אוסקר 2011: מה למדנו מהאוסקר הקודם?

שבוע שעבר זה התחיל, שבוע הבא – עם הכרזת המועמדים לפרסי איגוד השחקנים – זה כבר מתגלגל בעוצמה מלאה. עונת הפרסים של סרטי 2011 מגיעה לנקודת הרתיחה.

אז רגע לפני שאנחנו צוללים פנימה אל עונת הפרסים הנוכחית שמתחילה ממש עכשיו, יהיה מעניין יותר לראות את האוסקר הקרוב כחלק מקונטקסט רחב יותר. ובשביל זה אנחנו צריכים לחזור רגע אחורה. לנסות להסתכל באופן רציונלי (ואלוהים כמה שזה קשה לי) על מה שקרה והאם יהיו השלכות למירוץ הקרוב.

(הכתבה הופיעה גם ב"עכבר העיר און-ליין")

בסיומו של סרטם של האחים כהן "לקרוא ולשרוף" עומדים זה מול שני סוכני ביון אמריקניים ומנסים לעשות סדר בכל מה שקרה. "אז מה למדנו מכל זה?" שואל אחד הסוכנים את רעהו, ולזה אין תשובה. הוא רק משיב לו במבט מבולבל.
השתיקה המובכת והמבט התוהה בסיום הסרט מזכירים את מה שעבר על צופי האוסקר בתום הטקס של שנה שעברה, טקס האוסקר ה83. בסיומה של אחת מעונות הפרסים המסעירה, המותחת והמתסכלת ביותר של השנים האחרונות, בה זכה "נאום המלך" בארבעת האוסקרים המרכזיים, נותרה השאלה הגדולה מכל: רגע, מה בעצם קרה כאן עכשיו ומה אנחנו מבינים מכל זה?
התשובה המיידית היא שאין תשובה מיידית. כל עונת פרסים שונה מקודמתה ובדומה לכל דבר בחיים, ברגע שחשבת שפענחת משהו אחד, כל השאר מתמוטט.

עונת הפרסים של אשתקד נשלטה על ידי סרט אחד בלבד. היה זה "הרשת החברתית". סרטו של דיויד פינצ'ר על הוגה הפייסבוק מארק צוקרברג קיבל את הביקורות הטובות ביותר מהעיתונות האמריקנית, עשה חיל בקופות והפך לשיחת היום. אך בד בבד, נטען על הסרט שהוא קליני מדי, קר ולא נעים לצפייה ושהדמויות בו מעוררות מינימום הזדהות אבל עם מקסימום שורות דיאלוג.
עוד שלושה סרטים רצו עם "הרשת החברתית" על המסלול בדרך אל האוסקר: "פייטר", דרמת האגרוף ההוליוודית היעילה וטובת הלב עם הופעות מחץ של כריסטיאן בייל ומליסה ליאו; "התחלה", שובר הקופות הפסיכי שהפך לקאלט כמעט מיידית (ומאז התפוגג בתודעה מהר מהצפוי); ו"נאום המלך", דרמה תקופתית שמרנית בעשייתה הקולנועית ששבתה את ליבם של רבבות צופים בכל העולם.
כמובן שהיו עוד סרטים באותה שנה. "אומץ אמיתי", "הילדים בסדר", "127 שעות", "גנב עירוני" ועוד, אך כולם היו שחקני משנה לארבעת הסרטים המובילים.

בכל שנות האוסקר לא היה סרט שגרף כל כך הרבה פרסי מבקרים כמו "הרשת החברתית". יותר מכך, לא היה תקדים לפני זה לסרט שלקח כל כך הרבה פרסי מבקרים אך הפסיד את האוסקר. אבל להמר עליו כבר מדצמבר הייתה טעות בגלל סיבה אחת. לסיבה הזו יש שם – הארווי ויינשטין.
ווינשטין הוא שהקים את חברת מיראמקס, חברת הבת של אולפני דיסני ששינתה את מפת הקולנוע העצמאי בארה"ב ובעולם. מעבר ליכולתו להשקיע בסרטים נפלאים ("כף רגלי השמאלית", "הפסנתר", "ספרות זולה" והרשימה עוד ארוכה), יכולותיו להבין את חוקי המשחק של האוסקר כבר קיבלו מימד מיתולוגי. זה הבן אדם אשר במו ידיו הכניס סרטים בינוניים שאיש לא ספר כדוגמת "נער קריאה" ו"שוקולד" לאוסקר בלי שמישהו חשב שזה אפשרי.
לווינשטין היו שנה שעברה גם את "פייטר" וגם את "נאום המלך" בשורותיו. בזמן שהוא דחף את השחקנים של "פייטר", הוא השקיע את כל מרצו בלהביא לזכייה של סרט המלוכה הבריטי.
כאשר "הרשת החברתית" טרף כל פרס מבקרים שעמד בדרכו, ווינשטין ידע בדיוק איזו אסטרטגיה תנצח: על פני באנרים ברשת ושלטי חוצות שחשפו את הפוסטר של "נאום המלך" הופיע המשפט "ישנם סרטים שרואים, ישנם סרטים שמרגישים".
ווינשטין ידע שהדרך הכי בטוחה אל מצביעי האקדמיה היא דרך הלב. "נאום המלך" עבד על רגש, "הרשת החברתית" עבד על אינטלקט.

