לעולם לא עוד: "אקס-מן" והשואה

בסרט "אקס-מן: ההתחלה" ישנה התייחסות לשואה. למעשה זה לא רק אזכור, אלא לגמרי האלמנט המרכזי המעצב את העלילה. גם הסרט הראשון התעסק בנושא לא מעט. אמנם לא בפורנוגרפיות כמו הסרט הזה, אבל בהחלט התעסק. לדעתי, למרות ואולי בגלל שהנושא קרוב לליבי, השואה היא עקב אכילס של הסרט. על אף שכלפי חוץ היא נראית מצודדת, למעשה היא בעייתית והרסנית במספר מובנים.

זהירות, ספויילרים לפניכם.

שואה ושואו ביזנס הולכים טוב ביחד. יודעים זאת כל זוכה או זוכת אוסקר שקיבלו את הפרס אחרי שנאותו להשתתף בסרט שואה. באופן כללי שואה מתערבבת טוב עם פנטזיה ועם גיבורי-על, גם אם זה יוצא מעט ילדותי והרבה מביך, כאשר היא מעלה שאלות על משקל "איפה היה סופרמן בשואה?". התשובה לכך, אגב, היא "התעסק בבעיות שלו" כמו כל שאר העולם.
ב"אקס-מן" הראשון האיזכור של השואה היה אפקטיבי ביותר בכל מה שקשור בפיתוח הדמויות. מגניטו הרשע אינו כה רשע ברגע שאנו רואים את המספר המקועקע על ידו. אגב, לפי מה שהבנתי, בקומיקס המקורי זהותו האתנית של מגניטו לא כל כך ברורה ויש ספק אם הוא יהודי או צועני. בזמן שהסרט הראשון השאיר מקום לדמיון, היוצרים של הסרט הנוכחי החליטו ללכת ראש בראש. הם אפילו הביאו אותנו להזיל דמעה למראה אריק הקטן מדליק נרות חנוכה עם אמו (משום מה, אפילו בזכרון הילדות החמים של מגניטו אמא שלו נראית כמו אסירה במחנה ריכוז). יתרונו ,או חוכמתו, של הסרט הראשון הוא שהשואה נשארה בו ברמת המחשוף. חסרונו של הסרט החדש הוא שהשואה בו חשופת ערווה לחלוטין. בעוד בראשון השואה מעניקה רקע מעורפל במידה הנכונה לאופיו של מגניטו, פה השואה היא המוליכה יד ביד את אישיותו, היא שנותנת לו את הכוח שלו והיא זו שעוצרת אותו. אהבתי במיוחד את מגניטו בתפקיד איסר הראל, ואת העתקת רחוב גריבילדי לחווה הפסטורלית.

אבל למה השואה מפילה לדעתי את הסרט? ובכן, משתי סיבות. האחת- היא מעניקה למגניטו עומק רגשי ברמה שלאף דמות אחרת לעולם לא יהיה, ובכך מוציאה אותה מהמאזן המוסרי ששאר הדמויות מצויות בו. "אקס-מן" היא סדרת סרטים שמנסה לרמוז רמזים, לא מאוד דקים, כלפי הדרך בה החברה (בעיקר חברת הפוליטיקלי קורקט האגרסיבית) מקבלת את השונה ואת הזר. כל דמות אמורה להיות מונעת על ידי שאיפות להתגברות על המעצור הפנימי (או החיצוני) שלה ולהשתלב בחברה ה"אנושית" מסביבה. אישית, אם היו לי כנפיים של שפירית לא הייתי משקיע כל כך הרבה בחברה הגרועה הזאת והייתי מוצא לי איזה יער גשם לינוק בו צוף כל היום. אבל בזמן שכל הדמויות נרדפות על ידי פגמים שונים ומשונים, מגניטו נרדף פחות או יותר על ידי החוויה האנושית הקשה ביותר שאי פעם התקיימה. אוקי, אז מיסטיק רוצה להיראות כוסית וביסט לא רוצה רגליים עקומות. תנסו להתעלות על רצח אם, מספר על היד ועל שנים במרתפי עינויים. היוצרים רצו להשתמש בשואה, לרתום אותה לצרכי הדמות, העלילה והקופות. אבל השואה היא פצצה גרעינית, וככזו היא מגיעה עם נזק סביבתי. כשיש לך שואה, שאר הנרטיבים המדוכאים האחרים פשוט מחווירים. מי בכלל שם לזה שאין דמות נשית אחת בעלת אישיות בסרט? אפילו סוכנת הסי.איי.איי. האסרטיבית והאידיאליסטית צריכה להתפשט ממש בסצינה הראשונה שלה כדי לעשות את העבודה, שלא נדבר בכלל על אמה פרוסט. וגם ברור שהדמות השחורה היחידה בסרט הינה, לא במפתיע, הראשונה להקטל. אם אני לא טועה ספייק לי קורא לזה "מג'יק ניגר".

