פסטיבל חיפה 2011: היום הרביעי

כדברי האימרה המפורסמת, לפעמים צריך לרדת בשביל לעלות. או להפך. לא זוכר.
אחרי שלושה ימים משוגעים היום קצת הורדתי הילוך. נכחתי במסיבת העיתונאים עם ג'ון מאדן, צפיתי רק בשלושה סרטים, ובעיקר התרכזתי באינטרקציה בין-אישית עם חברי הפסטיבל האהובים עלי ואפילו בהחזרת טלפונים לאנשים שנטשתי מאז הסופ"ש.
אבל זה לא רק זה, אם להיות כן. שלושת הסרטים שראיתי היו כל כך לא מרשימים וכל כך מדכאים, שהנחתי שאולי עדיף להרפות לרגע, לצאת לבירה, לכתוב, ללכת לישון מוקדם ולתת בראש מחר. מה גם שהתכנייה היומית לא הציעה דברים גדולים במיוחד…

לחצו כדי לקרוא על הסרטים היומיים ולראות מה מחכה לנו ביום שני.

"סופו של השקט"
La  Fin du Silence
מה שהכי אהבתי בסרטו הראשון של רולאן אדזאר הוא העובדה שבשום רגע לא מסבירים לצופים מה הקטע. כלומר, הסיפור ריאליסטי לחלוטין אבל האינטרקציה בין הדמויות, היחסים ביניהם, המניעים הפסיכולוגיים והרגשיים של התנהלותם – כל זה להשלמה במוחם של הצופים. כמובן שאפשר לפתור זאת כעצלות תסריטאית או התחכמות קונספטואלית, אבל מבחינתי זו הייתה פשטות רבת כשרון.
הסרט מתחיל בסצינה היסטרית ומסתיים בטרגדיה. באמצע, כפי שאמרתי, לא תמיד ברור למה ואיך, אבל הדרך המינימליסטית אך האינטנסיבית של הסרט הופכת אותו לחוויה ראויה. וכמו ב"הפלנטה הבודדה ביותר", גם פה ישנו מוטיב מאוד בולט של מים, אבל דווקא הפעם לא לגמרי הצלחתי לפענח את העניין.

הקרנה נוספת: 19.10 בשעה 10:00

"נעצר באמצע הדרך"
Halt auf freier Strecke
נורא מוזר לי לסקר סרט כמו "נעצר באמצע הדרך" (יופי של שם, אגב). זה כמו לדבר עם מישהו שגוסס על בחירת המלתחה שלו – זה לגיטימי, זה סביר, אבל איכשהו מרגיש נורא לא נכון.
הסרט הגרמני הוא הזה אולי התיאור הכי לא מתייפיף או נוח של גסיסה מסרטן בקולנוע העלילתי. כל סרט אחר ("50/50", "אישה נכנסת לרופא")  נראה כמו קליפ של דודו אהרון ליד הסרט הזה, שבמרכזו אדם רגיל שמאבד את עצמאותו ואת חייו בעקבות סרטן מוח ממאיר.
אני מרגיש לא לגמרי נוח להגיד את זה – מכיוון שחווית הסרטן היא איומה ולצערינו רבבות של אנשים עוברים אותה באופן אישי או דרך משפחה וחברים – אבל לשבת מול שעה וחמישים של גסיסה איומה וכואבת זה משהו שנתפס בעיני כמיותר לחלוטין. על אף שאין שום דבר בסרט שהוא זול או מבזה, לא לחולה ולא לסובבים אותו, יש הרגשה של מציצנות וניצול שקשה להתנתק ממנה. לעיתים נדמה שיוצרי הסרט רצו לגרום לנו לרצות במותו של הגיבור, ובכך לקרב אותנו לחוויה הקשה של משפחתו. לא ברור לי. העניין הוא שהרגעים בהם לא דוחפים את פנינו לתוך אימת ההתדרדרות הגופנית – רגעים שחלקם הגדול מאוד לא פשוטים לצפייה – הם די משעממים.
הסצינות המוצלחות בסרט הן דווקא אלו שמתרכזות ברעיה, שעוברת ויה דה לה רוזה שלא ברא השטן בזמן שבעלה הופך מגבר מתפקד לתלותי וחסר יכולת. אבל זו טיפה בים. "נעצר באמצע הדרך" הוא אולי סרט חשוב, אמיתי, כן וריאליסטי, אבל הוא גם לחלוטין לא לעניין.

