"אומץ אמיתי", סקירה

סוף סוף כאן. סרטם החדש של האחים כהן, "אומץ אמיתי" ("True Grit"), הגיע אל בתי הקולנוע אחרי חודשים של ציפייה. זהו המקום בו אני אמור לסיים את ההקדמה כדי שתוכלו לדלג פנימה אל הסקירה שלי עליו, אשר התפרסמה גם בעכבר העיר אונליין. אבל במקום זאת, אני מפציר בכם לעזוב את המחשב ולפנות זמן לצפות בסרט עוד בסוף השבוע הזה. לאחר שתי צפיות, אני יכול לומר בבירור שהסרט הזה מוכיח שהאחים כהן נמצאים בליגה אחרת לגמרי מרוב עמיתיהם בהוליווד. סרט רביעי בארבע שנים וסרט פשוט פשוט עצום. בניגוד לוודי אלן או קלינט איסטווד, שמוציאים סרט בשנה ללא קשר לאיכותו, הכהנים האלה יורים יצירה משובחת אחת אחרי השניה (כן, אהבתי את "לקרוא ולשרוף". אתם מוזמנים לקרוא ולשרוף אותי בגלל זה). אבל עזבו אתכם מערבון, 10 מועמדויות לאוסקר, האחים כהן והגדרות שאיבדו משמעות כמו "יצירת מופת". רוצים קצת פחות משעתיים של חווייה קולנועית מהנה, מבדרת, מותחת, מצחיקה מאוד ושתגרום לכם להרגיש שביליתם היטב את זמנכם? תגידו לקופאי/ת "אומץ אמיתי". למי שמתעקש לדעת למה, הנה הסקירה שלי:

במהלך הקריירה עטורת התהילה שלהם, נגעו היוצרים גו'אל ואיתן כהן בכמעט כל ז'אנר קולנועי אפשרי. רבע מאה של קולנוע בעל חותם אישי מובהק, אך שאינו שוכח להגניב קריצה אל הוליווד הישנה. “האיש שלא היה שם" הוא מותחן פשע המתכתב בבירור עם הפילם-נואר, אבל מלא במחוות לסרטי הצלחות המעופפות והמדע הבדיוני של שנות החמישים. “הקפיצה הגדולה" כולו הומאז' לקומדיה ההוליוודית הקלאסית. אפילו יצירות נחשבות פחות, כמו "לקרוא ולשרוף", מושתתות על תבניות טיפוסיות, כגון סרטי הריגול במקרה שלו. בכל סרט אחר של הכהנים תמצאו הצדעות מסוגים שונים לסרטים שעל ברכיהם התחנכו הקולנוענים. אולם, דווקא עם הז'אנר האמריקאי מכל לא העזו האחים להתעסק. “ארץ קשוחה" בהחלט מהווה סוג של ניאו-מערבון. אבל מערבון של ממש, המערב הפרוע האמיתי, טרם זכה לגרסת האחים כהן. עד לבואו של סרטם החדש, והמופתי כהרגלם – “אומץ אמיתי".

היילי סטיינפילד בבכורה מדהימה

היוצרים טוענים שאין מדובר ברימייק לסרט משנת 1969, עליו זכה השחקן ג'ון וויין באוסקר, אלא בעיבוד מחודש לאותו הספר עליהם מבוססים שני הסרטים. גם הוא נקרא "אומץ אמיתי", מאת הסופר האמריקאי צ'רלס פורטיס. הסיפור נפתח אי שם בשלהי המאה ה-19, עם מות אביה של מאטי רוס (היילי סטיינפילד בהופעת בכורה שוות פסלון), אשר נרצח בידי אחד מעובדיו. מאטי רק בת 14, אבל מבינה שאיש מבני משפחתה הנותרים לא ינקום את מות האב. היא יוצאת ללכוד את הרוצח, תום צ'ייני (ג'וש ברולין), ולשם כך מרחיקה מעירה ונזקקת לשירותיו של מורה דרך בטריטוריות האינדיאניות. הוא שוכרת למשימה את המרשל המזדקן רובן "רוסטר" קוגבורן (ג'ף ברידג'ס, שנכנס למגפי הבוקרים של וויין). על אף התנגדותו החריפה, היא מתלוות אליו למסע ואל השניים מתווספת צלע שלישית בדמות טקסס ריינג'ר בשם לביף (מעט דיימון), אשר לו אינטרסים משלו בלכידת צ'ייני המבוקש.

