על ספילברג, חפרפרות, שיווק וציפיות: פנייה נרגשת לקוראינו

במשך כמעט שבועיים אני רוצה לכתוב את זה, אבל בכל פעם אני מנסה לחשוב על דרך מתוחכמת או סאבטקסטואלית לקשור את זה לכדי פוסט. אני מנסה לחשוב על תמונה גדולה יותר אליה אוכל לשבץ את הנושא שבו ידובר עוד רגע או, לחלופין, איזשהו אירועי רלוונטי (הכרזת מועמדים, אירוע חדשותי כלשהו) אך לשווא. בסוף אמרתי לעצמי, פאק איט. בלוג קולנוע זה בלוג קולנוע על יתרונותיו וחסרונותיו. ויתרונותיו, לפחות לצורך העניין, הוא שאני לא צריך לעשות לינקים לשום דבר מיו-טיוב ואני לא צריך להסביר למה דבריי נכונים לשנייה זו.

Having said that-
על ארבעת הסרטים שהכי אהבתי מיבול 2011 עד רגע זה (וחשוב לזכור שאת הסרטים המשמעותיים של השנה שעוד רגע באה לקיצה ייקח אי אילו חודשים להדביק) נמנעתי מלכתוב סקירות כי על פניו היו לי רק קומפלימנטים להגיד עליהם ואין לי סיבה לפתוח פוסט בשביל רצף מעייף של סופרלטיבים. השארתי את המטלה לאורון כי טעמינו די דומה והוא גם עושה את זה הרבה יותר טוב ממני.

את ארבעת המופלאים אני יכול לחלק לשתי קבוצות שוות:
הקבוצה הראשונה כוללת שני סרטים שראיתי בשני הפסטיבלים המקומיים, ושניהם מעכו אותי ושלחו אותי לאוויר הלילה נרעד תוך כדי ניסיון לארגן מחשבות לכדי סטטוס בפייסבוק. הסרטים המדוברים הם "היו זמנים באנטוליה" ו"דרייב".
שני הסרטים האלו הם בקבוצה הראשונה מכיוון ששניהם, בעיני, יצירות מופת ("אנטוליה" כמובן מתעלה בכמה דרגות מעל "דרייב") שמצריכות יותר מצפייה אחת ומעניקות תקווה לקולנוע, אך עם זאת אלו גם סרטים שאני אחשוב טוב לפני שאמליץ עליהם ובאופן כללי אבין אם מישהו יתנגד להם באותה מסירות שבה אני תומך.
"אנטוליה" הוא מעל שעתיים, הוא בטורקית, הנראטיב שלו מאוד מוזר ולא מדברים בו יותר מדי. "דרייב" הוא סרט שמושתת על קצב לא אחיד, הוא מיועד לסינפילים, הנראטיב שלו מאוד מוזר והדמות הראשית לא מדברת בו יותר מדי (וגם אין לה שם). לא כל צופי הקולנוע שקונים כרטיסים לשישה-שבעה סרטים בשנה מעוניינים להשקיע את כספם, זמנם וסבלנותם בסרטים כאלה. אני, מתוקף תפקידי אותו המצאתי לעצמי לפני מספר חודשים, מנסה בכל זאת לשכנע אנשים לטעום את הסרטים האלו רק מכיוון שבעיני בגללם עושים קולנוע. או בואו ננסח את זה אחרת – בגללם אני רוצה לעשות קולנוע.
אבל עדיין – לא אהבתם? לא בשבילכם? וואלה. סבבה. הולך.

הקבוצה הבאה מורכבת משני סרטים שראיתי לאחרונה ועליה אני מסרב להתפשר. והנה הפנייה הנרגשת: גבירותיי ורבותיי, אנא, אל תקשיבו לאף אחד אחר ולכו לראות את "הרפתקאות טינטין" ואת "החפרפרת".

