשתי באופן שאין שני לו. או כי סרטים אחרים (וגם המציאות, לעיתים) דווקא לימדו אותי שאף אשה לא באמת מרוצה מהגוף שלה.

בהמשך הסרט, כאשר הגיבורה שלנו מתבייתת על הבחור שלה ומפתה אותו, סצינת חיזור קצרצרה מובילה למיטה ואל סצינת סקס קצרה המסתיימת עם הבחור המפנה אליה את גבו. אמא שלו היא זו שצריכה לטפל בפרודנס אחרי היעלמותו, להציע לה ארוחת בוקר מנחמת וללוות אותה החוצה מבית המלון הקטן שבבעלותה. אני לא כל-כך יודע למה, אבל מהתנהגותה של פרודנס בסצינות עוקבות היה לי הרושם שהיא די מבסוטה מהעניין. למרות שהזהירו אותה שלבחור לא אכפת ממנה, נראה כאילו היא זו שבכלל לא אכפת לה. אני גם לא ממש יודע כמה מזיז לה שהבחור שלה מחליף אותה באחת אחרת מול עיניה, משאיר אותה להירטב בגשם בסצינה הלפני אחרונה. כמובן שהסיום בכלל חושף את העובדה שפרודנס דווקא כן מתגעגעת לאמא שלה ובעצם ניסתה להתקרב אליה לאורך כל הסרט על ידי ענידת התכשיטים שלה למשל, ובכך להפוך מילדה לאשה כמצופה מסרט התבגרות. אז אני חושב שאת העניין הזה הבנתי, אבל הניואנסים פסחו מעל ראשי וכך נותרתי עם התחושה שכל העירום הנשי הזה לא היה מאוד מוצדק בעיניי. אולי אפילו קצת נצלני. אני אסתכן בקלישאתיות, אבל לו במאי ממין זכר היה חתום על הסרט הזה בדיוק, הוא היה מכונה שוביניסט ומחפיצן.

אפשר לפתור את העניין בצקצוק לשון ופליטת משפט כמו: "צרפתיות, מה ציפיתי?". אבל אם לשפוט לפי "קוד כחול" ("Code Blue") אז גם להולנדיות ממש לא חסר. הבמאית אורסולה אנטוניאק טווה ברקמה עדינה סרט על גיבורה נשית המשוועת למגע וחום אנושי, מפנטזת על השכן הנאה שלה ואז מסיימת את הסרט כאשר היא חותכת את עצמה באמבטיה אחרי שחוותה השפלה והתעללות מינית מצד אותו שכן. קשה מאוד להגיד שהיא נהנית מזה, אבל בזמן האקט היא משתפת איתו פעולה, לפחות בהתחלה. נדמה כאילו אפילו הכרה בקיום שלה באופן משפיל, גם היא הכרה בקיום שלה (במהלך הסרט היא מרבה לבלות בחברת זקנים גוססים או מתים, מתוקף היותה אחות סיעודית). רק אחרי שהיא באמת תופסת עד כמה היא לא קיימת גם מבחינת הבחור שחשקה בו ושחשבה כי חשק בה – רק אז היא מבינה את מר גורלה.

סרט נוסף שראיתי בפסטיבל ירושלים הגיע מיוון ושמו היה "אטנברג" ("Attenberg"). במקרה שלו, הגיבורה של היוצרת אתינה רחל צנגרי שבה וטוענת שהיא א-מינית. מה שלא מפריע לה להתעניין בחזה של חברתה הטובה יותר, לדבר על סקס עם אבא שלה (לצערי המשפט הזה דו משמעי) וכמובן לחוות מפגש מיני קר ומנוכר עם איזה בחור. אמשיך ואתייחס לסרט ישראלי דווקא, "הנותנת", של הגר בן-אשר, המגלמת בעצמה את הדמות הראשית שחשה איזה צורך לפרוק מינית את כל גברברי המושב בו היא מתגוררת לבדה, עם שתי בנותיה הקטנות. כאן סצינות הסקס הן כבר מעבר לנועזות לפרקים, והסיום של מערכת היחסים עם הבחור היחיד שנראה כי אכפת לו ממנה לא מותיר ספקות בנוגע למסר של הסרט (זה ספויילר חריף מדי אז אמנע ממנו בשלב זה ואחכה עד שיתבהר מתי והאם יוקרן הסרט שוב). אל החבורה הזו אצרף את סרטה של הבמאית הספרדיה איזבל קוישט "Map of the sounds of Tokyo", המתרחש ביפן. כתבתי עליו סקירה מלאה, אבל מה שרלוונטי לטקסט הזה הוא העובדה שהגיבורה (רינקו קיקוצ'י) מתחילה לקיים קשר מיני די פטישיסטי עם גבר זר (סרג'י לופז). האם זה הולך ביניהם? האם האהבה מנצחת או משהו בסגנון? נחשו לבד. אבל בואו נגיד שלא ממש בטוח איזו מין אהבה הייתה שם מלכתחילה.

בקיצור, מצרפת דרך כל אירופה ועד ישראל ומזרחה משם, נדמה שכמה וכמה במאיות החליטו לעסוק בשנה החולפת במיניות ועשו זאת בהקשרים לא חיוביים. אבל מה למדנו מכל זה? זהו השלב בו התיאוריה שלי מתגלה כלא-ממש-תיאוריה, משום שמסקנות אין לי. נדמה לי שאני מזהה מגמה, אולי אפילו מצוקה או ביטוי עמוק ותת-מודע אפילו של תופעה חברתית, אבל אין לי הכלים להבין אותה. יש לי רק שאלות:

האם לבמאיות נוח יותר להציג את הגוף הנשי במערומיו בהקשרים מיניים וגם לא-מיניים? כלומר, האם הן מרשות לעצמן יותר מתוקף היותן נשים והיכרותן הלאו דווקא מינית עם אינטימיות נשית, או שאולי הן בכלל לא עושות מזה עניין, למרות שהן פועלות בעולם בו הגוף הנשי מנוצל למכירת מוצרי צריכה במגוון רחב של תחומים? האם הן מביעות אדישות או תסכולים מנושאי הסקס והסקסיסטיות בעולם דרך הסרטים שלהן? האם הן מבקרות את המצב, או אולי דווקא מנציחות אותו כמו מישהי שקוראת לעצמה "כלבה" ובעצם נותנת לגיטימציה לאחרים לקרוא לה כך? ומה בעצם אני באופן אישי אמור לעשות, במקום בו זמרות פופולריות מכריזות שהן דווקא אוהבות שמושכים להן בשיער? כנראה שלזהות מגמה, להתבלבל ולהתלבט בקול רם, ואז לכתוב על זה פוסטים חסרי פואנטה ולבקש עזרה מהקהל.