הסיבה השנייה שהשואה היא חסרונו של הסרט היא שלמעשה הסרט שולל את התגובה האנושית הפופלרית לשואה. הכוונה שלי היא כמובן לתגובת ה"הייתה לנו שואה, לכן כל אלימות מצידנו היא מוצדקת כי היא שומרת עלינו בחיים". על אף שאני הראשון להתנגד לתפיסה הזו באופן כללי, אני לא אוהב את דרך הטיפול בה בסרט ואני עוד יותר לא אוהב את ההשלכות שלה על מדיניות ועל פוליטיקה.

בסרט, התנהגותו של מגניטו מדגימה מדוע זה שגוי ולא ראוי לחשוב בצורה הזו. לאורך כל הסרט השואה היא המניע הבלעדי של מגניטו. אל תתבלבלו עם השאיפה לרצוח את סבסטיאן שו – השואה כפי שהיא באה לידי ביטוי בהבזקים, זכרונות ויחסו כלפי נאצים, היא המובילה האמיתית. בשום שלב, כולל כאשר הוא רוצח בדם קר קצינים נאציים במיל', אנחנו לא מקבלים את התחושה שנקמת השואה של מגניטו עשויה להפוך אותו למרושע אבל אז בסצנה הסופית של הסרט יש מהפך. הבעיה היא שהמהפך הזה כל כך מרושל, שהוא יוצר דיסוננס שמפיל את כל המגדל שנבנה בשעתיים לפני כן.

בסצנה האמורה, מגניטו ואקסבייר מתעמתים אחד עם השני על רקע עתידם של צוותי ספינות שני צבאות, ארה"ב וברה"מ, שרגע לפני כן שיגרו לכיוונם טילים במטרה להורגם. מגניטו רוצה להחזיר לצבאות באותו מטבע (לסובב את טיליהם חזרה אליהם) ואקסבייר תופס את הצד ה"מוסרי" של המתרס. כל צד מעלה טיעון כשלמעשה ברור שמה שמונח על הכף היא השקפת עולם שלמה. אקסבייר צווח למגניטו לעצור שכן אותם מאות חיילים הם חפים מפשע ושהם "רק מילאו פקודות". למשמע אמירה זו מגניטו צורח "כבר הייתי תחת רחמיהם של אנשים שרק מילאו פקודות", ומוסיף, לא פחות ולא יותר- "לעולם לא עוד!"- ויורה את הטילים אל הספינות המאויישות. לצופה ברור כי מגניטו טועה. גם אם החיילים רשעים מרושעים ורצו במותם של המוטנטים, הכל נובע מחוסר הבנה או איזו קשות עורף כלשהי שהיה אפשר לסדר בעזרת איזו סדרת חינוך. בכל מקרה אף אחד לא רוצה לראות את החיילים מושמדים על ידי הטילים. ברור כי גם מה שמוביל אותו זה לא הנקמה בשו, אלא בכל הנאצים שעשו לו מה שעשו. מכאן מובל הצופה להבנה, כי השואה הפכה את דעתו של מגניטו עליו, והוא אינו מסוגל להבדיל בין תם לחוטא.

