• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

"רווקים לשבוע", סקירה

21 במרץ 2011 מאת אורון שמיר

הבלוג(ר) היה בחופשת פורים, אבל שב לפעילות רגילה במלוא הקיטור. למרות שאין לי הרבה על מה לקטר, לא ראיתי סרט כבר איזה שבועיים (דיאטה חריפה בניסיון להתמודד עם המציאות). אז אכתוב על סרטים שכבר ראיתי ונקווה שיקרה משהו מרגש או מטופש במיוחד בעולם הקולנוע בזמן הקרוב. הנה כמה דברים שלמדתי (חלק מהם הם יותר בכיוון של "נזכרתי") בעקבות הצפייה בסרט החדש והחביב של בובי ופיטר פארלי, "רווקים לשבוע" ("Hall Pass"). למי שרוצה תקצירון, אפשר להיעזר בפוסט המתאר את בואו של הסרט לבתי הקולנוע. אבל בינינו, השם העברי יחד עם ידע מוקדם על קולנוע אמריקאי, די מסגירים את העלילה על רוב נפתוליה.

1. אני לא יודע אם האחים פארלי גאונים (כפי שטוען יאיר רוה) אבל מה שבטוח, לדעתי הם מבריקים. כלומר, הסרטים שלהם שופעים הברקות, לא רק הומוריסטיות. מי שהיו מלכי הקומדיה מאמצע שנות התשעים ועד תחילת האלפיים ("טיפשים בלי הפסקה", "משתגעים על מרי", "אני, עצמי ואיירין") אולי קצת איבדו את זה מאז. אבל אפילו בסרטם הקודם והדי מעפן "אשת החלומות" יש כמה הברקות שמצדיקות צפייה שלמה בסרט (אני מדבר על הקטע עם התאומים, למשל). כך גם בסרטם החדש והמדובר לעיל. "רווקים לשבוע" כמעט וטובע בים של בדיחות קקי ופיפי, שוחה אל החוף כמו אינפנטיל ורק אז אנו מגלים שאותו חוף מבטחים הוא הוליווד, מקום מושבו של הקיטש האמריקאי השומר על התא המשפחתי בקדושה דתית. אבל בזכות כמה רגעים קומיים אדירים ומספר אבחנות חדות על חיי זוגיות ממושכים, הופכת גם הצפייה ב"רווקים לשבוע" לכדאית.

2. עדיין יש לי קראש על ג'נה פישר. אולי זה מפני שאני מדמיין לפעמים שהיא איימי אדמס. בכל מקרה, הבעת הכלבלב העזוב עוד תקפה לגביי. גם כריסטינה אפלגייט עדיין שווה ועדיין מצחיקה, למרות שיזוף מופרז (אני מקווה ש"בשביל התפקיד").

3. סטיבן מרצ'נט, בשתיים וחצי סצינות, הוא הדבר הכי מצחיק בסרט. ואם מישהו תהה אי פעם מדוע ריקי ג'רבייס נחשב מצחיק, זה אך רק משום שמרצ'נט עמד לידו מספיק זמן. ההשפעה הזו תפוג בקרוב, אני מעריך.

4. יש לי בעיה רצינית עם הכיוון אליו הולך ההומור האמריקאי המיינסטרים בזמן האחרון. אני מדבר על הצורך הלא ברור לזעזע כדי לחלץ צחוק מבין שיניי הצופים. למזלי, בסרט הנ"ל הייתה רק פעם אחת שבה עצמתי עיניים, ניסיתי לא ליילל ונקברתי תחת הכסא שלי, הלום וספוג טראומה. בסרטים אחרים המינון הרבה יותר גבוה. ואני שואל מדוע. רק בגלל שלימדו אתכם בבית הספר להומור שבקומדיה אם מישהו נפגע זה מצחיק כאשר בדרמה זה כואב, לא אומר שבהכרח צריך לירות באנשים, או להעיף אותם מצוק. עדיף קודם לנסות לכתוב סיטואציה מצחיקה ורק אז לשלב את הייסורים הפיזיים של הדמויות. או שאולי זה רק אני.

