מה למדתי על עצמי בעקבות "50/50" ו"נעצר באמצע הדרך"

אחרי שני סרטי "הבלונדינית נגד האסטרונומיה" עליהם כתבתי בסקירה הכפולה הקודמת, יש לי עוד הצעה לדאבל-פיצ'ר: שני סרטים שיוצאים מאותה נקודה עלילתית במדוייק אבל אין שום סיכוי למצוא שתי עבודות קולנועיות שונות זו מזו.
הפעם אנחנו מתכוננים לדאבל-פיצ'ר "גברים נגד סרטן" עם כל המטען הנלווה. וזה באמת לא יאומן באילו שתי גישות שונות בצורה קיצונית נקטו יוצרי הסרטים האלו ואיך כל אחד הצליח מעל למצופה (או נכשל באופן אומלל, תלוי איך מסתכלים על זה) במסגרת הקולנוע בו פעל.

אני יכול להגיד לכם שאחרי שהרהרתי בתגובות שלי בזמן אמת ל"נעצר באמצע הדרך" (Halt auf Freier Strecke) ול"50/50", אני חושב שלמדתי משהו על עצמי. וגם אם אני לא בטוח שאני אוהב את זה, אני צריך ללמוד לקבל ולסלוח לעצמי. נסו זאת בבית.

את "נעצר באמצע הדרך" ראיתי בפסטיבל חיפה האחרון. הדיבור המקדים על הסרט הגרמני שהשתתף בפסטיבל קאן היה מהרועשים של הפסטיבל והוא גם נכנס לרשימת המתמודדים של פרסי הקולנוע האירופאי. זה היה מסוג הסרטים שמסומנים בעיגול בתוכנייה בשלב מאוד מוקדם. מכיוון שאני נוטה שלא לדעת יותר מדי על הסרטים שאותם אני מתכנן לראות, לא ממש ידעתי למה אני נכנס. אז ידעתי שזה גרמני, ושזה על התמודדות עם מחלת הסרטן וזה לא עושה חיים קלים לצופה. אבל וואלה, בסדר, מי בא לפסטיבל קולנוע בשביל חיים קלים? באנו בשביל קולנוע עולמי, באנו בשביל לסבול. סרטן גרמני – היר איי קאם!

"נעצר באמצע הדרך" היה הסרט הכי קשה שראיתי בפסטיבל. ותזכרו שגם ראיתי את ראיין גוסלינג מפרק גולגולת בעזרת עקבו בלבד ופדופיל אוסטרי בשם מיכאל שכולא, על פני 90 דקות של סרט, ילד בלונדיני במרתף שלו. באותו יום. שלא נדבר על כמה מהסרטים הישראליים שהוקרנו שם. גם בהשוואה לכל אלו, "נעצר באמצע הדרך" היה חוויה בלתי נסבלת.
הסרט מתחיל בשנייה שבה מודיעים לפרנק שיש לו סרטן ממאיר, ומסתיימת בדיוק ברגע מותו, שלא היה ספק מהשנייה הראשונה שיגיע. פרנק לא נלחם. אין לו כל כך על מה. הוא משחרר את המושכות וצולל פנימה אל תוך האימה שהיא מחלת הסרטן. ההתמודדות האמיתית היא של אשתו, שטפי קונרט המעולה, שהרגע הכי חזק בסרט הוא השלב שבו היא מתוודה שהיא פשוט לא יכולה יותר וכל מה שהיא רוצה זה שבעלה ואבי ילדיה ימות כבר. ואז בוכה. הקהל מצטרף.
"נעצר באמצע הדרך" הוא לא סיפור על הרוח האנושית או על ערכי המשפחה. הוא הקלוז-אפ הכי אקסטרימי על הארעיות של הגוף האנושי. זה סרט שבמהלך הצפייה בו אפשר להריח את חומרי החיטוי וההפרשות.
כשיצאתי מהסרט פגשתי ידידה שלי, תסריטאית וכבר אם לשלושה. והיא, היא הלכה על אוויר. היא אמרה שסרטים כאלה היא הסיבה שעושים קולנוע וראיתי את קצות האצבעות שלה מתופפות באוויר, מחפשות איזו מקלדת. גם בביקורות האמריקניות מפסטיבל קאן הסרט קיבל אהבה רבה. ובצדק, אפשר לומר. בהחלט יש מקום לדבר על חוסר ההתפשרות של הבמאי אנדריאס דרזן – שצילם את כל הסרט בשיטה של אילתורים, ללא תסריט מוכן – ועל כך שרוב הזמן קל מאוד לשכוח שאתה צופה בסרט עלילתי. נדמה לי (לשמחתי לא הייתה לי אינטראקציה עם המחלה) שהריאליזם בסרט הוא הישג גדול.

