הקולנוע הישראלי "העצמאי", או – הגרסה שלי לסיכום השנה

במידה ויש מוטיב החוזר ברבים מסיכומי השנה של הקולנוע הישראלי בבלוג זה ובבלוגים אחרים, זהו העיסוק בקולנוע הישראלי ה"עצמאי". דומה כי הוא חדר השנה לשיח של מבקרים/בלוגים, בעיקר הודות לפסטיבל קולנוע דרום בשדרות, שהמסגרת שהעניק לסרטים עצמאים כבר תפסה לעצמה מעמד של אירוע מוכנן בעיניי רבים – סליחה, בעיניי מעטים. אני בהחלט רואה מצב בעוד שנים ידברו על הפסטיבל הזה כנקודת מפנה בקולנוע הישראלי ואנשים יתרברבו כי נכחו בו – עם כי כמו הרבה דברים הקשורים בתקבלות של הקולנוע הישראלי, זוהי בעיקר פנטזיה אישית שלי. הביטוי הבולט ביותר לעיסוק בקולנוע זה הוא בגליון המשובח של כתב העת סינמטק שהוקדש ברובו הגדול לעיסוק בקולנוע זה.

בטרם אפנה לעיסוק בקולנוע העצמאי, יש לציין כי הראייה שלי לגבי הקולנוע הישראלי ה"ממסדי" שונה מקצת מהדעה של חבריי לבלוג – אני לא סבור כי יש סתירה בניסיון לקסום לשופטי פסטיבלים לבין להצליח בקרב הקהל הישראלי. להוציא את המקרה יוצא הדופן של זוהי סדום  (שהצלחתו נבעה מן הפופולרית של תוכנית טלוויזיה) רוב, אם לא כל, הסרטים שהצליחו בקופות בשנים האחרונות הם בדיוק סרטים שנדמה כי נוצרו עבור מבקרים והם נוגעים בז'אנרים הרגילים בהם הקולנוע הישראלי מרבה לעסוק. סליחה, תיקון טעות: "ישראלי" הוא הז'אנר שלהם, אבל אגע בנקודה זו בהמשך.

יחד עם זאת, אני כן חושב כי קיים גל של קולנוע ישראלי עצמאי ואני מכנה אותו בשם זה בגלל שזה השם אשר התגבש, גם בקרב היוצרים שלו. תהייה לגבי עד כמה הוא עצמאי (למשל, אם הוא מקבל תקציב בשלב הראף-קאט מהקרנות) היא בעיניי פחות רלוונטית. מה גם שלא ברור לי אם הכוונה בעצמאי היא "ללא תמיכת הקרנות" או "ללא תמיכת האחים אדרי" ואני לא יודע איזו מבין האופציות פחות משמועתית.

אני לא חושב שמדובר רק בתופעה המתאפשרת בזכות הטכנולוגיה, כפי שסבור שמוליק דובדבני (שאני מעריך את כתיבתו) בסיום חוברת "סינמטק" שהוקדשה לקולנוע העצמאי. דובדבני טוען כי היוצרים לא חידשו דבר,שכן היה קולנוע עצמאי בארץ מראשית ימי התעשיה. החידוש שלהם לא טמון בגישה לתקציב, הפקה או הפצה וגם לא בנושא העיסוק (עם כי זה חלק מן העניין) אלא בעיקר בהיותם "גל". אגב, גם בדיקה של "הגל החדש הצרפתי" תגלה כי קיימים מעט מאוד מאפיינים המאחדים את סרטיהם של טריפו, גודאר, רוהמר, שברול ריבט, דמי, מאל ורנה. עיקר הכוח שלהם היה כי כל הקולות החדשים שלהם פרצו יחדו, כאשר לגבי חמשת השמות הראשונים, דומה כי הרקע בכתיבה ביקורתית היה מכנה משותף נוסף.