האסטרטגיה התבררה כהצלחה כאשר תמו פרסי המבקרים והגיע זמנם של פרסי הגילדות (האיגודים המקצועיים), הפרסים שמייצגים את טעמה של התעשייה. בחירותיהן של הגילדות תמיד קרובות יותר לאוסקר מכיוון שאחוז גדול מחברי האקדמיה הם חברי גילדה כלשהי, והאוסקר הוא פרס של תעשייה ולא פרס של ביקורת.
אז התהפכה העונה על פיה.
אמנם "הרשת החברתית" ו"ברבור שחור" נכחו כמעט בכל גילדה, אבל כאשר הוכרזו הזוכים רק אנשים בעלי יכולת הדחקה קיצונית לא הבינו לאן נושבת הרוח. "נאום המלך" גרף את פרס הצוות הטוב ביותר בגילדת השחקנים, את פרס הסרט בגילדת המפיקים ופרס הבמאי בגילדת הבמאים. ל"הרשת החברתית" נזקפו רק שתי גילדות: העריכה והתסריט (בו מלכתחילה ל"נאום המלך" לא היה סיכוי מכיוון שהתסריטאי דיויד סידלר אינו חבר באיגוד התסריטאים).
על אף שזה – על הנייר – נראה בלתי אפשרי, "הרשת החברתית" נידון בשלב הזה להפסיד את האוסקר.

באופן אירוני טקס האוסקר ה83 נראה כמו מיקרוקוסמוס בן שלוש שעות של העונה כולה: בתחילת הערב "התחלה" ו"הרשת החברתית" זכו בפרס אחרי פרס, אך במערכה השלישית של הערב, כאשר הגיעו הפרסים הגדולים של שחקן ראשי, במאי וסרט – "נאום המלך" השאיר אבק לשאר המתחרים.

העניין הכי משונה בכל הסיפור הוא שהאקדמיה עברה בכל זאת שינוי משמעותי בעשור האחרון, כאשר החליטה שוב ושוב להכתיר סרטים שאינם מקוטלגים תחת הקטגוריה "סרטי אוסקר".
מאז 2004 זכו בפרס הסרט רק סרטים קשים מאוד המציגים תמונה חדה ולא תמיד מחמיאה של אמריקה דווקא על חשבון ספקטקלים הוליוודיים מנקרי עיניים: "מיליון דולר בייבי"; "התרסקות", "השתולים", "ארץ קשוחה" ו"מטען הכאב" הם רחוקים מאוד מהמקבילים שלהם בעשור שלפני ("פורסט גאמפ", "לב אמיץ" ו"טיטניק"). היחידי ששבר את הסטרייק היה "נער החידות ממומבאי" ב2008, שגם הוא, תסכימו אתי, איננו "שייקספיר מאוהב".
"הרשת החברתית" היה ההמשך הישיר ביותר לקו הזה שנקבע על ידי האקדמיה. אבל עם התחלפות המאה אמרה האקדמיה "לא עוד" ויצרה את טקס האוסקר הכי ריאקציונרי שאפשר להעלות על הדעת. בשנה שעברה החזירה האקדמיה את האוסקר אל הרגש, אל החוויה המיידית, אל הקראוד-פליזר.

מפיקי "נאום המלך" בסדר יורד. אחד מהם ממש יאהב את "לא רואים עלייך" כשיצפה בה בפסטיבל חיפה.

 אז בסיכומו של יום, מה למדנו מכל זה?
1. אם אתם רוצים להרשים את חבריכם בהימורים לאוסקר טוב תעשו אם תחכו רגע עד לפרסי הגילדות. כרגע "הארטיסט" ו"הוגו" הם המובילים אבל זה עלול (ואפילו סביר) להשתנות. הגילדות יעמדו כנראה מאחורי "סוס מלחמה" הרבה לפני דרמה קומית מרירה כגון "היורשים".

2. כשהארווי ויינשטין מדבר צריך להקשיב. השנה הוא מדבר במקום שהסרט אותו הוא דוחף לא יכול. זהו "הארטיסט" שלא רק שהוא בשחור-לבן הוא גם אילם כמעט לחלוטין. נשמע מופרך שסרט כזה יזכה בפרס הסרט (מאז "רשימת שינדלר" לא זכה אף סרט שאינו צבעוני ומאז 1927 לא זכה אף סרט אילם) אבל אם יש מישהו שיכול להביא פסלון לסרט כזה זה ויינשטין. למה? כי לא שמעתי על אף אחד שיצא מהסרט הזה בלי עיניים אדומות מבכי ושמחה גדולה בלב. בדיוק הדברים שמייצרים זוכה אוסקר.
את כל סיפורי ההפסדים התמוהים של האוסקר ניתן לסכם – הרגש מנצח את האינטלקט. "פורסט גאמפ" ניצח את "ספרות זולה", "רוקי" את "רשת שידור", "אנשים פשוטים" את "השור הזועם", "מה יפית עמק נוי" ניצח את "האזרח קיין". ועדיין, עד כמה ש"הארטיסט" לא יושב בשלמות על משבצת "הסרט המרגש", אני מתקשה לדמיין אותו זוכה באוסקר. הוא עדיין מוזר מדי.

3. הכי חשוב: אף אחד – אבל אף אחד – לא יודע כלום.