רצים לפסלון: פרסי האוסקר האלטרנטיביים

רגע לפני שהאוסקרים הרשמיים יוענקו, המנצחים יחגגו והמפסידים יבבו, הנה 15 קטגוריות שהיו צריכות להופיע בטקס הקרוב, אבל נשכחו אי שם במרתפי אקדמיה. היזהרו, ספויילרים לרוב.

(טור האוסקרים הנ"ל מתפרסם תחת הכותרת "רצים לפסלון" בעכבר העיר אונליין לפני שהוא מגיע לכאן.)

טרנד השנה: איברים כרותים
יותר מאימהות מהגיהינום, ויותר מתלת-מימד מאכזב, תואר "טרנד השנה בקולנוע" הולך בקלות לחיבה העכשווית של יוצרי הסרטים לאיברים כרותים. "127 שעות", "אומץ אמיתי", "הדרקון הראשון שלי" ו-"קר עד העצם", כולם שיבצו בסצינת השיא שלהם איבר משמעותי שנותק מבעליו. תוסיפו לכך את שיעור האנטומיה האנושית שהוא "פיראנה 3D", ואת החוויות הקשות של מר וגברת תפוח אדמה ב"צעצוע של סיפור 3", ותגלו שלהיות דמות בסרט משנת 2010 ולסיים אותו עם כל רמ"ח איבריך, הוא משהו מאוד לא מובן מאליו.

הפתיחה הכי מוגזמת לסרט: מכאן והלאה
קלינט איסטווד לא במאי ראוותני במיוחד. לכן הפתיע את כלל הצופים, כשבפתיחת סרטו החדש "מכאן והלאה", שתל סצנת אסונות שלא הייתה מביישת את סדרת סרטי "הרובוטריקים". מסצנה אינטימית בצרפתית אנחנו מוצאים את עצמינו טובעים בצונאמי אכזרי שמרסק כל שבדרכו. סצנת הפתיחה גם הצליחה לשריין לסרט מועמדות מפתיעה לאוסקר בקטגוריית האפקטים. אבל אחרי שהסערה הזו שוכחת, נשארים עם סרט אחר לגמרי. הרבה יותר "גראן טורינו" מ"2012".

השם הכי לא קשור לסרט: קראטה קיד
צופי הקולנוע בארץ הקודש למודים אכזבות ממפיצי הקולנוע. ליטרים של דיו כבר נשפכו על שיקול הדעת שהפך את "סקוט פילגרים נגד העולם", ל"האקסים של החברה שלי". עוד כמה ליטרים על חוסר היכולת של מתרגמי השמות להבין את תוכן הסרט אותו הם מפיצים. כך הפך "Fish Tank", המתאר חייה של בחורה הכלואה בתוך מציאות עגומה, ל"מחוץ למים". סרט האקשן "The Expendables", שמכיל את כל כוכבי האקשן שעבר זמנם הפך ל-"הבלתי נשכחים". אבל לפעמים המפיצים לא אשמים. לעיתים דווקא האולפנים האמריקאיים מצליחים לבלבל את האויב. כמו למשל בסרט הקיץ על ילד קטן ורכרוכי שמגיע לסין, ושם הופך למאסטר קונג-פו. אם כך, ניתן לשאול, מה גרם לסרט לצאת תחת השם "קראטה קיד", על אף שאין ולו שום קשר בין אומנות הלחימה בכותרת לבין העלילה? האם כדי לסחוט עוד כמה צופים שירצו להיזכר בקלאסיקת האייטיז שנושאת את אותו השם? הרי באותה מידה יכלו לקרוא לזה "ריקוד מושחת".

הופעת האורח הטובה ביותר: אלי וואלך ב"סופר הצללים"
תמיד כיף לפגוש אגדה קולנועית שנעלמה מהתודעה. לכן נרשמה שמחה גדולה כאשר אלי וולך – המכוער מ"הטוב, הרע והמכוער" בשבילכם – הבליח במותחן האיכותי "סופר הצללים". וולך מעניק רק סצנה אחת בהשתתפותו, אבל משחקו המשובח הופך לאחד הרגעים המצטיינים בסרט. וולך גם הפציע ב"וול סטריט 2" השנה ואפילו קיבל אוסקר של כבוד. הלוואי ונראה ממנו עוד.

הדמות הכי גרועה בסרט טוב: אלן פייג' ב"התחלה"
אמנם אלן פייג' עשתה את המירב ממה שניתן לה, אבל האם מישהו יכול להסביר מה בדיוק תפקידה של אריאדנה ב"התחלה"? שווה לנסות לבדוק כמה מהמשפטים שהושמו בפיה אינם נגמרים בסימן שאלה: "רגע, ליאו, ספר לצופים, כלומר לי, למה אתה כולא את אשתך בקומה התחתונה?" , "אז מה בעצם אנחנו עושים פה?", "תוכל להסביר לי שוב בשביל מה הסביבון הזה?". אריאדנה לא רלוונטית לעלילת "התחלה". היא שם בשבילנו. כדי שחלילה לא נאבד את הטוטאם.