5. עוד דבר שהפך נהוג בשנים האחרונות, הוא שבירת טאבו אמריקאי ותיק על איסור הופעתם של זרגים בסרטי קולנוע. בסרט ממוצע של ימינו, נדמה שעל כל ציץ יש בולבול אחד. במקרה של "רווקים לשבוע", מדובר בתיקו 2, עם טוויסט – הסצינה עם הפינים מצחיקה, וזו עם השדיים "מרגשת". במילים אחרות, איבר המין הגברי הוא מקור לדאחקות, אבל את הציצים אנחנו שומרים לדרמה. מעניין.

6. לו היה עומד להצטלם איזה סרט של הפלינסטונס ("משפחת קדמוני" בעברית צחה), הייתי מלהק את ג'ייסון סודייקיס לתפקיד פרד פלינסטון.

יאבה דאבה דו!

7. קהל היעד האידיאלי של סרטים, הם בדרך כלל גיבורי הסרט עצמם. שלא תעזו להגיע עם דייט לסרט הזה (הפעם יש הסכמה מלאה עם רוה), אלא עם החבר'ה שלכם. במיוחד אם אתם כבר נשואים, או מצויים במערכת יחסים ארוכת שנים. יהיה לכם הרבה נושאים להזדהות עימם.

8. יותר מהכל הזכיר לי הסרט הזה את הפרק ב"סאות' פארק" שבו טייגר וודס מאובחן כחולה מין, יחד עם חצי מהאומה האמריקאית וביניהם גם שלושה מן הילדים גיבורי הסדרה. אני לא ממש מבין איך בעולם שבו הזמרת הכי טובה היא זו שמתלבשת הכי פחות, שרשתות אופנה מוכרות את המוצרים שלהם בעזרת עירום ושמנהיגים מורשעים (או מתחמקים) מעבירות מין – דווקא הגבר הממוצע, המתחבר לקוף הפנימי שלו, הוא המקור לכל הרוע בעולם.

9. "חוק וסדר" הייתה אחלה סדרה.

10. לא משנה כמה חתרני נראה הסרט בדקותיו הראשונות, אם הוא מוצר הוליוודי סטנדרטי אתם יודעים בדיוק איך הוא ייגמר. בפעם האחרונה שהלכתי שולל והאמנתי, באו חמש הדקות האחרונות של "תלוי באוויר" ופינצ'רו לי את החלומות לסרט אחר. אז הפעם, כאשר אואן ווילסון היה צריך לעשות מעשה – לא בשביל עצמו, אלא בשביל כל גברברי העולם באשר הם – היה ברור שהוא יפשל. ולא כעסתי עליו, כי אני הייתי נוהג אותו הדבר. אני מקווה. אלא אם הייתי דמות בסרט וכל תפקידי היה להגשים לצופים בי פנטזיות שבשבילן הם נכנסו לקולנוע מלכתחילה. אולי אז הייתי מגלה קצת יותר אחריות קבוצתית ולפחות מסתכל לאוסטרלית המדהימה ההיא בעיניים (לשחקנית קוראים ניקי ווילן והיא באמת אוסטרלית).

אה, ותישארו לראות את הקרדיטים. המשפט האחרון בסרט בהחלט מנצח, אבל אחרי כחצי דקה מגיעה סצינת בונוס בכיכובו של סטיבן מרצ'נט שמתגלה כמצחיקה ביותר בסרט. אין כמו לצאת מהאולם מחויך, אחרי שהסרט האמריקאי שלך נגמר כמו שידעת שהוא ייגמר, מטורף ככל שהוא התיימר להיות. בכלל, תמיד תישארו לראות את הקרדיטים. לא יודע למה, אבל לי זה מרגיש הרבה יותר נכון מאשר להסתער החוצה ולעבור מהר לגירוי הבא.