נתחיל עם השני דווקא. זה שראיתי בשבוע שעבר.
כאשר הסרט הסתיים והאור עלה, ואני הבנתי שנכחתי באחד מהסרטים הכי טובים שראיתי לאחרונה ובכלל, שמעתי את עצמי צועק לעבר המסך "קח את זה, ג'ייסון בורן!". ואני בהחלט מקווה שבראש שלי זה היה חזק יותר מאשר במציאות. מחוץ לשערי סינמה סיטי אמרתי לאורון "אלוהים, כמה שהסרט הזה הולך להיכשל בארץ".
"החפרפרת" ("Tinker Tailor Soldier Spy") סובב סביב פרשיית ריגול פנימית בביון הבריטי של שנות ה70 וכיאה לכל סרט טוב מדבר גם על הרבה יותר מזה: חברות, נאמנות, היסטוריה, אהבה, געגוע, התמודדות עם אובדן, התמודדות עם אמת, ועם כמה שהחיים האלו קשים.
אז למה הסרט ייכשל? קודם כל כי קוראים לו "החפרפרת". הפעם אמנם אי אפשר להאשים אף אחד בתרגום הקלוקל כי תחת השם הזה תורגם ספרו של ג'ון לה-קארה עליו מבוסס הסרט וחוץ מזה, לכו תשכנעו אנשים ללכת לסרט שקוראים לו "פחח, חייט, חייל, מרגל" שבקושי אפשר לבטא מול הקופאית. אבל ישנה בעיה כשהשם גורם לך לחשוב שמדובר בסרט שמתרכז בחיפוש אחר בוגד. זה מצמצם את עלילת הסרט למשהו כמו 40 אחוז. תארו לעצמיכם מה היה קורה אם ל"הערת שוליים" היו נותנים את השם "המרצה לתלמוד".
המקל השני בגלגליו של הסרט הוא הפוסטר – ופה אני כן יכול להרים אצבע מאשימה.

ככה נראה הפוסטר הרשמי של הסרט בבריטניה:

ככה נראה הפוסטר הרשמי של הסרט בארץ:

כמו שכתבתי בפייסבוק: זה נראה כמו משהו שטוני סקוט איבד בניינטיז.
הצבעים הקרים וההיי-טקיות של הפוסטר לא קשורה לשום דבר מהסרט (הבחורה בפינה הימנית? שתי סצינות מתוך השעתיים. אולי). אני נשבע לכם. ואין מה לשכנע אף אחד שהוא מכוער (זהו אינו עיצוב ישראלי, אמנם. אבל כן מה שנבחר על ידי המפיצים). והפוסטר המקורי מרהיב.

אבל הסיבה העיקרית לכשלונו הצפוי היא שהוא סרט על מרגלים ואין בו לא מרדפי מכוניות או מרדפים מסוג כלשהו אחר, אף אחד לא אורב מאחורי שום פינה, אין שלב באמצע ובסוף הסרט בו הדמות המרכזית מסבירה לדמות אחרת (כלומר לצופים) מה קרה עד עכשיו, אין לגיבור סצינת התפרצות עם מונולוג פאתוסי סוחט דמעות (מה שכנראה יעלה לגארי אולדמן במועמדות לאוסקר), אין שום חזה גברי או נשי חשוף ואין סצנת שיא בעריכה מקבילה בין שני מקומות התרחשות שבו יציל הגיבור את העולם ברגע האחרון.

