"רווקים לשבוע", סקירה

הבלוג(ר) היה בחופשת פורים, אבל שב לפעילות רגילה במלוא הקיטור. למרות שאין לי הרבה על מה לקטר, לא ראיתי סרט כבר איזה שבועיים (דיאטה חריפה בניסיון להתמודד עם המציאות). אז אכתוב על סרטים שכבר ראיתי ונקווה שיקרה משהו מרגש או מטופש במיוחד בעולם הקולנוע בזמן הקרוב. הנה כמה דברים שלמדתי (חלק מהם הם יותר בכיוון של "נזכרתי") בעקבות הצפייה בסרט החדש והחביב של בובי ופיטר פארלי, "רווקים לשבוע" ("Hall Pass"). למי שרוצה תקצירון, אפשר להיעזר בפוסט המתאר את בואו של הסרט לבתי הקולנוע. אבל בינינו, השם העברי יחד עם ידע מוקדם על קולנוע אמריקאי, די מסגירים את העלילה על רוב נפתוליה.

1. אני לא יודע אם האחים פארלי גאונים (כפי שטוען יאיר רוה) אבל מה שבטוח, לדעתי הם מבריקים. כלומר, הסרטים שלהם שופעים הברקות, לא רק הומוריסטיות. מי שהיו מלכי הקומדיה מאמצע שנות התשעים ועד תחילת האלפיים ("טיפשים בלי הפסקה", "משתגעים על מרי", "אני, עצמי ואיירין") אולי קצת איבדו את זה מאז. אבל אפילו בסרטם הקודם והדי מעפן "אשת החלומות" יש כמה הברקות שמצדיקות צפייה שלמה בסרט (אני מדבר על הקטע עם התאומים, למשל). כך גם בסרטם החדש והמדובר לעיל. "רווקים לשבוע" כמעט וטובע בים של בדיחות קקי ופיפי, שוחה אל החוף כמו אינפנטיל ורק אז אנו מגלים שאותו חוף מבטחים הוא הוליווד, מקום מושבו של הקיטש האמריקאי השומר על התא המשפחתי בקדושה דתית. אבל בזכות כמה רגעים קומיים אדירים ומספר אבחנות חדות על חיי זוגיות ממושכים, הופכת גם הצפייה ב"רווקים לשבוע" לכדאית.

2. עדיין יש לי קראש על ג'נה פישר. אולי זה מפני שאני מדמיין לפעמים שהיא איימי אדמס. בכל מקרה, הבעת הכלבלב העזוב עוד תקפה לגביי. גם כריסטינה אפלגייט עדיין שווה ועדיין מצחיקה, למרות שיזוף מופרז (אני מקווה ש"בשביל התפקיד").

3. סטיבן מרצ'נט, בשתיים וחצי סצינות, הוא הדבר הכי מצחיק בסרט. ואם מישהו תהה אי פעם מדוע ריקי ג'רבייס נחשב מצחיק, זה אך רק משום שמרצ'נט עמד לידו מספיק זמן. ההשפעה הזו תפוג בקרוב, אני מעריך.

4. יש לי בעיה רצינית עם הכיוון אליו הולך ההומור האמריקאי המיינסטרים בזמן האחרון. אני מדבר על הצורך הלא ברור לזעזע כדי לחלץ צחוק מבין שיניי הצופים. למזלי, בסרט הנ"ל הייתה רק פעם אחת שבה עצמתי עיניים, ניסיתי לא ליילל ונקברתי תחת הכסא שלי, הלום וספוג טראומה. בסרטים אחרים המינון הרבה יותר גבוה. ואני שואל מדוע. רק בגלל שלימדו אתכם בבית הספר להומור שבקומדיה אם מישהו נפגע זה מצחיק כאשר בדרמה זה כואב, לא אומר שבהכרח צריך לירות באנשים, או להעיף אותם מצוק. עדיף קודם לנסות לכתוב סיטואציה מצחיקה ורק אז לשלב את הייסורים הפיזיים של הדמויות. או שאולי זה רק אני.

