"החפרפרת", סקירה

חכו רגע לפני שאתם אומרים את זה. השהו מעט את המנגנון האוטומטי שגורם בכל פעם מחדש ליצירה מכל סוג שהוא, להישפט במונחים של "המלך הוא עירום". כולנו מכירים את הריטואל – סרט כלשהו מגיע ארצה עמוס שבחים. הציפיות מאמירות בהתאם. יומיים אחרי הקרנות הבכורה המשפט הכי משומש יתר על המידה בשפה העברית, אולי שני רק ל"יהיה בסדר", כבר מציף את אוקיינוס המידע ואת זירות הטוקבקים. וכאשר מגיע סרט שכל-כך מתחנן בפני הצופה שלו שימתין קטנה, שיקשיב היטב כי אולי קורה פה משהו – האירוניה הופכת לבלתי נסבלת. “החפרפרת" הוא סרט כזה.

זהו סרט הדורש את מירב תשומת הלב ואת כל מלאי הריכוז של הצופה לאורך 127 דק' עמוסות מידע וחסרות שיאים. משווקים אותו בתור מותחן ריגול איכותי, אבל אל תצפו למצוא בו מרדפים. היריות הבודדות שנורות בו יעירו את אלה שנרדמו נוכח קילוחים עדינים של עלילה ואינספור פרצופים מאופקים. הדבר הכי קרוב שיש בו לסצינת אקשן, הוא קלוז-אפ על מכשיר קידוד עצבני שעוד שניה יפלוט איזו הודעה מוצפנת והרת-גורל. כל זאת לא נכתב בגנותו של הסרט. בדיוק להיפך. "החפרפרת" הוא חתיכת יצירת מופת מפעימה ומדהימה. מפגן עוצמה של קולנוע בשיא פסגת תפארתו וגדולתו. הבעיה היא שקצת קשה לקלוט את זה כשמסביבך כולם נוחרים ולאף אחד על המסך לא קוראים ג'יימס בונד או ג'ייסון בורן. ועוד יותר קשה לספוג את ההיצע האמנותי הזה, כאשר הסרט האמיתי מתרחש בכלל מתחת לפני השטח. אבל נתחיל עם הסרט שמתחולל על המסך, הסרט הפחות חשוב.

ג'ורג' סמיילי (גארי אולדמן, אוסקר ומיד) הוא רב-מרגלים בריטי אשר הקדיש את חייו לשירות הביון של הוד מלכותה, ה-MI6. הוא מוזעק מפרישה על-ידי המשרד לביטחון פנים, משום שיש חשש סביר כי אל לב ליבו של הארגון החשאי ביותר בבריטניה, הסתננה חפרפרת רוסית. אנו מצויים בשנות השבעים, ימי שיאה של המלחמה הקרה והתמוטטות פנימית של ראשות הריגול של הממלכה המאוחדת מונחת על הכף. סמיילי סוקר בפנינו בחקירתו את האירוע הבודד שהחל תגובת שרשרת במימדי קטסטרופה – הברוך בבודפשט, בו נהרג סוכן בריטי בשם ג'ים פרידו (מארק סטרונג). מי שלקח זאת הכי קשה הוא חברו הקרוב ביל היידון (קולין פירת'), בכיר בארגון. אבל כל חמשת הגדולים של ה-MI6 – ביניהם סמיילי, היידון ועוד שלושה שעל טיבם יעמוד הסרט בהמשך (טובי ג'ונס, קיירן הינדס ודייויד דנקיק) – כולם חטפו על הראש מקונטרול (ג'ון הארט), הבוס הגדול. בעזרת עמית צעיר (בנדיקט קאמברבץ') ונשק סודי בדמות מרגל בריטי שספק ערק לצד הסובייטי (טום הארדי), יפסע גיבורנו במשעול שיוביל אותו אל חשיפת אותו בוגד, אותה חפרפרת המעבירה מידע מסווג לכוחות הביון של רוסיה. וזו לא החשיפה המרתקת באמת.