ובכל זאת, לי הייתה בעיה ממש קשה עם הסרט הזה. מצד אחד, אמרתי, זו יומרנות מאוד קיצונית לנסות להעביר את חווית התמודדות עם הסרטן לצופה שלא חווה את הפחד הזה. אני, כאמור, מעולם לא ראיתי את הסרטן מקרוב ולכן אני לא יודע באמת כמה זה נורא. בהתחשב בכך שחמש דקות מתום הסרט כבר עישנתי סיגריה מחוץ לאולם, קשה לי להאמין שזו חוויה שאפשר להעביר בסרט של שעה וארבעים. גם לא במיני-סדרה.
לאנשים שהתמודדו עם המחלה, אם שמישהו קרוב אליהם חווה אותה או על בשרם, הסרט הזה הוא אולי הסיוט הכי גדול שאפשר להעלות על הדעת. לאנשים שלא נאלצו לפגוש את המחלה אין לסרט הרבה מעבר ללהביט מבחוץ – בטוח ונטול סכנה – כמה הדבר הזה בלתי נתפס. שוב, "נעצר באמצע הדרך" לא מספר על אומץ, על התמודדות, על הירואיות. הוא הכי ריאליסטי, הכי מתפלש, הכי מחוספס. מה גם שהסרט קצת גרם לי לנוע באי-נוחות מול המציצנות שלו. נכון, זו לא מציצנות צהובה, אבל יש משהו לא נעים בצפייה בו מכיוון שזה נראה קצת נצלני. קנסרפלויטיישן, אם תרצו.
ואז הגיע "50/50".

את הסרט כתב וויל רייזר בעקבות מחלת הסרטן שבה לקה לפני כמה שנים. חביב הבלוג סת' רוגן לקח על עצמו את הפקת הפרוייקט יחד עם בן קרלין ("דיילי שואו עם ג'ון סטוארט") ואוון גולדברג (תסריטאי ומפיק "פיינאפל אקספרס" ו"הצרעה הירוקה"). הבימוי הופקד בידיו של ג'ונתן לוין ורוגן לקח על עצמו את אחד התפקידים המרכזיים בסרט. את הדמות הראשית, המבוססת על רייזר, מגלם ג'וזף גורדון-לוויט, בקלות אחד השחקנים החביבים עלי כיום.

"50/50" הוא אחד הסרטים האמריקאיים הכי מהנים שראיתי השנה. התסריט שלו מקסים עם רגעים קומיים מפוארים, עם משחק מעולה של כמעט כל הצוות (המחשבה שגורדון-לוויט ואנג'ליקה יוסטון לא יגיעו לאוסקר שוברת לי את הלב) ורגישות גדולה.
אפשר להבין מה הכיוון של הסרט כבר מהפוסטר. הוא רוצה לתת פן אחר לכאב שהיא המחלה הזו. בטריילר המוקדם שיצא לסרט נראה סת' רוגן מסביר על הפקת הסרט. בהקדמה הזו הוא מדווח על האלמנט הביוגרפי של התסריט ומזמין אותנו לצפות בסרט ולגלות האם גיבור הסרט שרד את המחלה או לא. כל זה כשתסריטאי הסרט, זה שהסיפור מבוסס על חייו, עומד לידו. כן, סוג של ספויילר.
אז נכון ש"50/50" לא לוקח את עצמו ברצינות תהומית, אבל העניין הוא שמול "נעצר באמצע הדרך", הסרט הזה, שבמרכזו אחד הדברים הכי איומים שיכולים לקרות לאדם בעולמינו, נראה כמו פרסומת לסלקום (הייתי אומר פרסומת לסרטן אבל זה עלול להיות פוגעני. אז אני חלילה לא אומר את זה). לעזאזל, גורדון-לוויט ברגעים הכי קשים שלו בהתמודדות עם המחלה נראה יותר טוב מרוב האנשים שאני מכיר בכל יום בשבוע. ועד כמה שעלי הסרט עבד, לא יכולתי שלא לחזור שוב ושוב במחשבותיי ל"נעצר באמצע הדרך" ולכעוס על הזיוף והמתקתקות שהוליווד מטביעה בה את המציאות הזו. אנחנו ב2011, לא בשנות החמישים. הקהל כבר יודע איך להתמודד עם חומרים קשים יותר והריאליזם, אפילו של הוליווד, כבר השתכלל מאז.