5. עוד דבר שהפך נהוג בשנים האחרונות, הוא שבירת טאבו אמריקאי ותיק על איסור הופעתם של זרגים בסרטי קולנוע. בסרט ממוצע של ימינו, נדמה שעל כל ציץ יש בולבול אחד. במקרה של "רווקים לשבוע", מדובר בתיקו 2, עם טוויסט – הסצינה עם הפינים מצחיקה, וזו עם השדיים "מרגשת". במילים אחרות, איבר המין הגברי הוא מקור לדאחקות, אבל את הציצים אנחנו שומרים לדרמה. מעניין.

6. לו היה עומד להצטלם איזה סרט של הפלינסטונס ("משפחת קדמוני" בעברית צחה), הייתי מלהק את ג'ייסון סודייקיס לתפקיד פרד פלינסטון.

יאבה דאבה דו!

7. קהל היעד האידיאלי של סרטים, הם בדרך כלל גיבורי הסרט עצמם. שלא תעזו להגיע עם דייט לסרט הזה (הפעם יש הסכמה מלאה עם רוה), אלא עם החבר'ה שלכם. במיוחד אם אתם כבר נשואים, או מצויים במערכת יחסים ארוכת שנים. יהיה לכם הרבה נושאים להזדהות עימם.

8. יותר מהכל הזכיר לי הסרט הזה את הפרק ב"סאות' פארק" שבו טייגר וודס מאובחן כחולה מין, יחד עם חצי מהאומה האמריקאית וביניהם גם שלושה מן הילדים גיבורי הסדרה. אני לא ממש מבין איך בעולם שבו הזמרת הכי טובה היא זו שמתלבשת הכי פחות, שרשתות אופנה מוכרות את המוצרים שלהם בעזרת עירום ושמנהיגים מורשעים (או מתחמקים) מעבירות מין – דווקא הגבר הממוצע, המתחבר לקוף הפנימי שלו, הוא המקור לכל הרוע בעולם.

9. "חוק וסדר" הייתה אחלה סדרה.

10. לא משנה כמה חתרני נראה הסרט בדקותיו הראשונות, אם הוא מוצר הוליוודי סטנדרטי אתם יודעים בדיוק איך הוא ייגמר. בפעם האחרונה שהלכתי שולל והאמנתי, באו חמש הדקות האחרונות של "תלוי באוויר" ופינצ'רו לי את החלומות לסרט אחר. אז הפעם, כאשר אואן ווילסון היה צריך לעשות מעשה – לא בשביל עצמו, אלא בשביל כל גברברי העולם באשר הם – היה ברור שהוא יפשל. ולא כעסתי עליו, כי אני הייתי נוהג אותו הדבר. אני מקווה. אלא אם הייתי דמות בסרט וכל תפקידי היה להגשים לצופים בי פנטזיות שבשבילן הם נכנסו לקולנוע מלכתחילה. אולי אז הייתי מגלה קצת יותר אחריות קבוצתית ולפחות מסתכל לאוסטרלית המדהימה ההיא בעיניים (לשחקנית קוראים ניקי ווילן והיא באמת אוסטרלית).

אה, ותישארו לראות את הקרדיטים. המשפט האחרון בסרט בהחלט מנצח, אבל אחרי כחצי דקה מגיעה סצינת בונוס בכיכובו של סטיבן מרצ'נט שמתגלה כמצחיקה ביותר בסרט. אין כמו לצאת מהאולם מחויך, אחרי שהסרט האמריקאי שלך נגמר כמו שידעת שהוא ייגמר, מטורף ככל שהוא התיימר להיות. בכלל, תמיד תישארו לראות את הקרדיטים. לא יודע למה, אבל לי זה מרגיש הרבה יותר נכון מאשר להסתער החוצה ולעבור מהר לגירוי הבא.