תגובות

  1. נקודות 2-3 הם גם שתיים משלוש הסיבות העיקריות להנאה שלי מן הסרט (הסיבה השלישית היא שחקן אחר, שרצוי לא לחשוף את השתתפותו בסרט). ג'נה פישר היא הרבה יותר מתחליף איימי אדמס. היא יכולה לייצר משחק מצחיק ומרגש כמעט עד דמעות מבלי להוציא מילה מן הפה.

  2. Eran הגיב:

    1. מאוד אהבתי, היה מאוד מצחיק.
    2. בסיום הכותרות יש קטע נוסף. פספסת?
    3. ג'נה פישר שחקנית איומה וכמעט החריבה לי את הסרט.

  3. יש כאן שתי תגובות הנוגעות ליכולת המשחק של פישר, למרות שהסיבה שהזכרתי אותה אחרת לגמרי… אכן, בלוג של שוחרי קולנוע 🙂

    ערן – אני חושש שעד לסיום סיומן הסופי של הקרדיטים המקרין לא הגיע בהקרנה בה נכחתי. אתה מתכוון שיש עוד סצינה חוץ מ"מה היה קורה לו סטיבן מרצ'נט היה מקבל פס"? אם כן, אנא ספיילר. או הדבק וידאו, אם יש, אני לא מצאתי כלום חוץ מהסצינה המוזכרת לעיל (נראה לי שאין כאן ספויילרים):

  4. Eran הגיב:

    בסיום הכותרות יש קטע נוסף: פראפרזה על סצנת האוננות במכונית שהופיעה קודם בסרט, עם אותם שני השוטרים וטוויסט (הוא לא מאונן, כריסטינה אפלגייט מענגת אותו, הנה ספילרתי)

  5. Eran הגיב:

    אני, אגב, גר בניו יורק כבר 11 שנים. אולי הסצנה הזאת הופיעה רק בגרסה האמריקאית?

    1. תודה על הספויילר לסצינה האחרונה בהחלט, היא לא זכורה לי… ואני מצטער שהאשמתי את המקרין, כי נדמה לי שחרגתי ממנהגי וקמתי לצאת באמצע הקרדיטים במקרה הספציפי הזה… אבל מי זוכר.
      בכל מקרה, לפעמים באמת יש פערים בין העותקים שמגיעים לארץ לעותקים מחו"ל.
      אני זוכר שהבטיחו סצינת אחרי הקרדיטים ב"איירון מן 2" וחיכיתי עד הסוף של הסוף רק כדי ללכת לחפש אותה ביוטיוב אחר-כך…
      או למשל ב"וולברין", אז קראתי כמה סצינת אחרי הקרדיטים מגניבה והתאכזבתי ממנה, רק כדי לגלות שהיו כמה וכמה גרסאות (זו עם דדפול הייתה החביבה עליי).
      מסקנות – תמיד להישאר עד סוף הרולר, אבל לא להתאכזב אם כלום לא מגיע 🙂

  6. אור סיגולי הגיב:

    הסצינה ב"איירון מן 2" אכן הייתה שם. היית צריך לחכות שיסתיים רול קרדיטים בארוך משהו כמו ארבעה ימים רק בשביל לראות קלוז אפ של 19 פריימים של הפטיש של תור בתוך מכתש. הרגשתי כל כך מטופש.

    1. חיכיתי עד שהגיעו הלוגואים של האולפנים שוב. כאשר הם מגיעים, אתה יודע שזה הסוף של הסוף של הסרט ולא תבוא אחריהם עוד סצינה. למעשה, הגיע אחריהם התקף האפילפסיה הזה של המקרנה והסאונד, שבגלל בורותי בעניינים טכניים נבצר ממני להבין. אבל שום פטיש של אל נורדי לא נראה.
      לא בעותק בו אני צפיתי, הכוונה. אגב, הוא היה דיגיטלי. מעניין אם זה קשור…

להגיב על Eranלבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.