זה נכון ש"50/50" הוא סרט על התמודדות ו"נעצר באמצע הדרך" הוא סרט על התדרדרות. אבל ההשוואה הזו בין שני הסרטים מוציאה את הקולנוע האמריקני באופן כל כל נאיבי, כל כך לא קשור למציאות שהיא עלולה להרתיע.
רובכם כרגע ממלמלים לעצמכם "בוקר טוב, חבר. באיזה יקום אתה חיית עד עכשיו?". ובצדק. כולנו ידענו שתעשיית החלומות ההוליוודית – עקב תפקידה כתעשיית חלומות – מכבסת לנו את העולם שבו אנו חיים. שלא כמו דרך המסך, לפעמים מערכות יחסים נגמרות רע בלי שום סיבה, אנשים נמקים בעבודות שהם שונאים, אנשים מתים לבד, אנשים מתים באופן כללי, ורוב הזמן החיים הם לא טובים אלינו. אבל צפייה בשני הסרטים האלה מעצימה הכל פי מאתיים.
האמת היא שמה שהכי מעניין אותי זה לראות איך מישהו שכן נאלץ לעבור את הסרטן יגיב לשני הסרטים. האם הוא יהלל את "נעצר באמצע הדרך" על הריאליזם שלו ועל ההצגה הכל כך בלתי מתפשרת של המחלה על הרוע שבה; או שמא יאמץ את "50/50" כסרט שמצפה הכל בסוכר ונותן תקווה להמשך. שמבליט את ההירואיות והשמחה בגיבור מוכה הגורל שלו?

כאשר אני הבנתי שאני בכל יום בכל שעה אבחר את סרט האמריקני על פי אחיו הגרמני – אני אפילו אגיד יותר מזה: שלא כמו חברתי התסריטאית, זה לא "נעצר באמצע הדרך" שיגרום לי לחפש את המקלדת הקרובה. אלא דווקא "50/50", הקומדיה הדרמטית הנעימה מדי, היא שתעורר בי השראה לכתוב – הייתה לי לפתע איזו צמרמורת קלה.
שתבינו למה אני נכנס לבעיה. הרי איך אני, עוד חודש בוגר בית ספר לקולנוע, שמכריז שפאסבינדר הוא הבמאי האהוב עלי וההשפעה הכי גדולה שלי, שטוחן סרטי ארט-האוס כמו גרעינים – איך אני מתלהב מתוצר הוליוודי חלקלק אבל מפגין כתף קרה אל עבודת בימוי ומשחק קשה ומאתגרת כמו "נעצר באמצע הדרך"? הרי יש פה סתירה. אם אני ככותב על קולנוע וכותב לקולנוע חורט על דגלי להצעיד את הקולנוע קדימה, אני אמור לכתוב פה 1000 מילים כמה האומץ והכאב החשוף של הגרמני הוא מה שאנחנו אמורים לשאוף אליו באומנות השביעית בזמן שסרט הסרטן האמריקני הוא כל מה שנחות ומבזה בקולנוע. אז הוא מצחיק מאוד, סבבה. אז הוא גורם לך לבכות קצת לקראת הסוף ולחבק את הכרית, בסדר. ועם זאת – למה, כשזה מגיע לשורה התחתונה, אני עם הזיוף?
זאת השאלה שעלתה לי לפני שנרדמתי ואני לא יודע לתת תשובה מדויקת. זה קשור לזה שאני התחנכתי על ברכי הקולנוע האמריקני, זה קשור להומור שאני אוהב, זה קשור לאיך שאני רואה את עצמי, זה קשור לזה שאני מתעצבן על אנשים פאסיביים, זה קשור לרתיעה שלי מהגוף האנושי. מאות דברים.

אבל הנקודה היא כזאת – בתווך שני העולמות האלה, בקולנוע ומחוצה לו, אני אסחף אחרי המציאות השקרית. זאתי שתגיד לי שבסוף הכל יהיה טוב. שבסופה שני אנשים יתאהבו ולא ייפרדו. שההומור ינצח את הכל. שחיבוק של אמא יעזור לך להתמודד עם מחלה שהסיכוי שלך לצאת ממנה הוא קלוש. שהחבר הכי טוב שלך יעשה בשבילך הכל לא משנה מה.
זה התיקון שלי וככה אני אתעקש לראות ולחוות לא רק את הסרטים שאני אוהב, אלא גם את החיים שבהם אני חי.
וכך (שוב) גיליתי שאני לא יותר איכותי מאף אחד ויותר מזה, משקר לעצמי על בסיס יומי. מקווה שאני לא לבד בזה.