"העסקן", סקירה

דעה רווחת היא שהקיץ הינו העונה החמה של הסרטים הקלילים. בשנים האחרונות אנו זוכים למנות גדושות של אקשן, קומדיה ואנימציה הישר מהוליווד, במועדים מניחים את הדעת. קצת מוזר למצוא ברשימת הסרטים החדשים את "העסקן", או “Casino Jack” בשמו המקורי. מדוע הגיעה הביוגרפיה הפוליטית הזו למסכינו דווקא עכשיו? למעלה מחצי שנה עברה מאז שהוצגה באמריקה, שם זכתה לתהודה בעיקר בגלל מותו הסמוך לתאריך היציאה של במאי הסרט, ג'ורג' היקנלופר ז"ל. ייתכן שכמות הבדיחות על יהודים, היא ראשיתה תשובה אפשרית.

הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של ג'ק אברמוף, אשר לבטח מעניין יותר במציאות. קווין ספייסי מגלם את דמותו המסועפת של אברמוף (אברמוב רק במבטא אמריקאי). הוא לוביסט המשדל חברי קונגרס להצביע עבור בני חסותו, הוא עסקן שחומד להשתלט על בתי קזינו, הוא איש משפחה, הוא מתאמן כל יום והוא יהודי שאוכל רק כשר. בקיצור, דמות רבת רבדים, רק שכולם ריקים מתוכן. יחד עם חברו ושותפו לעסקים מייקל סקנלון (ברי פפר), רוקם ג'ק מזימה רבת משתתפים ומהלכים שתזרים אליו מספיק מזומנים בכדי להגשים את כל חלומותיו. כמו להבטיח עתיד כלכלי למשפחתו, לפתוח בית ספר יהודי ומסעדה כשרה. אתם יודעים, חלומות של אדם שמציג את עצמו כתורם לקהילה אבל עושק שבטים אינדיאניים ובוחש בכל קלחת אפשרית בדרכו לפגישות מושחתות בבית הלבן. הסרט מציג את סיפור עלייתו ונפילתו, בהכרח לא בסדר הזה.

במהלך הצפייה לא יכולתי שלא להיזכר תכופות בסרט אחר על פוליטיקאי חובב קומבינות, בשם "מלחמתו של צ'רלי ווילסון". היו אלה רגעים משיקים שהעלו אותו מן הזיכרון, עד לרמת סצינת אמבט הבועות של הגיבור. אלא שאת הסרט ההוא כתב אהרון סורקין (“הרשת החברתית”), ביים מייק ניקולס (“הבוגר”) וכיכב בו טום הנקס (אין צורך להציג, נכון?). שלוש עמדות אלה לוקות בחסר בסרט הנ"ל, מה שלא מאפשר לו להיות מעניין באמת או בעל אמירה כלשהי, מעבר ל"זוהי אמריקה חברים, לטוב ולרע".

ספייסי יודע לשחק את הרמאי הכריזמטי, אבל הוא שחקן שהרבה פחות קל לחבב מאשר הנקס, למשל, כאשר הוא מתנהג כמו מניאק. כך שהסרט כושל ביצירת ההזדהות הבסיסית בין הצופים לנוכל בעל הלשון החלקלקה שהוא גיבור הסיפור. מה שמוביל אותנו אל הפן העלילתי, עליו אמון התסריטאי נורמן סניידר (“תאומי המריבה”). הדיאלוגים שלו מכילים מספר רגעים חינניים, אבל בעיקר המון מידע וניימדרופינג שמשליכות הדמויות זו על זו. בטח יותר מאשר דרמה אמיתית או התנהגות שאפשר לכנות "אנושית". הסיפור עצמו משול לצפייה בעשר שנים רצופות של מהדורות חדשות אמריקאיות, הדחוסות אל תוך 109 דקותיו של הסרט. הבימוי של הינקלופר ז"ל היה צריך להיות הרבה יותר להטוטני בכדי לגרום לסיפור להיראות מרתק. חבל שזוהי עבודתו האחרונה של האיש מאחורי "אל לב המאפליה" הדוקומנטרי הנודע על צילומי הסרט “אפוקליפסה עכשיו”. כאשר הוא חורג מהסטנדרט, כמו בקלוז-אפים על פעולות אותן מבצע ג'ק אברמוף, נוצקת איזושהי משמעות לרצף האירועים המרכיב את העלילה. אבל זה קורה מעט מדי פעמים במהלך הסרט.

בשאר הזמן, סמך כנראה הבמאי על יצירת התלהבות בלתי נשלטת אצל הקהל על-ידי אזכור של המילים "מיליון דולר", “ספינת קזינו", או “ג'ורג' דאבליו בוש". אבל בסרט שמדבר כל-כך הרבה על כסף, קפיטליזם, שחיתות ובתי הימורים, נדמה שליוצרים אזל התקציב באמצע הדרך. לדוגמה, סצינת טיסה במטוס פרטי נחתכת לרגע שאחרי הנחיתה והקזינו היחיד שרואים מזכיר יותר את אולם הארקייד של ימי ילדותי בראשון לציון מאשר איזו ספינת תענוגות בלוס-אנג'לס. הרי בוושינגטון אין חוף ים, וכך מוצא את עצמו הסרט מזגזג בין הבירה המשופעת בבירוקרטים יבשים לחוף המערבי והלח של ארה"ב. אולי זה גם ההסבר לציטוטי הסרטים הבלתי פוסקים, הנפלטים מפיה של הדמות הראשית בכל מאורע שהופך להיות כבד. איך אומר ג'ק אברמוף, שעל-פי הסרט שלח את ידו גם בהפקת סרטים – וושינגטון היא כמו הוליווד, רק עם פרצופים פחות יפים. עם לשפוט על-פי הסרט הזה בלבד, הוא צודק. “העסקן" נוצר על-ידי פקידים שרק באו לדפוק כרטיס, לא על-ידי אמנים בעלי חזון או רצון לבדר או להחכים את הקהל שלהם.

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר אונליין