תמיהה בעקבות "בלו ואלנטיין"

מתוך יבול הסרטים האמריקנים של 2010, "בלו ואלנטיין" ("Blue Valentine"), סרט הסאנדנס של דרק סיאנפרנס (Cianfrance. אני לא באמת יודע איך לבטא את זה) היה אחד מן המסקרנים מבחינתי. אני לא יודע למה, אולי בגלל השחקנים שאני כל כך אוהב, אולי בגלל הנוסטלגיה הניינטיזית שיש לי לאינדי אמריקני אמיתי. כבר כשראיתי סטילסים ראשונים שהשתחררו מידי יחסי הציבור של הסרט, משהו בי נתפס עליו.
בחודשים שלאחר מכן מישל וויליאמס קיבלה מועמדות לאוסקר על משחקה בסרט ובאופן משמח הוא אכן ראה אור מקרנה בארץ הקודש. עם זאת, לא הצלחתי לתפוס אותו בקולנוע המסחרי וראיתי אותו לראשונה רק בשבוע שעבר, בסינמטק, באיחור אופנתי אך עם ציפייה גדולה. בסופו של הסרט החזק הזה הייתי מבולבל. לא הצלחתי להבין אם יש פה מאמר מאוד מרשים על זוגיות או פאדיחה בימויית מדכאת.

* הטקסט כמובן מיועד למי שכבר ראה את הסרט או שלא אכפת לא מספויילרים לרוב (על אף שהספויילרים לא באמת רלוונטים. גורלה של מערכת היחסים הניצבת במרכז הסרט כבר מוסגרת בכל סינופסיס יח"צני).

"בלו ואלנטיין" מספר את סיפורם של דין וסינדי, זוג אמריקני צעיר. הסרט מתנהל בשני ערוצי זמן: 12 שעות שבהם הזוג הצעיר מפורר את נישואיו, ובד בבד מוצג לנו פלאשבק של תחילת היכרותם, עד לסיקוונס סופי נפלא שמזגזג בין הפרידה הסופית והחתונה, ויוצר כמה הקבלות קולנועיות נהדרות.
דין הצעיר והנאה (ראיין גוסלינג המלךךךךךךך#@!!) מחפש את אהבת חייו ומוצא אותה בדמות סינדי, צעירה יפייפה (וויליאמס מעולם לא נראתה טוב יותר כמו בסרט הזה) שרוצה להיות רופאה. אבל המציאות משנה קצת את פני הדברים. סינדי נכנסת להיריון לא רצוי מחברה הקודם, מוותרת על קריירה של רופאה אך הופכת לאחות, ודין, די בהשלמה, מתאהב בתפקידו כאב וכבעל ומשקיע את ימיו בסיוד קירות ודאגה לאשתו ולילדה שהוא מגדל, שאינה שלו.

לי נוצר מין בקע בסרט שמאז הצפייה אני מנסה לעמוד על טיבו. כאמור במרכז הסרט ישנם פרידה ושברון לב, קשר ונישואין. הטיפול בנושא הוא מאוד רגיש ועל אף עיצוב הדמויות הדי חלש – שמנוצח על ידי משחק משובח – יש בו איזושהי בגרות מרשימה. בעיקר כאשר הדבר מגיע לעיצוב יחסי המין בין בני הזוג שמבויים ומשוחק בצורה ריאליסטית ומדוייקת.
עם זאת, ניכרת באופן ברור חיבתו של הבמאי לדמותו של דין. אמנם לא בן אדם מושלם, אבל דין הוא אחד מהגברים הכי מקסימים שנראו לאחרונה על המסך. הוא אבא טוב, בעל טוב ובאופן כללי בחור מלא צ'ארם ואינטליגנציה. נכון, הוא קצת מוזנח (עבודת האיפור והשיער שעשו על גוסלינג מרשימה ממש) אבל אדיבותו, באיזון עם חוסר הבטחון שלו, ואהבתו לנשים בחייו מחפה על כך. סינדי היא זו שמפקפקת בקשר. היא זו שלא שלמה עם הבחירה והיא זו שדוחפת את דין להתנהג כמו אידיוט ואז כועסת עליו שהוא מתנהג כמו אידיוט. במשך כל הסרט, הצופה (ולא רק הגברים. גם כמה בחורות ששאלתי בתום הצפייה הסכימו אתי) תוהה מה הסיפור שלה. אחרי כל מה שהוא עבר בשבילה והיחס שהוא נותן לה, למה היא לא מרוצה? מדוע היא דוחפת אותו מעליה?

