איך שינה הפסקול של "דרייב" את יחסי אל האייטיז
30 באוקטובר 2011 מאת אורון שמירביום חמישי הקרוב עולה בבתי הקולנוע "דרייב" ("Drive"), סרטו המדובר של ניקולס וינדינג רפן, או איך שלא כותבים את השם שלו בעברית. אולי כבר קראתם את שלוש הדעות שלנו על הסרט, אותו ראינו אור ואני בפסטיבל חיפה, בעוד עופר צפה בו בניו יורק. יכול גם להיות שכבר חזיתם בפלא הקולנועי הזה בעצמכם באחת המסגרות הללו, או בסינמטק חולון בהקרנת טרום-בכורה אשר התקיימה ביום שישי האחרון. אם כן, ודאי שמתם לב שאחד הדברים הבולטים בסרט הוא הפסקול המפואר שלו. כזה שאם תשמיעו באוטו שלכם תוך לעיסת קיסם, תרגישו לרגע כמו ראיין גוסלינג. להשלמת החוויה, אפשר לרכוש תמורת 160 דולרים את ז'קט העקרב רב המשמעות והתפרים הגסים של גיבור הסרט. את הפסקול עצמו ניתן לרכוש באמזון, בגרסת דיסק או MP3, ומי שרוצה להוריד ודאי לא זקוק להוראות ממני.
אם עדיין לא ראיתם את הסרט, תוכלו להאזין בחלק הבא של הפוסט למספר שירים מתוכו (לא כולל ההברקות המוזיקליות של קליף מרטינז, מלחין הסרט, אותן לא מצאתי ברשת). ואם הפסקול פשוט לא יוצא לכם מהראש מאז הצפייה, ודאי תשמחו לנגן אותו שוב באדיבות דוד יוטיוב. אפשר להגיד שזו מחווה לפוסטי מיקסטייפ של בוקר יום שני ראשון, מסורת שחלפה מבלוג שאני מאוד מחבב. למרות שהשירים מתאימים יותר לנהיגת לילה בודדה. אבל לפני כן, הקדמה קצרה שנוגעת אליי ואל שנות השמונים. סקירה על הסרט עצמו תאלץ לחכות עד שיעלה רשמית לאקרנים בסוף השבוע.
"אם הייתי יכול לחרבן על איזושהי תקופה בהיסטוריה של המוזיקה – היו אלה האייטיז". אני לא זוכר איפה שמעתי את המשפט הזה (בטח בסרט), אבל אני די מזדהה איתו בדרך כלל. סינתסייזרים צורמניים וחסרי נשמה, מתופפים אנושיים שמתחזים למכונות תופים, סולנים צווחניים ומלאי פאתוס/פאתטוס – תמיד שחשבתי שמי שאוהב את ה"מוזיקה" הזו פשוט נולד בעשור הלא נכון. כלומר, אלה היו הצלילים שצרך בילדותו ולכן הוא מוכרח לאהוב אותם, שכן זה היה פסקול ימי התבגרותו. קצת כמו שאני חושב שהארוחה המושלמת היא מרק אפונה למנה ראשונה ואז קציצות מלוות בפתיתים.
ואז הגיע "דרייב" ושינה בתוך 100 דקות את דעתי על עשור מוזיקלי שלם. השירים האלה, מנוכרים לכאורה או לנוכח דעתי הקדומה, פשוט מחצו את ליבי וגדשו אותי ברגשות עזים. עוד עדות לכוחו של הקולנוע, החיקוי לחיים, לשנות את המציאות. לפחות עבור אדם אחד שמעריץ שילובים מושלמים של סאונד ותמונה. הנה שיר הפתיחה של הסרט:
Kavinsky & Lovefoxxx – Nightcall
אחריו מגיע הפייבוריט האישי שלי:
Desire – Under Your Spell
זהו השיר שחוזר יותר מפעם אחת:
College feat. Electric Youth – A Real Hero
וזה, מסתבר, מתוך הסרט מודל 1971 ששמו "Goodbye Uncle Tom"
Riz Ortolani feat. Katyna Ranieri – Oh My Love
ולסיום, הקטע הבא:
The Chromatics – Tick of the CLock
כן. עושה חשק לעוד הופעה של M83.
ראיתי את הסרט בשישי. זה לא סוג הסרטים שאני רואה בד"כ. אבל לא הורדתי לרגע את העיניים. ובדיוק כמו שאמרתם… המוסיקה אכן תואמת להפליא את התמונות וגם העלילה טובה (קצת הגזמות עם השפרצות הדם) אבל
בסופי….
אהבתי!
מאיה.
הסרט כמו הרבה יצירות שמבקרים היו אוהבים לכנות בהגדרה "נאו נואר" מצייר תמונת עולם. אם נחפש משמעות בסרט לא נמצא אותה מעבר לצבעים המונוכרומטים והקודרים שבהם במאי הסרט בוחר להציג את אלימות החברה והגיבור.
לא מבין את המילה "משמעות" בתגובה שלך. מה היה חסר לך? מוסר השכל יפה ונחמד כמו בסרטים אמריקאיים? קודר ומונוכרומטי כמו בסרטים אירופאיים? לדעתי, שעה וארבעים של קולנוע איכותי ומרתק הן רבות משמעות. גם אם חלק מהצופים לא יצליחו לנסח בסופן אמירה ברורה וחד-משמעית אותה ניסה הסרט להעביר.
בעיניי זה סרט על מוסר בעולם חסר מוסר, על רחמים ועל אנושיות. על גיבור שהוא בו בעת "לא-אנושי" ו-"על-אנושי", מעין קומבינציה שמוציאה אותו הכי בנאדם בכל הסרט. זה ככה על קצה המזלג ובלי ספויילרים.
אתמול ראיתי את הסרט; פס הקול מהפנט, המשחק משובח אך בעיקר התרשמתי מהשליטה הנהדרת של הבמאי בשפה הקולנועית. חשבתי תוך כדי צפיה על "הסמוראי" של מלוויל ועל "רציחות פשוטות" של האחים כהן. התרשמתי מאד למרות שהאלימות היתה קצה בוטה – ואפילו סמי-פורנוגרפית לעיתים – ולמרות שהתקשתי לנסח במילים את החוויה המלאה איתה יצאתי. ואני מת על ה-80 🙂
הנה כתבת וידאו על עריכת הסאונד החכמה של הסרט.