• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

"מיראל", סקירה

16 במאי 2011 מאת אורון שמיר

בשבוע שעבר נחגג יום העצמאות ה-63 של מדינת ישראל. בעיתוי משונה, ספק אירוני, הגיע אל ספריות הדי.וי.די. סרט בשם "מיראל" ("Miral"). הוא מגולל את קורותיהן של מספר נשים פלסטיניות, משנת 1947 ועד 1993, חתימת הסכם אוסלו. מלבד העיתוי, לא ברור מה מוזר יותר – העובדה שבמאי אירופאי אמריקאי כמו ג'וליאן שנאבל (“הפרפר ופעמון הצלילה”) החליט לצלם סרט על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, או היותו של הסרט הזה, על אף צוות ברוך כישרון, עשוי כל-כך רע.

פרידה פינטו ("נער החידות ממומבאי") בלוק מזרח-תיכוני

"מיראל" משכיל לעצבן מיד בפתיחה, עוד לפני שתמונה אחת ריצדה על המסך. הסרט אינו מציג את עצמו כ"מבוסס על סיפור אמיתי", בנוסח המקובל והאבסורדי-משהו ממילא, אלא בתור "סיפורה האמיתי של…" הצגה חותכת זו של זכרונות פרטיים כעובדות היסטוריות, זלגה פנימה אל בין דפי התסריט של רולה ג'בריל, אשר עיבדה את ספרה שלה למסך הגדול ובדרך איבדה גם כל קשר למציאות, או לקולנוע.

מיראל שאהין (פרידה פינטו) היא גיבורת הסרט, אבל חציו הראשון מתמקד בשתי נשים אחרות. הראשונה היא הינד חוסייני (היאם עבאס), אשר הקדישה את חייה לבית-ספר ליתומים, אותו הקימה והפעילה מאז 1947. השניה היא נדיה (יסמין אל מאסרי), לימים אמא של מיראל, אשר בורחת מסיפור חייה הקשים. שני קווי העלילה מתנקזים אל תחילת סיפורה של הדמות הראשית, אשר בבגרותה רוצה לתרום למאבק של עמה ולהשתתף באינתיפדה, למורת רוחה של אביה (אלכסנדר סידיג). היא אף מתאהבת בהאני (עומאר מטוואלי), פעיל אש”ף מבוקש.

קשה לדעת מהיכן להתחיל למנות את המגרעות של הסרט. אולי בצילום המתחכם, על הזוויות חסרות המשמעות שלו וההתעקשות לצלם מול השמש המסנוורת. אך מה שבאמת נורא הוא התוכן שאותו מנסה הצילום לשרת. כל סוגי האלימות, מאונס, עינויים ורצח ועד האינתיפדה הראשונה. כל סוגי הפשטנות, החל מדמויות קריקטוריסטיות, דרך התרחשויות מלודרמטיות שמזכירות טלנובלה וכלה בדיאלוגים משני סוגים בלבד – כאלה שמטרתם להעביר מידע לצופה באופן ישיר ובוטה, או קלישאות מוחלטות. ואם חשבתן להתחמק מתמונות של ילדים פלסטינים שבוכים כי הוריהם נרצחו בידי חיילים, או חוקרי שב"ק חסרי לב שמניחים לנחקריהם להשתין במכנסיים – תשכחו מזה. הסרט מתעקש לסמן וי ליד כל קלישאה אפשרית והוא עושה עבודה יסודית עד מאוד.

אותה פינטו, הפעם במראה נערת בית הספר הקתולי

סרט המקדש קלישאות עד כדי כך, אין ברירה אלא לשפוט באותו המטבע. אז קלישאה ראשונה וידועה בעולם ביקורת הקולנוע, טוענת שכל דמות בסרו הינה ארכיטיפית ומייצגת בהכללה את כל האוכלוסיה אליה היא משתייכת (ואת הדעה של היוצר על אוכלוסיה זו). זוג נאהבים בסרט הם למעשה כל זוגות הנאהבים בעולם וישראלי הוא בעצם כל הישראלים. לפי השקפה זו, סרטו של שנאבל רואה את כל הישראלים כחיילים שיכורי כוח. טוב, כולם חוץ מאחת. זו שיוצאת עם ערבי, לא שירתה בצבא למרות שאבא שלה גנרל ושומעת “The Who” או “Rolling Stones”. אין ספק, היא בסדר. ברם, חברתה החדשה מיראל, אפילו לא שמעה על הלהקות. אין לה זמן למוזיקה פופולרית, יש לה התקוממות על הראש.

קלישאת ניתוח סרטים נוספת נוגעת לזהותו של הצופה. שוב מדובר בהכללה, אבל אם לשחק את המשחק עד הסוף, נדמה שדרך עיניים ישראליות הסרט הזה עלול להיות הזייה אחת גדולה ומבלבלת. הנה היאם עבאס בימים של קום המדינה, השחקן האמריקאי ווילם דפו שואל אותה: "כיף חאלק?”. והנה היא שוב בימי מלחמת ששת הימים, הפעם עם תסרוקת סיקסטיז מרהיבה. הנה מערכון גנוז של החמישיה הקאמרית, בכיכובם של רמי הויברגר, דב נבון ויסמין אל נאסרי. הנה מקבץ הופעות אורח של פרצופים מפורסמים, אמריקאיים (ונסה רדגרייב), פלסטינים (מכרם חורי) וישראלים (לירון לבו). פה ושם נשמעות דמויות ערביות מדברות אנגלית זו עם זו, במקום ערבית. ואז מגיעות תמונות ארכיון של הכרזת העצמאות, פרידה פינטו הלוהטת בתלבושת בית ספר קתולית וטום ווייטס לסיום. הזוי לחלוטין.

את הבליל חסר ההיגיון הזה בחר הבמאי לסיים במסר של קריאה לשלום. אבל אחרי שהראה כמויות כאלה של אלימות (כמעט) חד-צדדית ועטף את התסריט המגוחך של ג'בריל באצטלה פסאודו-אמנותית מביכה, קצת קשה לצאת מן הסרט בתחושת אופטימיות. לא בגלל סבלו של העם הפלסטיני, לא כי שוב יצאנו חארות בעיניי העולם ולא משום סיבה או דעה פוליטית כלשהי. פשוט מכיוון שכמעט שעתיים בוזבזו בצפייה בסרט גרוע ומביך.

"מיראל". בימוי: ג'וליאן שנאבל, צרפת 2010, 126 דקות.

הנה תמונה שלא חשבתם שתראו בחייכם: ווילם דפו מפזז עם היאם עבאס, כאשר ונסה רדגרייב משקיפה מאחור.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית.

הטקסט הנ"ל התפרסם בגיליון עכבר העיר תל אביב בתאריך ה-13 לחודש מאי.

תגובות

  1. סמאלן הגיב:

    אכן סרט זוועתי.
    תיקון קטן – שנאבל אמריקאי לחלוטין.

    1. תודה על התיקון, הפאדיחה כולה שלי.
      היית חושב שבנאדם שעושה סרטים בצרפת, שיש לו שם קצת אירופאי ושגם לנשים ולילדים שלו יש שמות אירופאיים – יהיה, מן הסתם, אירופאי.
      אבל הוא לא סתם אמריקאי, הוא מברוקלין.
      שוב תודה.

השאר תגובה