פה ניצבת הדילמה שלי.  אם מדובר רק בבמאי שהתאהב בדמות של הגבר בסרט ולא מצא לנכון לאזן את העלילה כך שנבין איפה הוא הורס את הנישואין (ולא, העובדה שהוא לא משקיע בעצמו ובקריירה שלו לא תופסת) ולמה סינדי מוותרת עליו, מדובר בבעיה. הקהל  מתבלבל ולכן נשאר קצת אדיש להתדרדרות של המערכת הזוגית שלהן. אם הסרט הוא כרוניקה של זוגיות כושלת, הוא בעייתי וחלש מאוד.
אבל יכול להיות שיש כאן משהו אחר – וזו התאוריה המועדפת עלי, כי אני באמת רוצה לאהוב את הסרט הזה: אם הבמאי והתסריטאים של הסרט מנסים לשרטט תמונה של מערכת יחסים שכלל לא אמורה לקרות. ופה זה הופך למעניין. כי אולי מה שמנסים להגיד לנו הוא שלא משנה כמה דין מושלם, סינדי לעולם לא תאהב אותו. בגלל שאין מה לעשות יש מערכות יחסים שפשוט לא יכולות לקרות וזה לא אשמת אף אחד, זה פשוט ככה. לא כל שני אנשים יכולים להצליח לבנות קשר ולא תמיד יודעים זאת בהתחלה. תסכימו איתי שמדובר באחד מהקונספטים הכי ריאלסיטים ומדכאים, ודאי עבור הזוגיים מבינינו, ומהעלילות הכי אנטי-הוליוודיות שנוצקו לתסריט בעת האחרונה. "קרוב יותר" הוא עוד  סרט שקופץ לראש אבל הוא בכלל בעל שורשים בריטים.

כשמסתכלים על תחילת הקשר של דין וסינדי אפשר למצוא רמזים לכך. סינדי פונה לדין אחרי שהיא גילתה שהחבר הנוכחי שלה הוא אפס (כאמור, גם החבר, כמו שאר דמויות המשנה, סובל מפיתוח בעייתי וחד מימדי). סינדי צריכה תמיכה שאין לה בבית ופונה אל דין המקסים שמתאהב בה מעל הראש ומשכנעת את עצמה שגם היא מאוהבת בו. הוא תומך בה בזמן ההיריון ואפילו מגדל את הילדה כאילו הייתה שלו. סינדי מעולם לא הייתה באמת מאוהבת אלא רק נזקקת וכאשר הבועה הזו התנפצה סינדי מצאה את עצמה במערכת יחסים שהיא פשוט לא יכולה להיות בה, בזמן שדין לא יכול לשכנע אותה אחרת, לא משנה כמה ינסה. הוא פשוט היה שם כשהיא הייתה  צריכה, עם טוב לבו ועם הקסם האישי. אבל, על פי "בלו ואלנטיין", כנראה שטוב לב וקסם אישי לא יכולים להחזיק מערכת יחסים. כלומר, זה לא סרט על זוגיות כושלת, אלא על אהבה שמעולם לא הייתה שם.

התאוריה הזאת לגביי "בלו ואלנטיין" צובעת אותו באור קצת יותר חיובי (ולכן מועדפת עלי). קודם כל בגלל האומץ. הרי הורגלנו לראות, מכל הסרטים שגדלנו עליהם, ששני אנשים טובים שעוזרים אחד לשני יכולים להתגבר על כל המכשולים. לא כך הפעם. כשזה לא שם זה גם לא יהיה אחר כך. בנוסף, ההשקפה המסויימת הזו מעניקה לסינדי רובד פסיכולוגי שלא קיים אחרת ומאפשר לנו להתבונן באופן קליני ומרתק במאבק של שני אנשים בטחנת רוח, עד הסוף הבלתי נמנע – ואם יורשה לי, גם המצולם נפלא. עדיין, חסרונותיו של הסרט נעוצים בעיצוב הדמויות הקצת עצלני וחוסר האחידות בעלילה.

ורק כהערת סיום – על שאף שהסרט מוצג כפצצת דיכאון כמעט פורנוגרפית, הוא ודאי מומלץ לצפייה. בזכות הצילום והעריכה, המשחק, והאופציה להרהר בו ולחשוב עליו בתום הצפייה. כמה סרטים ראיתם לאחרונה שמעניקים את כל אלו?