ברידג'ט אוקונור ופיטר סטרון (“Mrs. Ratcliffe's Revolution ”) הם האחראים לתסריט הפתלתל, עיבוד לספרו של אמן המתח ג'ון לה קארה. על הבימוי הופקד תומס אלפרדסון, השבדי שחתום על סרט מופלא ושמו "הכניסו את האדם הנכון", מעין שילוב של דרמת נעורים וסרט ערפדים. אלפרדסון הוא בחירה שראוי להתעכב עליה, משום שהטון שקבע לסרט הזה הוא שמוציא צופים בכל העולם מגדרום או מדעתם. מצד אחד, מדובר בהפקה בריטית למהדרין ולמדקדקין, כולל מבטאים מושלמים והופעות ללא רבב. החל מאולדמן האלוהי וכלה בשחקני המשנה שיש להם רק סצינה אחת, כמו קתי בורק. שלא לדבר בכלל על עיצוב תלבושות וסטים מן המדוייקים והטוטאליים שנראו השנה (אוסקרים, ועכשיו). מאידך, מדובר בסרט שבדי לכל דבר ועניין, מבחינת קצב התרחשות האירועים והבחירות במה להתמקד ואת מה להשאיר מחוץ לסרט. אלפרדסון ייבא עימו משבדיה את העורך הכירורגי עד כדי לייזריות שלו, דינו יונסטר, ואת הצלם המדופלם הוייט ואן-הוייטמה, שכבר הספיק להפגין את יכולתיו בהוליווד עם "פייטר" בשנה שעברה. המשולש במאי-עורך-צלם כל-כך אקוטי בסרט שכל הוויתו נשענת על האווירה והאטמוספירה שבו, עד כי נדמה לעיתים שהצוות יודע קצת יותר מדי טוב מה הוא עושה.

אני לא בא להגן כאן על האיטיות והכבדות סיפורית, הגוון הכללי המהורהר או הדגש הרב שניתן למשחק מאופק ומרשים. אני רק טוען שכך ראוי ורצוי שייראה סרט ריגול אמיתי. סרט שכל מהותו היא הפרטים הנסתרים והגלויים. שהטוויסטים בו קורים בדממה, העוצמתית יותר מכל רעש מפוצץ או שורת דיאלוג שמסבירה הכל. סרט שכאשר הוא מסתיים, הצופה מוכה בתימהון משום שלאורך כל העת, הוא צפה בסרט הלא נכון. שמו הלועזי של הסרט מכוון טוב יותר אל מוטיב משחק השח-מט האנושי שמתרחש בו, משום ש-"Tinker, Tailor, Soldier, Spy" הוא שורה מתוך שיר-משחק ילדים בריטי בסגנון אן-דן-דינו. אך גם בעברית מסתתרת משמעות נסתרת, שכן "החפרפרת" העומלת על יצירת רובד סיפורי נוסף היא גם בסך הכל סיפור הכיסוי למה שבאמת התרחש במהלך החודשים הארוכים שהסרט הזה סוקר. עלה תאנה לסרט האמיתי, זה שלא צולם, שנמצא כל הזמן ברקע, בצללים, זה שאנחנו רואים רק סצינה אחת מתוכו – הסיום (הפסקה הבאה מיועדת יותר עבור מי שכבר צפה בסרט. אל דאגה, את החפרפרת לא אחשוף).

במערכה השלישית, זו שבה כל חלקי הפאזל נופלים למקומם בשקט בשקט ולא בקול נפץ אדיר – נחשפת האמת לאמיתה. “החפרפרת" הוא סרט על גבריות ועל אהבה. בקיצור נמרץ, על אהבה גברית. מכל מיני סוגים, גם האינטימי ביותר מבחינת חברות ורעות וגם הזוגי-רומנטי. רמז אחד לגביי העדפותיה המיניות של דמות משנה חשובה, ניתן לנו באמצע המערכה השניה. זהו רמז עבה מאוד, אך גם כזה שעבר מעל לראשיהם של צופים רבים מדי ברחבי העולם. ברם, הוא רק זה שאמור לאותת לנו לשים לב. שכן הגילוי החשוב יותר לגביי הומוסקסואליות של שתי דמויות מפתח בסרט, הוא שגורם להסתכלות שונה לחלוטין על מערך האירועים שנפרש בפנינו. שימו לב לחילופי המבטים בסצינת המסיבה רגע לפני סוף הסרט, ואז התבוננו דרך עיניים חדשות בסצינת הסיום הנשגבת והמרגשת של השנה. זו שמגיעה דווקא אחרי סרט קר כקרחון שבדי, סגרירי כלונדון בחורף ופשוט מופתי בכל דרך שבה הקולנוע יכול להיות כזה.

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר אונליין.

נ.ב. מאוחר

אפרופו חשיפת החפרפרת, הפוסטר הלועזי של הסרט עושה זאת ובענק. הוא פשוט צועק את זה. הבעיה היא שצריכים לראות את הסרט בשביל להבין את הצעקה… מן בדיחה פנימית של היוצרים, אני בטוח. ואם כן, אז אפילו הבדיחות הפנימיות בסרט הזה מסועפות.