• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

עשור לסרט "קיץ אמריקני חם ורטוב"

15 במאי 2011 מאת אור סיגולי

בפסטיבל סאנדנס של שנת 2001 הוקרן לראשונה הסרט "קיץ אמריקני חם ורטוב" ("Wet Hot American Summer"). שבעה חודשים אחר כך יצא הסרט להקרנות מצומצמות בניו-יורק. אף אחד לא ראה אותו חוץ מכמה מבקרים. והם שנאו אותו. הסרט ירד מבתי הקולנוע אחרי ארבע דקות והמדינה היחידה בעולם – לפחות לפי הIMDB – שכן שיחררה אותו להקרנות מסחריות הייתה צ'כיה שנה לאחר מכן.
כך, באופן רומנטי מאין כמוהו, יצאה לאוויר העולם אחת מקומדיות הקאלט המוצלחות ביותר של הקולנוע האמריקני מאז התחלף המילניום. עכשיו אנו חוגגים לה עשור.

דיוויד וויין ביים תסריט שכתב יחד עם מייקל שואוולטר, אשר אף ניכס לעצמו את אחד התפקידים הראשיים. שני החבר'ה האלה היו אחראים על תכניות מערכונים בMTV שנקראת "The State" שאני אישית לא מכיר.
התסריט התבסס על חוויותיו של וויין ממחנה קיץ יהודי שבו בילה את התבגרותו. ורק בהערת שוליים, אציין כמה זה נורא לחשוב שיש הורים ששולחים את ילדיהם בקיץ ל"מחנה יהודי". יכול להיות שהאירוניה הזו לא תקפה אף אחד מבתי האב היהודים בארצות הברית?
אבל עזבו את זה.

האגדה מספרת שעל אף שהסרט, כאמור, מתרחש במחנה קיץ, מתוך 29 ימי הצילום של הסרט, 25 היו ימים גשומים למדי ואת צילומי החוץ נאלצו לצלם במהירות בין הפוגת גשם אחת לשניה. זהו שיא המיתולוגיה של "קיץ אמריקני חם ורטוב".
הסרט מתאר את היום האחרון במחנה קיץ על מדריכיו וחניכיו כאשר הם נפרדים מהקיץ וחוזרים חזרה לשגרת חייהם. אז כן, העלילה נשמעת גנרית כמו כל סרט התבגרות קיצי אבל כולנו יודעים שבקומדיות מהסוג הזה העלילה לא מעניינת אף אחד.

האמת היא שפאר תפארתו של הסרט חמקמקה למדי. נראה כאילו היוצרים התעקשו למנוע מאנשים לבוא לראות את הסרט וסמכו על קומץ חדורי מוטיביצה שישרדו את ההתחלה המטופשת כדי לחשוף רק לאמיצים ביותר את מה שקורה. הפוסטר המחריד והליהוק התמוהה של קבוצת קומיקאים שרובם אנונימיים (נגיע לזה בהמשך) לא בדיוק מייצרת ציפייה גדולה. ומי שאכן מתיישב לראות את הסרט – וסביר להניח שזה סתם מישהו בעל נדודי שינה שמזפזפ בערוצי הסרטים בשעה מאוחרת – ממש כמו איך שאני גיליתי את הסרט – יעביר ערוץ תוך 7 דקות וזכרון הסרט ימחק מתודעתו.
אבל אז בדיוק מתחיל העניין.

חצי השעה הראשונה של הסרט, שיותר משמשת כאקספוזיציה של הדמויות הדי קלישאתיות ותמוהות שמאכלסות אותו, נותנת תמונה של קומדיה די חיוורת ומטופשת. יש את החנון שמאוהב בכוסית שמאוהבת בחתיך שלא רואה אותה ממטר; הרב-שגל הרברבן, שבטוח שכולן רוצות אותו, אבל שהוא לגמרי בתול; השרמוטה של המחנה; חבורת הילדים החנונים שמשחקים מבוכים ודרקונים וזוג מדריכים ורדרד שעומל על מופע הסיום של המחנה. לאנשים נטולי סבלנות אין באמת סיבה לשרוד את המערכה הראשונה.
ועם זאת, אחרי משהו כמו עשרים דקות סרט, כמו סדרת טלוויזיה שהחליפה צוות כותבים באמצע, "קיץ אמריקני חם ורטוב" מקבל טוויסט שהופך אותו לאחת מהקומדיות הכי אנרכיסטיות, משוגעות וקרועות מצחוק שראיתי. זה בא לאט, כמעט בלי ששמים לב. לפני שאתה יודע מה קורה סביבך, אתה נתקל בקופסת שימורים שמתוודה על כך שהיא יכולה למצוץ לעצמה. בכל היקר לי.

אני אמנע מלהרוס את הבדיחות המוצלחות של הסרט והן גם ככה לא יעבדו במתכונת הזאת. רוב הגאגים פעולים על נונ-סנס מוחלט ועל ניתוץ כל האלמנטים הקלישאתיים של סרטי מחנאות וקולנוע אמריקני. הסרט כולו פועל על וואן-ליינרים קטנים שמתגנבים אליך (וכמה מהם מאוד קל לפספס בצפייה ראשונה) ועל סיטואציות אבסורדיות שמתנגשות עם הסטינג הריאליסטי של הסרט. גם להמשכיות אל תצפו יותר מדי. יש גם כמה סיטואציות די תמוהות שבהן הילדים הקטנים משחקים תפקיד מרכזי. אני תוהה עד כמה ההורים שלהם עיינו בתסריט לפני…

אבל בעצם הדבר הכי מרכזי והכי במקרה של "קאחו"ר" זה שהוא הפך להיות מין תמונת מחזור של כל מי שעתידיים להיות הקומיקאים המרכזיים בשנים שיבואו. בלי שאף אחד ידע או תכנן, כמעט כל אחד מהתפקידים המשניים בסרט היום מככב בקומדיות די מצליחות.
מי שהיו מפורסמים כבר באותה העת הם ג'נין גארופלו ("מציאות נושכת" ו"המופע של לארי סנדרס"), מולי שאנון ואיימי פולר ("סאטרדי נייט לייב"), כריסטופר מאלוני ("אוז") ודיויד הייד פירס ("פרייז'ר"). כל השאר עדיין היו פרצופים די אנונימיים ביניהם: פול ראד – אמנם פוסט "קלולס" אבל לפני שג'אד אפאטו נתן לו חומר טוב אחר; בראדלי קופר – "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס"; אליזבת' בנקס – "זאק ומירי עושים פורנו", "30 רוק"; קן מארינו – "רנו 911", "ורוניקה מארס" והסרט "role models" שכתב פול ראד.; ג'ו לו טרוליו – "פיינאפל אקספרס", "סופרבאד"; וג'ודה פרידלנדר – "30 רוק", "אמריקן ספלנדור".

אנשים סרבו להכיר בסרט הזה כשיצא אך עם שיחרורו לדי.וי.די יותר ויותר גילו ואימצו אותו.

הפוסט הזה מוקדש לאנשים שעוד לא ראו את הסרט. אל תתנו לעטיפה המפגרת והסינפוסיס הלא רלוונטי להטעות אתכם. פשוט תראו את זה. זה קורע.

 

השאר תגובה