השימוש הכי טוב במעיים: מצ'טה
כן, כן, אותו איבר שובב, שבעולם הקולנוע פשוט מסרב להישאר במקומו. בין אם בסרטי מלחמה כגון "אפוקליפסה עכשיו" או בסרטי אימה סטייל "צעקה", צינור המעיים תמיד ישמח להזכיר לנו כמה אנחנו חייבים לו טובה. עם זאת, בסרטו האחרון של רוברט רודריגז "מצ'טה", המעיים לא רק שמשמשים כחלק משמעותי בתהליך העיכול, הם גם מסייעים לגיבור להימלט, תוך כדי שהוא משתמש בהם כחבל. על זה עוד לא חשבנו.

ההתעללות הכי איומה ביצירה קלאסית: אליס בארץ הפלאות
לואיס קרול מתהפך בקברו. כמה פעמים. בגלגול האחרון של יצירתו המונומנטלית על התבגרות, שפיות ומה לא בעצם, הפכו ספריו הקלאסיים של הסופר בריטי, לסיפורה של צעירה חיוורת שנלחמת בדרקונים. מילא זה, הבמאי טים ברטון והתסריטאית לינדה וולברטון ("מלך האריות") לא פסחו על ניתוץ כל אלמנט מהסיפור המקורי בדרכם לייצר את הבלוק-באסטר הבא. זה אולי הסרט הכי סביר של ברטון מאז "סיפורי דגים", אבל זו ההוצאה להורג הכי חסרת רחמים של קלאסיקה, מאז שלוהק מל גיבסון לתפקיד "המלט" ב-1990.

הקאמבק הכי טוב של השנה שלא הביא לשום מקום: מל גיבסון
אם כבר גיבסון, נדמה היה שהמותחן "על סף תהום" עלול להחזיר את השחקן שאבד אי שם בסיום המאה. כמעט שכחנו שאימת הצהובונים הזו הוא לא אחר ממרטין ריגס של "נשק קטלני" ו-ויליאם וואלאס מ"לב אמיץ". והנה הוא חוזר בתפקיד שוטר אכול יגון, שלא יעצור לפני שיביא לדין את המושחתים שבאנשי תבל. הוא גם עשה את זה כמו שגיבסון עושה את זה הכי טוב – הכי קשוח, הכי רגיש, הכי אהוב. אבל הסרט נעלם מהתודעה כמעט ברגע שהופיע, וגיבסון חזר להיות האיש שצורח דברים שהס מלהזכיר. בשנה הבאה נראה אותו בסרטה של ג'ודי פוסטר "הבונה". אולי הקאמ-בק עוד לפניו.

השחקן הכי טוב שכבר 10 שנים עושה את אותו תפקיד: פול ג'יאמטי
מיזנטרופ אבוד שרק רוצה שיאהבו אותו ויעשה כל דבר לא נכון בדרך לשם. לא, לא מדובר ב"אמריקן ספלנדור" בכיכובו של פול ג'יאמטי. וגם לא ב"דרכים צדדיות" בכיכובו של פול ג'יאמטי. הפעם מדובר על "הסיפור על פי בארני". בכיכובו של פול ג'יאמטי. אחד משחקני האופי הבולטים והאהודים של השנים האחרונות – נתן עוד תפקיד אמין ומרגש, אבל נדמה שהוא המשך ישיר של הדמויות האחרות שכבר גילם במהלך העשור. הוא אמנם שחקן מספיק טוב בשביל שזה לא ימאס, אבל יש סבירות שזה רק עניין של זמן.

השחקנית שהיינו הכי רוצים לראות עוד סצינות איתה: רוני מארה
שתיים וחצי. זה מספר הסצנות של רוני מארה ב"הרשת החברתית", רוב הזמן בתור נציגת המין הנשי השפוי של הסרט. רוני גם מצליחה בזמן מסך שלא עולה על רבע שעה לייצר דמות פגיעה ומקסימה שגורמת לצופה להתאהב בכל מילה שיוצאת לה מהפה. אוח, כמה היינו רוצים עוד ממנה. לשמחתנו, דיוויד פינצ'ר הבין מה יש לו ביד ומיהר ללהק אותה לתפקיד הראשי בעיבוד המצופה ל"נערה עם קעקוע דרקון".

גונב הסצינות של השנה: קיארן קאלקין
מי שטרח לצפות בהנאה הצרופה שהיא "סקוט פילגרים נגד העולם", לא יכול לשכוח את וואלאס וולס, השותף הגיי חד הלשון ואדיש המבט אותו הוא מגלם. מעבר לכתיבה המעולה של הדמות ("תראה, אני לא כתבתי את המדריך להומו. אם יש לך בעיה עם זה, אתה מוזמן לפנות לרוח של ליברצ'ה"), קאלקין מצליח לייצר את הדמות שאתה הכי רוצה שתישאר בסביבה. ואם השם שלו מצלצל מוכר אז כן, הוא האח של מאקולי.