זהו דיסוננס עמוק. מדוע החיילים האלה, שאכן רק מילאו פקודות, טובים יותר מהחיילים הנאצים? אם נקמתו של מגניטו נראתה מוצדקת עד עכשיו, מדוע פתאום התנהגותו נראית כה מרושעת? הצופה מבולבל, הוא רק לא יודע את זה. הוא לא יודע את זה כי יוצרי הסרט הניחו בצורה נוחה למדי את גישתו של אקסבייר ללא קריאת תיגר. התמימות הילדותית והפטרונות הבריטית המציקה של הפרופסור מעולם לא עומדת למבחן. הזווית של אקסבייר נבחרת כהגיונית מברירת מחדל, לא בגלל שהיא טובה יותר. אם הסרט באמת היה הוגן, היו מדגישים עוד יותר את הנאיביות של אקסבייר, ומזכירים לנו בדיוק למה בני האדם, מוטנטים או לא מוטנטים, הם אכן החראות שהם.

ובכלל, למה לעזאעזל מגניטו זועם ושוצף על המין האנושי? אנחנו יודעים שהוא לא מאמין בקיום מקביל של המין האנושי ושל המוטנטים- ראינו לצערנו את הסרט השלישי. אבל למה המהפך דווקא עכשיו? כל הסרט הוא רדף אחרי סבאסטיאן שו, שאמנם חוטא בחוש סטייל מזעזע, אבל אינו מייצג את המין האנושי. למה פתאום מגניטו מתעב כל כך את האנושות? מי שרצח את אמו היה מוטנט גרמני, לא נאצי. טכנית, הוא אמור לפתח שנאה למוטנטים גרמנים, לא לבני אדם.

אבל הדבר שהכי צרם לי, ודי במפתיע יש לציין, היא התחושה שהתעוררה בי כישראלי. כן, כן. אני שמוכן לסבול ייצוגים הרבה יותר מזעזעים של השואה בקולנוע – ותאמינו לי שלא חסר – חשתי מותקף. ואני צריך להדגיש שוב: אני מתנגד נחרצות באופן עקרוני לערבוב המניפולטיבי בין שואה ופוליטיקה. מימין, אני מקבל בחילה כשביבי עולה לבימת עצרת האו"ם עטוף בגלימת מפת המחנה אושוויץ-בירקנאו, ומשמאל אני רותח כשמנצלים את השתתפתו של ניצול שואה במשט לעזה כדי לתת לפעולה לגיטמציה, כאילו אם היה בבוכנוואלד זה הופך אותו לצודק יותר. אין לי שום בעיה עם ייצוגיים אומנותיים של השואה, אבל יש לי בעיה עם מניפולציה פוליטית באמצעות השואה. וזה למה נפגעתי והתעצבנתי. עיצבן אותי שלפתע מתקיים מהפך, וזכרון השואה פתאום הופך לדבר שלילי, וכל זאת בצורה מניפולטיבית ללא הצגת הצד השני. הסצנה הזאת גרמה לי להרגיש כאילו מעמידים אותי, הצופה הישראלי, בפני ועדה מטעם עצרת האו"ם, ואומרים לי "עד מתי תתעטף כבר במפה של אושוויץ? אתה לא מבין שבעצם כולנו צריכים לעבוד ביחד?". ובכן, כן, אני מבין. אבל אני לא אוהב שדוחפים לי את זה בפנים. אני לא אוהב שהסרט שולל מאנשים את הזכות להרגיש שהשואה מצדיקה התגוננות בכל מחיר. מי שמרגיש כך טועה. אני יודע את זה. אתם יודעים את זה. אבל אם אנחנו כל כך מאמינים בצדקת הגישה שלנו צריך להציג אותה כאלטרנטיבה משכנעת, ולא להציג את הטירוף של הגישה הנגדית. לא חוכמה  לעשות מניפולציה ולגרום למישהו להרגיש כמו סופר רשע רק בגלל שהוא חושב משהו אחר ממך. הסרט נכשל כי הוא נופל לאותה מלכודת של האנשים אותם הוא מבקר: הוא רותם את השואה למסר פוליטי. אם היוצרים היו רוצים לשכנע את הקהל שאלימות היא תגובה לא נכונה לשואה, הם היו צריכים לעבוד קשה יותר. אני לא מסכים עם מגניטו אבל אני לא מוצא בסרט צידוק אמיתי לגישתו של אקסבייר. אם לא מאזנים בעדינות וביצירתיות את הגישה הבעייתית הזו לא רק שיוצרים אנטגוניזם, אלא שבסוף נשארים עם לא יותר מסתם פרופגנדה זולה.