הקרנה נוספת: 17.10 בשעה 14:00

"סוס אפל"
Dark Horse
ומשם אל סרטו החדש של טוד סולונדז. אז למען האמת, מעולם לא הייתי חסיד של סולונדז וסרטיו. היחידי שאני יכול להגיד שהוא חביב עלי הוא "אושר" וזה בעיקר בגלל המשחק המצויין. אני פשוט לא מתחבר לסגנון. הפעם סולונדז קצת פחות משוגעת מדרך כלל, אבל הגרעין הוא אותו גרעין. במהלך הצפייה אין רגע אחד שבו ברור לך האם מדובר בסיטואציה קומית או טראגית. עכשיו, תאכלס, זה די מרשים לנגן ולבטל את שני הדברים במקביל, אבל עד גבול מסויים. אותי זה מעייף ומכיוון שאני גם ככה לא מחסידיו, זה לא עובד עלי.
"סוס אפל" נראה, ברגעיו הטובים, כמו גרסת הסיטקום של "סינקדוכה ניו יורק". העיצוב האולפני ורב הצבעים (אני מאמין מדובר בקונספט עיצובי מכוון) והמשחק המנייריסטי כאילו שוברים את הריאליזם. שזה היה יכול להיות מצויין אלמלא הסרט עצמו לא היה שובר את ההגה לא מעט ומכניס אותנו לעולם ההזיות של הגיבור. סצינות, אגב, שהן הטובות ביותר בסרט, במיוחד לקראת המערכה השלישית בה המציאות קורסת פנימה אל תוך הפנטזיה.
מה שכן יוצא דופן בסרט הלא נעים הזה הוא הבחירה בשירי פס-הקול. אני מניח שחלקם נכתבו במיוחד לסרט, והם מעניקים נופך אירוני די מבריק. מעבר לזה, אני חייב להודות שלא הייתי בפנים. אבל זה לגמרי עניין של טעם.

הקרנה נוספת 19.10 בשעה 16:30

הסרט הישראלי של היום היה "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" שראיתי עוד בשלב הקרנות האקדמיה. אני מאוד מסוקרן לקרוא עליו מחר בסיקורים השונים. בנוסף, "משתף פעולה" זכה להקרנתו השנייה היום ואני שלחתי אליו כל כך הרבה אנשים שאני מקווה שהם נהנו כמוני ולא יהיה עלי איזה מארב עצבני מחר בבית הכט.

ובפינתינו, מה רואים מחר, יום שני?
אז אחרי היום הקצת חלש הזה, פסטיבל חיפה חוזר לתפקוד מלא עם יום עמוס ומאתגר. "אריראנג" של קים קי-דוק יוקרן – בהחלטת שיבוץ גרועה במיוחד – באולם הסינמטק הקטן, מה שאומר שאין כרטיסים כבר שבוע כנראה. "אין דרך חזרה" שנדמה לי ששמעתי עליו דברים טובים. הקרנה נוספת ל"לעולם אל תתני לי ללכת" שהצית ויכוחים רבים ברחבת הפסטיבל. "מיכאל" המסקרן. "לידה פתאומית וזאב", סרט בן 40 דקות של מנחם אידלמן-לנדוי שהוא חבר טוב ולכן אני ממליץ על סרטו. "טרה פרמה" זוכה הפרס השני בונציה וכמובן "דרייב" שהוא שיא הפסטיבל מבחינתי. נקווה שלא אתאכזב.

הסרט הישראלי של מחר הוא "לא רואים עלייך", גם הוא נצפה כבר בשלב הקרנות האקדמיה, וגם עליו אני מאוד מחכה לשמוע תגובות. אני מאוד לא אהבתי אותו, אבל יש לי הרגשה שסרטה של מיכאל אביעד יחצה את הקהל לשני מחנות. או אפילו יותר…