הסצינה הכי טובה בסרט גרוע: המערכה השלישית, דמדומים 3
רגע לפני תחילת המערכה השלישית של הקטסטרופה שהיא "דמדומים 3: ליקוי חמה", בורחים שלושת גיבורי הסרט אל הר גבוה, כדי להרחיק את בלה (קריסטן סטוארט) מהמלחמה בין אנשי הזאב והערפדים הרעים. בלה, אדוארד וג'ייק מבלים את הלילה בתוך אוהל-בד, כפי שאנשים בדרך כלל עושים כשהם יוצאים לקמפינג על פסגת הר, במהלכה של סופת שלגים אכזרית. בלה לא מצליחה להירדם בגלל הקור, ובין שני הגברברים העל-אנושיים ניצת דיאלוג שלרגעים אפילו מוציא את שני השחקנים לא רע. הם מחליפים שנינויות בעלות הומור ורגש, ולרגע הצופה שוכח שמדובר באחד הסרטים הגרועים של השנה.

הופעת השנה עם הכי מעט הבעות פנים על פני הכי הרבה זמן מסך: קריסטן סטיוארט ב"דמדומים 3"
צופה הקולנוע יכול להאמין להרבה דברים. הוא יכול להאמין בקיומם של ערפדים, הוא יכול להאמין בקיומם של אנשי זאב. עדיין, כמעט בלי אפשרי להאמין שמישהו יתאהב בקריסטן סטיוארט. אותה סטיוארט, גיבורת סדרת "דמדומים", כבר הראתה יכולות דרמטיות לא רעות בעברה הקצר בסרטים כמו "עד קצה העולם" או "החדר" של דיוויד פינצ'ר. אבל לתפקידה ב"דמדומים", החליטה סטיוארט להיפטר מכל הבעת פנים או שינוי בעוצמת הקול, ולבלות את זמנה על המסך במבט תוהה ומבולבל תמידית. זאת הבחורה שתצית מלחמת עולם בין הערפדים? ברור שאנחנו קונים את זה.

כוכב האקשן התמוה של השנה: ג'ייק ג'ילנהול ב"הנסיך הפרסי"
מאז "דוני דארקו" קשה שלא להיתקל בג'ייק ג'ילנהול, אחד הכישרונות הגדולים של הוליווד הצעירה. אחרי "ג'ארהד", "מייל לאור ירח" והמועמדות לאוסקר על "הר ברוקבק", יש הרבה סופרלטיבים להעניק לשחקן הנאה. כוכב אקשן עמוס טסטוסטרון הוא ממש לא אחד מהם. מעניין מה גרם ליוצרי "הנסיך הפרסי" ללהק אותו לתפקיד הראשי (מה גרם ליוצרי "הנסיך הפרסי" בכלל לעשות את "הנסיך הפרסי" היא גם שאלה ששווה לדון בה). בזמן שהוא מחזיק על כתפיו באופן מרשים קומדיות רומנטיות או דרמות התבגרות, עולם הפעולה לא קיבל את ג'ילנהול בברכה והסרט נכשל.

האפקטים של השנה: ארמי האמר ב"הרשת החברתית"
זוזו הצידה צילומי צונאמי, וסורו מהדרך סצנות קרב חסרות משקל. האפקט המרשים ביותר של השנה הוא ללא ספק מה שעשה דיוויד פינצ'ר לפניו של השחקן התמיר ארמי האמר ("אחת שיודעת"). הבמאי הפך אותו משחקן אחד לשני תאומים כמעט זהים, בעזרת טיפול CGI לפנים. לא הרבה קולטים את זה בצפייה ראשונה אבל ב"הרשת החברתית" מגלם אותו שחקן את שני התאומים קמרון וטיילר ווינקלבוס. מעבר להופעה הנפלאה של האמר, שמגלם שתי דמויות זהות אבל שונות, פריצת הדרך שעשה פינצ'ר בשימוש כל כך מיוחד ועדין בעולם האפקטים שעומדים לרשותו, היא מהמוצלחות. ככה קטן, ככה מרהיב.

הפרסים שנותרו מחוץ לטקס:

הגניזה הכי מבאסת: "127 שעות"
העירום המזוייף הטוב ביותר: ג'סיקה אלבה ב"מצ'טה"
הרגע המחריד ביותר: המפגש החד-פעמי בין שיערה הארוך של כוכבת פורנו עם פלופלור של סירת מנוע ב"פיראנה 3D".
הילדה הכי מדהימה – תיקו: מורגנה דיויס ("העץ") וקלואי מורץ ("קיק-אס").
הקומדיה הכי מצחיקה שלא ראיתם: "ארבעה אריות".
סצינת הפתיחה הטובה ביותר: "יום שלישי, אחרי החגים".
הטוויסט הכי צפוי: "שאטר איילנד".
הסיום הכי קורע לב: "צעצוע של סיפור 3".