אם לשפוט לפי ציפיות מוקדמות, לא יהיה זה מוגזם להגיד שהאחים כהן השכילו להוציא תחת ידיהם מערבון שראוי ועשוי להיחשב בעתיד לאיקוני. זה מתחיל בצילום האפי של רוג'ר דיקנס, הצלם הדי קבוע של האחים שמציג את אחת מעבודותיו המפוארות ביותר. זה ממשיך בפסקול המשובח של קרטר בורוול, עוד בן בית אצל הבמאים, אשר עוטף את הסרט באטמוספירה של מיתולוגיה בהתהוות. וזה מסתיים בגאונות של האחים כהן בבריאת עולם קולנועי הנאמן גם לפילמוגרפיה האישית שלהם וגם לחוקי הז'אנר אליו הוא משתייך. מחד, “אומץ אמיתי" מצליח להיות מבדר ומשעשע לאורך כל 110 דקותיו, כולל רגעים רבים של צחוק בקול רם וקטעי סוריאליזם כהניים אופיניים (שימו לב להופעתו של “סבא דוב”). מאידך, הכתיבה התסריטאית בו היא מלאכת מחשבת של סאבטקסט ורמזים מטרימים. שכן אין אירוע שקורה בסרט ולא נרמז או נאמר מפורשות בדיעבד ואין הפתעות לצופה המרוכז. בנוסף, הסרט צופן בחובו תובנות ואמירות מעט עמוקות יותר על הנושאים המעסיקים תדיר את יוצריו. (ספויילרים בינוניים מכאן והלאה! יהיה זה מקום טוב להפסיק לקרוא ולשוב רק אחרי הצפייה בסרט, בתקווה ששכנעתי אתכם לעשות כן).

מאט דיימון ב"המודיע!", סליחה, ב"אומץ אמיתי"

נדמה שאין דבר שאהוב על האחים יותר מאשר לפרק את הז'אנר בתוכו הם פועלים, תוך כדי תנועה, על מנת לצקת לתוכו משמעות חדשה שיש בה לעיתים ביקורת עצמית. בתור סרט נקמה – כזה שהגיבורה שלו מתגברת על משוכות ענק תוך שהיא מונעת אך ורק מעצם תאוות הנקם שלה – הוא די חתרני. בניגוד לסרטים אחרים המשתייכים לסוגה זו, סרטם של האחים כהן לא ממש משוכנע שהמטרה תמיד מקדשת את האמצעים ושהנקמה מזככת את הנפש. נכון, היו כבר סרטי נקמה שהסתיימו עם גיבור מתוסכל, בניגוד לציפיות. אבל לא באנטי-קליימקס המוכר של הכהנים. לא בתחושה שהכל פשוט לא היה שווה את זה, שהקיום הוא כאוס מוחלט וכל החלטה שתקבל תתברר כשגויה בסוף הדרך. ובתור מערבון, יש כאן כבר חתרנות של ממש.

המערבונים הקלאסיים, אלה שבהם כיכב אותו ג'ון וויין שהוזכר לעיל, הרבו להציג את השינוי שעובר על החברה האמריקאית בדרכה להפוך לאימפריה הקפיטליסטית שהיא. הם הראו את אנשי העולם החדש, שלצידם הקידמה והתעשייה, אל מול האינדיאנים הפראיים. בתווך, בדרך כלל ניצבה דמות הגיבור המערבוני הג'ון ווייני – זה שיציל את העיירה, אבל ירכב אל השקיעה לבדו משום שהוא לא רצוי בה. החוליה המקשרת בין האינדיאני הלוחם לאמריקאי העובד, אותה יש לנתק כדי לנוע אל עתיד טוב יותר עבור אמריקה, אשר תורכב מכל אותם אנשים שניצלו בזכות הגיבור המסתלק. במערבונים אלה, לפני מערבוני הספגטי הפוסט-מודרניסטיים, ההבחנה בין טובים ורעים הייתה חדה וברורה כמו הצילום השחור-לבן בו התהדרו המוקדמים שבהם. אבל אז מגיעים האחים כהן ומציבים במרכז סרטם שלושה גיבורים פגומים: ילדה קשת עורף ובלתי נסבלת, איש חוק אלכוהוליסט ונוכל ידוע לשמצה, וטמבל כל-אמריקאי מהזן הגרוע ביותר – כבוד עצמי בשפע, אבל מודעות עצמית אין. השחקנים המגלמים את הדמויות הללו, הם שהופכים אותן לברות אהדה. סטיינפלד המקסימה מפגינה את השילוב הנכון בין חספוס ועידון הדרוש כדי שנוכל להיקשר למאטי המעצבנת ושונאת האדם. ברידג'ס נוסך חמימות אבהית ושובבות ילדותית אל גופו המובס ונפשו המושחתת של קוגבורן השתיין. ודיימון משחק אידיוטים משופמים כל-כך טוב (הוא עשה זאת גם אשתקד, בסרט “המודיע!”) עד כי אין ברירה אלא לחשוש שהוא באמת אחד כזה.

אך כאשר תתפוגג השפעת הסרט, נסו להסתכל במבט אובייקטיבי על שלוש הדמויות המרכזיות. השוו אותם לחבר'ה הרעים, המתגלים כבועות שמתנפצות חרישית. נדמה שמפחיד הרבה יותר שהחבר'ה הטובים ינצחו ויבנו את אמריקה החדשה. כלומר, שאלו הם האבות והאמהות אשר ייסדו את אמריקה של היום. נסו להקשיב גם לבירבורים של קוגברן, בזמן שהוא רוכב על סוסו כנופש על כסא נוח בחוף הים, ובמיוחד לדמויות המשנה. הם המייצגים את רוח התקופה והם מדברים בשמם של האחים כהן כדי להעביר בין השורות את המסר של הסרט – לא רק שבמערב (הפרוע) אין כל חדש, אפילו פעם חוק לא היה חוק ומילה לא הייתה מילה. ובינתיים, כולנו מזדקנים והזמן מחליק מבין אצבעותינו.

הרגע האהוב עליי בסרט