לא כל סרט שנעשה באופן עצמאי יכול להיחשב בעיניי כחלק מן הגל. למשל, העפיפונים של ארמנד, בגלל שיוך פוליטי שונה (אם תרצו, בגלל שיוך פוליטי בכלל) הוא לא חלק מן הגל עבורי. אולי כי המסר שלו הוא קודם כל פוליטי ורק אחר כך קולנועי ואולי פשוט בגלל שהוא אינו סרט טוב. הסרטים הנסקרים בחוברת של "סינמטק" לא רק נעשו בתקציב נמוך יחסית, אלא גם נעשו על ידי אנשים המבינים טוב מאוד את כללי השפה הקולנועית – הגל הזה הוא לא רק גל של "כל אחד יכול לעשות סרט", אלא גל של אנשים מוכשרים העושים סרט ללא תמיכת הממסד.

או אולי עם תמיכת הממסד. בעוד שאני מבין למה הסרט שהזכרתי קודם נדחה על ידי קרנות (חובבנות. אם לא הייתה חובבנות, אפשר היה לדבר על דחייה של המסרים הפוליטיים) אין לי מושג מדוע התסריט של ג'ו + בל, בעיניי התסריט הטוב ביותר של השנה יחד עם הערת שוליים, לא זכה לתמיכה. וכפי שדובדני ציין במאמרו, היו סרטי פשע שזכו לתמיכה כזו והתסריטים שלהם לא תמיד היו ברמה מספקת בעיניי.

לכלבת, ג'ו +בל,2 בלילה, ופלנטה אחרת אין לכאורה שום דבר משותף – לא מבחינת ז'אנר, לא מבחינת נושאי עיסוק וגם לא מבחינה סגנונית. כלבת משתמש בסגנון מוקצן על פי כללי הז'אנר (דבר שהוקצן בחתולים על סירת פדלים לפרודיה ברורה אף יותר), 2 בלילה הוא סוג של גרסה מקומית לסרטי "ממבלקור" או לקולנוע של רי'צארד לינקלייטר והוא עושה שימוש מקסימלי בלוקיישן קטן (מכונית) פלנטה אחרת מטשטש את הגבולות בין הדוקומנטרי לעלילתי וג'ו + בל משתמש בשפה קולנועית קלאסית על מנת לספר סיפור. אבל יש להם מכנה משותף באהבה שלהם לקולנוע וביחס שלהם לפוליטיקה הישראלית כסוג של בדיחה העומדת ברקע (היוצא מן הכלל הוא פלנטה אחרת אבל גם ביחס שלו לשואה ולתיעוד יש משהו מהפכני, השם את הנרטיב המקובל בפרופרציה שונה). ניתן לומר כי בסרטי "הרגישות החדשה" (שפרחה בישראל בשנות ה-60 וה-70) היה את אותו יחס לפוליטיקה. ויש הרבה דמיון בין מה שכונה "הרגישות החדשה" לגל הצעיר המקורי. אך דומה כי בניגוד ליוצרים הותיקים, הקולנוע החדש לא מתבייש לקבל השראה קודם כל מן הקולנוע האמריקאי ולא האירופאי ולא מתבייש לנסות לקסום לקהל הרחב ולא למבקרים – גם אם לא ברור עם ה"קהל הרחב" אכן קיים.

וכאן צריך להתבצע שינוי תודעתי. בחיפוש באתר "סרט" המילה "ישראלי" היא ז'אנר. לא ברור מדוע סלסה תל אביב הוא בז'אנר ישראלי וידידים פלוס הוא בז'אנר קומדיה. לדעתי, ידידים פלוס הוא הרבה יותר אמריקאי מאשר סלסה תל אביב הוא ישראלי. הדרך של הקולנוע החדש, ושל הקולנוע הישראלי בכלל, הוא לשנות את ההגדרה הז'אנרית הזאת. כי כיום, אפילו בוקר טוב אדון פידלמן ואחותי היפה (סרטים שאני מאוד מסמפט) מאבדים קהל כי הצופים כבר הלכו להערת שוליים וסימנו וי על הסרט הישראלי לתקופה הקרובה. הדרך היחידה של יותר מסרט ישראלי אחד להגיע לקהל רחב היא זכייה בפרסים או שיווק מסיבי על ידי סינמה סיטי – וגם זה לא תמיד עוזר.