"החפרפרת" תוקף מכיוון אחר לגמרי. מה שיש בו זו חבורת שחקנים בריטית שכל פעם שמישהו פותח את הפה אתה בטוח שהוא עושה את התפקיד הכי טוב בסרט, עד שמגיעה הסצנה הבאה ואז אתה משנה את דעתך לשחקן אחר. בסופו של דבר אני יכולתי להכריז שזה כנראה תפקיד חייו של גארי אולדמן (שכל תפקיד שלו איכשהו יוצא תפקיד חייו. בואו ננסה להתעלם רגע מסרט הכיפה אדומה הזה שיצא לפני שנה) ושמתוך כלל שחקני המשנה אני חושב שקולין פירת' הוא המצטיין שבהם. ואז מישהו בא וטען שזה בכלל מארק סטרונג, ואז טום הארדי, ואז בנדיקט קאמברבץ', ואז ג'ון הארט וככה זה המשיך עד שהחלטנו להסכים שגארי אולדמן הוא המלך.
מעבר לצוות השחקנים שמגדיר מחדש את המונח "גבריות בקולנוע", הסרט הזה כתוב, מעוצב, מולבש, מולחן ומצולם בכזו רמה שמעט מאוד סרטים ניסו בכלל לשאוף אליה. כמות הסטייל שהסרט הזה טובע בו גורמת ל"מד מן" להחוויר. ושוב, הבריטים התעלו על חבריהם האמריקאיים בערך בהכל (אם כי הבמאי שבדי).
ובאמת שאני חושב שסדרת "זהות" עם מאט דיימון היא מפוארת. אבל בגללה שכחנו שיש גם פן אחר לתת-הז'אנר הזה, עד שהגיע "החפרפרת".

"הרפתקאותיו טינטין" זה סיפור אחר.
על פניו, "טינטין" אמור לסחוף אחריו כל אדם באשר הוא – מבוגר כצעיר, בחורה כבחורה. כשאני ראיתי את הסרט, באמצע שורה מלאה של אנשים שאני מכיר ומחבב, הייתה תחושה של אקסטטיות. לכן דמיינו לכם את הפתעתי כאשר כעבור כשבוע נתקלתי בכמה ביקורות קרירות ברשת כמו גם סטטוסים פייסבוקיים רשעים שטענו שהסרט הזה לא טוב. או לפחות לא טוב מספיק. רציתי להגיב לכל אחד מהמלעיזים ולהסביר למה הוא טועה ואני צודק, אבל לשמחתי יש לי חיים (או לפחות כך אני רוצה שאנשים יחשבו) ולכן נמנעתי ואגרתי את הכל עד לרגע זה.

תהרגו אותי, אני לא מבין איך אפשר שלא ליהנות מ"טינטין", שהדבר הבעייתי היחיד שאני יכול להגיד עליו זה שהתסריט שלו מתוחכם מדי. אז נכון, הוא לא יעמוד בשורה אחת עם "השור הזועם", "מלאכים בשמי ברלין" ו"לה דולצ'ה ויטה". אבל ליד "אינדיאנה ג'ונס" ו"הגוניס" הוא בולט בכמה ראשים. וזה נורא מצחיק שכבר שלושים שנה אנחנו מחכים לאינדיאנה ג'ונס הבא ואז ספילברג בעצמו פשוט מפהק אחד לכיוונינו. בכלל, נראה כאילו התרדמת שספילברג נכנס אליה מאז "מלחמת העולמות" הייתה רק בשביל להכין לנו את הסרט הזה, שגם מוציא שימחה מג'ון וויליאמס המלחין כפי שלא הייתה מאז… נו… "שודדי התיבה האבודה".
ההכנסות של "טינטין" לא מרהיבות כרגע וזה מוציא אותי מדעתי. אני, שהסרטים האהובים עלי מאז 2008 היו "גומורה", "סינקדוכה ניו יורק", "אני אהבה" ו"הרשת החברתית", נפלתי שדוד מול הפלא שהוא "הרפתקאות טינטין". לא בדיוק כוס התה שלי. אבל, בנוהל, אורון כתב כבר הכל טוב ממני.

ולכן, קוראינו, חברינו – אנא מכם. הסדירו מחדש את רמת הציפיות שלכם ולכו לראות את שני הסרטים האלו. ויותר מזה – תאהבו אותם. יש לנו עוד עונת אוסקרים שלמה לפנינו וגם ככה יהיה קשה. אז בוא נדאג ליישר קו עם "החפרפת" ו"הרפתקאות טינטין". אחר כך נתחיל לריב על השאר.