• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

סקירה כפולה: "Rabbit Hole" ו-"The Way Back"

8 במאי 2011 מאת אורון שמיר

שני במאים אהודים, כל אחד בשל סגנונו ובחירת החומרים שלו, הוציאו שני סרטים חדשים שהייחוד מהם והלאה. אף אחד מהם לא רע במיוחד, שניהם מספקים אופציה הגונה לצפייה, אבל בעולם שבו במאי אינדי כמו דייויד גורדון גרין עושה קומדיות סטלנים, אני מתחיל לפחד מכוחו של המיינסטרים לבלוע כשרונות. למרות שבמקרה של פיטר וויר לא מדובר בבמאי סרטי שוליים מלכתחילה ובסוגיית ג'ון קמרון מיטשל אני חייב להיות הוגן ולהגיד ששלב הרגיעה בקרייר שלו, היה מוכרח להגיע מתישהו. הנה הדעות שלי על סרטיהם החדשים, שלמרות ליהוקים נכונים כמו ניקול קידמן ואהרון אקהארט, או קולין פארל ואד האריס – לא מצליחים להבריק באמת, או להתעלות מעל לממוצע.

ההברקה היחידה של הסרט, והיא בכלל בפוסטר

ג'ון קמרון מיטשל היה אחד היוצרים היותר פרועים ומתאגרים של קולנוע השוליים האמריקאי בשנות האלפיים. פרוע ומאתגר אם מסתכלים על הדרמה המוזיקלית והקווירית "הדוויג והשארית העצבנית", וחמש שנים אחריה על “שורטבאס", המיני וחסר הגבולות. הבחירה במילה "היה", לעומת זאת, מתייחסת לנדבך השלישי בקריירת הבימוי של השחקן-לשעבר, לאחר הפסקה של ארבע שנים.

"Rabbit Hole” מבוסס על מחזה באותו השם, אותו כתב דייויד לינדסי-אבייר, תסריטאי סרטי ילדים בדרך כלל (“רובוטס”, “לב של דיו”), אשר עיבד את יצירתו למסך הגדול. מדובר בדרמת פרברים אמריקאית טיפוסית, על זוג שנדמה כי הגשים את החלום האמריקאי. בקה (ניקול קידמן) והאואי (אהרון אקהארט) מתעוררים מהאשליה של בית מטופח וקריירות מזהירות, כאשר בנם בן הארבע נהרג בתאונת דרכים. הסרט מתאר את התמודדותם עם המאורע הטראומתי נוכח ההתרחשויות הטריות בסביבתם. בניהן נכללים הריון ראשון של אחותה של בקה, איזי (תמי בלאנצ'רד) ופגישה מקרית עם ג'ייסון (מיילס טלר), הנער שדרס למוות את בנם לפני מספר חודשים.

חציו הראשון של הסרט מתמקד בעיקר באקספוזיציה ומוסר עוד ועוד חלקיקי מידע לצופה הסבלני, המחכה למעט רגש או אנושיות מצידם של שני הגיבורים העצורים, כל אחד בדרכו. בין אם זה האואי הצופה לבדו בחשיכה בסרטוני וידאו של בנו וכמהה למעט מגע מנחם מאשתו הקרירה, או ההתנהגות של בקה, הצינית ופוגענית כלפיי משפחתה ובעיקר כלפיי עצמה. בשל החלטה תסריטאית זו, הסרט ממריא רק לאחר כשלושת רבעי השעה וגם אז, אינו נוסק לגבהים מרשימים. בעיקרו, הוא נותר כמעשיה על חיפוש חמלה והצורך הכל-כך אנושי בה. לא יהיה זה בגדר חידוש אם אציין לטובה את ההופעות המשובחות והרגישות של השחקנים המצויינים. אך מצד שני, גם הסרט אינו מנסה לחדש דבר.

"Rabbit Hole". בימוי: ג'ון קמרון מיטשל, ארה"ב 2010, 91 דק'.

הופעות טובות של כל החבר'ה שבתמונה, נחשו מי גונב את ההצגה (כרגיל)

הפסקה ארוכה אף יותר מזו של קמרון מיטשל שהוזכרה לעיל, לקח הבמאי המוערך פיטר וויר (“ללכת שבי אחריו”, “המופע של טרומן”). שבע שנים תמימות חלפו מאז סרטו האחרון, “אדון ומפקד". גם כעת, עם צאת הפרוייקט החדש שלו, לא נרשמה התעניינות מיוחדת בסרט הנ"ל, “The Way Back” שמו.

זהו סיפורם האמיתי של מספר אסירים בגולאג סובייטי, אי אז בשנת 1941, אשר ביצעו בריחה נועזת מסיביר הקפואה אל ערבות מונגוליה הצחיחה, בדרכם להודו ואל החופש המיוחל. את התפקידים הראשיים מאיישים ג'ים סטרג'ס הצעיר (“מעבר ליקום”), אד האריס הותיק, גונב ההצגות הקבוע קולין פארל, סירשה רונן המתבגרת יפה (“כפרה”) וגם חיזוקים אירופאיים כמו השחקן הרומני דרגוש בוקור (“שם תואר משטרה”, “יום שלישי, אחרי החגים”). כולם עושים עבודה טובה, אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לזכותו של הסרט ייזקפו בעיקר בחירת הלוקיישנים עוצרי הנשימה, כמו גם עבודת האיפור הלא פחות ממדהימה, אשר אף הקנתה לאמנים האחראים לה מועמדות לפרס האוסקר בקטגוריה הייעודית. התמורות שעוברים הפרצופים של הדמויות במהלך המסע מעוררות התפעלות וחלחלה כאחד. את שאר האלמנטים הקולנועיים בסרט ניתן לסווג תחת הכותרת הלא מחמיאה "בסדר גמור”.

לאחר יותר משעתיים של מסע אפי ורב זוועות כשם שהוא מלא ברגעים של התעלות הרוח האנושית, מגיע הסיום ועימו תחושת החמצה קלה. או שמא זו בעצם תהייה, לגביי ההחלטה להתמקד בדמות אחת בתחילת הסרט ובסופו. זהו טריק ידוע של הקטנת מאורע היסטורי למימדים של סיפור אישי ופרטי, כדי לאפשר לצופה לעכל את הבלתי ייאמן, אשר באופן אבסורדי דווקא הופך את הסרט לעוד אחד מיני רבים מסוגו ושולל ממנו כל סיכוי לייחודיות.

"The Way Back". בימוי: פיטר וויר, ארה"ב 2010, 133 דק'.

הסרטים נצפו באדיבות האוזן השלישית.

הטקסט הנ"ל התפרסם כטור די.וי.די. בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-5.5.2011 ובאתר עכבר אונליין.

השאר תגובה