"ג'ק וג'יל", סקירה

בסרטו של ג'אד אפאטו מ2009, "אנשים מצחיקים" (Funny People), אדם סנדלר מגלם את ג'ורג' סימונס, סטנדאפיסט וקומיקאי שמגלה שהוא גוסס מסרטן. סימונס הרוויח את הונו ותהילתו, ממש כמו סנדלר, בכיכוב קומדיות מונפצות ומפגרות להפליא ביניהן "בן הים", "חברי הטוב ביותר הוא רובוט" וכמובן "re-do", פרודיה על "ביג" כנראה, שבמרכזה איש עסקים מרושע שמתעורר בגופו של תינוק בן שנה. הפילמוגרפיה של סימונס נראית מגוחכת באופן יוצא דופן ב"אנשים מצחיקים", ממש כמו הטריילרים המזויפים בתחילת "רעם טרופי": סאטירה על הקרקע הנמוכה שאליה הגיעה הקומדיה האמריקנית.
אך כאילו היה אפאטו סוג של נביא, ארבע שנים לאחר הסרט ההוא, אדם סנדלר מופיע בקומדיה שנראית כאילו יצאה היישר מפס הייצור של סימונס. מדובר ב"ג'ק וג'יל" (Jack and Jill) בו סנדלר מגלם את ג'ק, במאי פרסומות, ואת ג'יל, אחותו התאומה והמגושמת. כאשר השתחרר הטריילר לרשת תוך רגע הופיעו פארודיות יו-טיוב שמבהירות שאת הסרט הזה יהיה קשה לקחת אפילו בצחוק. לכשיצא לאקרנים שבוע שעבר הוא קיבל ציון ממוצא של 4% באתר "רוטן טמייטוס" ו2.8 נקודות מתוך 10 במדד של אתר IMDB.

זאת הסיבה שכל כך הופתעתי מ"ג'ק וג'יל"…
(הטקסט גם הופיע בעכבר העיר און-ליין)

באופן אישי יש לי חיבה לאדם סנדלר. הקומדיות המוקדמות שפרסמו אותו, כדוגמת "גילמור המאושר" ו"בילי מדיסון", טומנות בתוכן איזשהו ניחוח ניינטיזי נעים ועל אף טיפשותן הרבה יש בהן רגעים מצחיקים למדי ואיך אומרים – ליבן נמצא במקום הנכון. שלא נדבר על תפקידיו הדרמטיים המוצלחים של סנדלר ב"מוכה אהבה" ו"שמור עלי". על אף שסרטיו האחרונים, במיוחד "מגודלים", לא היו משעשעים במיוחד, סנדלר – אחד האנשים הכי חזקים בהוליווד כיום – נשאר נאמן לקו הסרטים שעשה אותו ומנסה באמת ובתמים לספק את הסחורה לקהל המעריצים שלו. הוא מייצר באופן סיסטמתי קומדיות ביבים עם סלאפסטיק מופרך, אפקטים צ'יזיים למדי, הופעות אורח מלוא החופן של חבריו הקומיקאים, בדיחות קרש לא מעטות, אבל גם – וזהו הניצחון הכי גדול של הקומדיות שלו – אהבה גדולה ונטולת ציניות לאנשים, למשפחה ולחיים (לא לחינם ישנו רפרנס ל"אילו חיים נפלאים" של פרנק קפרה בתחילת סרטו הנוכחי).

"ג'ק וג'יל", על פניו, נראה כאילו הוא עלול להיות צעד אחד רחוק מדי, כזה שעלול לקחת את הפרסונה של סנדלר אולי מעבר לתהום. אין ספק, צריך זוג אשכים רציני כדי לצאת ולעשות קומדיה מטופשת במיוחד, בה אתה מגלם לא רק דמות אחת אלא שתיים. קל וחומר בהתחשב במקרי אדי מרפי, שהקומדיות האחרונות שלו (בינהם "נורביט" שזכה ליחס הרבה יותר גרוע משהגיע לו) גם היו כישלונות גדולים וגם שימשו כמטרה לחיצי לעג אכזריים של המבקרים.

מאוד קל ליפול על "ג'ק וג'יל". יש שם כמה סצנות מביכות בעשייתן הגמלונית, בדיחות קרש של מסיבת סיום של כיתה ז' והופעות משחק איומות (קייטי הולמס, שיעזור לך האלוהים, אפילו פה את לא יכולה להוציא הבעה ראויה אחת?!) אבל חי נפשי בי כמה שהסרט הזה מצחיק. לא לכל אורכו, לא ברמה אחידה, אבל אני, בוש ונכלם בהתחלה ומתמוגג בהמשך, מצאתי את עצמי מתפקע בקול רם ולא מעט פעמים. יש שם לא מעט רגעים, חלקן רפטטיביים, רובן קיצוניים, שבאמת עובדים.
סנדלר וצוותו לא חסכו באמצעים כדי להצחיק. זה כולל בדיחות נאדים, חפצים מתעופפים, מינימום פוליטקלי קורקט, חיות מודבקות בדבק נייר, פגיעות ראש וסיטואציות מופרכות במיוחד. נכון, אין פה טיפת תחכום, אין פה אפילו רגע אחד של יומרנות, וסביר להניח שאני מקריב פה את שמי הטוב (שגם ככה בטח ספג חבטה מהפוסט הקודם שלי) אך בכל זאת – "ג'ק וג'יל" הוא מסוג הסרטים שהכי הצחיקו אותי לאחרונה. צחוק גדול ומתגלגל שמפתיע את בעליו.

ועוד מילה אחרונה לגבי אל פאצ'ינו שמגלם פה את עצמו בתפקיד די מרכזי. היו מלעיזים רבים, ביניהם עבדיכם הנאמן, שהתייחס לידיעה על הופעתו ב"ג'ק וג'יל" כתחתית חדשה בקריירה של מי שהיה לפני כמה עשורים שם נרדף לקולנוע אמריקני איכותי. קשה להתווכח עם כך שהופעה בסרט של אדם סנדלר בתפקיד בחורה היא משהו שקשה להזכיר בנשימה אחת עם "הסנדק" ו"אחר הצהריים של פורענות" אבל האמת היא שפאצ'ינו נותן פה את אחד מתפקידיו המלבבים ביותר מזה זמן רב. רב מדי אפילו. וזוהי ללא ספק אחת מהופעות "בתפקיד עצמו" הטובות ביותר לפחות מאז ביל מוראי ב"זומבילנד". ויותר מכך – נורא קל לבוז לפאצ'ינו אבל אף אחד לא מדבר על זה שג'וני דפ גם הוא מופיע בסרט בתפקיד עצמו ועוד עם חולצה של ג'סטין ביבר!
באחת הבדיחות היותר מוצלחות בסרט, מרסקת ג'יל בשלומיאליות אופיינית את פרס האוסקר שפאצ'ינו קיבל על "ניחוח אישה". "לא נורא," היא מנחמת אותו ואת עצמה, "בטח יש לך עוד כאלה". פאצ'ינו מביט בה מובך לרגע קל ואומר – "זה נשמע הגיוני שיש לי עוד כאלה. אבל האמת היא שזה היחיד". אז עוד אוסקר לפאצ'ינו לא ייצא מ"ג'קי וג'ל", אולי מועמדות לפטל הזהב, אבל מבחינתי הוא הוכיח שוב שאפילו מהשטות הכי גדולה אפשר להוציא חיוך.

יצא מלך