"נאום המלך", סקירה
30 בינואר 2011 מאת אור סיגולימשימה קשה עומדת בפני נאום המלך עת צאתו למסכי הקולנוע בארץ. עם 12 מועמדויות לאוסקר, עם הפרס הראשון בפסטיבל טורונטו, עם ביקורות משבחות – הסרט על מאבקו של ג'ורג' החמישי בפגם הדיבור שלו צריך לעמוד בהרבה ציפיות. יותר מדי ציפיות.
עבור הבמאי טום הופר, זהו סרט הקולנוע השלישי. זאת, בנוסף ל"ג'ון אדאמס", מיני-סדרה עטורת פרסים מבית HBO, וקריירה מרשימה בטלוויזיה הבריטית. הופר יצר מהתסריט של דיויד סיידלר דרמה קאמרית צנועה. קולין פירת' ("יומנה של ברידג'ט ג'ונס", "סינגל מן"), הלנה בונהאם קארטר ("אליס בארץ הפלאות", "כנפי היונה") וג'פרי ראש ("שייקספיר מאוהב", "ניצוצות") – מהמכובדים שבשחקני המסך – לוהקו לתפקידים הראשיים. גם הצוות הטכני של הסרט עמוס בכישרונות ובאוסקרים. העלילה המניעה את הסרט היא סיפור הצלחתו של האדנר-דוג כמו שאנחנו מכירים ואוהבים לאהוב. אולי בגלל כל אלה, נראה יותר מהכל ש"נאום המלך" קטן מסך חלקיו.
בזמן שפירת', המגלם את המלך, נותן עבודת משחק מרגשת, ומחזיק את הסרט על כתפיו, דווקא הקולגות שלו מרשימים פחות. שיהיה ברור – ג'פרי ראש והלנה בונהאם קארטר לא יצליחו להוציא משחק רע גם אם באמת ישתדלו, אבל עבודתם בסרט עוברת רוב הזמן כעייפה ונטולת נחישות. ראש מגלם מורה לדיבור א-לה הנרי היגינס מ"גבירתי הנאווה", ובזמן שההתנהלות הלא פורמלית והפרועה משהו של דמותו, מאפשרת לו להפגין את יכולותיו הקומיות, תפקידו נשאר חד-מימדי. הוא פועל רוב הזמן על אותו שטיק רצוף ומוכר לעייפה, ולא מניח לצופה להביט פנימה, מעבר להתחכמויות. קרטר סובלת בעיקר מטיפול תסריטאי חפוז, ומשמשת בתור "הרעיה התומכת", מבלי שגם לה יינתן עומק פסיכולוגי שיסחוב את דמותה מעבר לקונספט. דווקא מחוץ לשלישיה הזו, בתור אדוארד, אחיו הגדול של הנרי, השחקן האוסטרלי גאי פירס ("ממנטו", "הרפתקאותיה של פרסילה מלכת המדבר") בולט לחיוב, ונותן איזשהו ניצוץ לא צפוי לסצנות בהשתתפותו. הרגעים בהם הוא חולק את המסך עם פירת' הן הסצינות הטובות ביותר בסרט.
מעל כל אלו, הבעיה המרכזית של "נאום המלך" היא עבודת הבימוי שלו. נדמה שהופר אינו סומך על התסריט ועל שחקניו, ומתעקש להעמיס את הסצנות ביותר מדי העמדות מצלמה משונות, כמו גם בעריכה שאינה תומכת בתוכנן. הופר, במילים אחרות, נוהג כמו במאי שמעבד אל הקולנוע מחזה, ומפחד שיעלו על שורשיו התיאטראליים, שנשענים על אחדות הזמן והמקום. סצינות רבות, שהיו יכולות להחזיק לא רע על גבם של השחקנים המוכשרים והדיאלוגים השנונים, קורסות תחת העומס של במאי שביים קצת יותר מדי.
בגלל עונת האוסקרים, קשה מאוד שלא להשוות את "נאום המלך" לסרטו של דיויד פינצ'ר הרשת החברתית. השניים, כידוע, מתחרים ראש בראש על הפרס הגדול. בהשוואה הזו בולטת במיוחד עבודתו העדינה של פינצ'ר, שהסתמך על הכתיבה ועל המשחק. בשונה מהופר, הוא לא מצא לנכון לטלטל את הסירה יותר מדי ולהתחבא תחת עשרות זוויות מצלמה שונות.
חולשה נוספת של "נאום המלך" היא הדיסוננס בין הטמפו וגודל ההפקה, אל מול הסיפור שהוא מבקש לספר. הצופה הממוצע, שמכיר את התהליכים ההיסטוריים (ומותר להניח שרוב הצופים בארץ מודעים היטב למה שקרה אז באירופה), יודע שמחוץ לדלתות החדר האויב הנאצי מתקרב. האומה הבריטית חרדה ומבולבלת, והעולם עומד על סף שינוי קטסטרופלי שאין ממנו חזרה. אבל דבר מהתחושות האלה לא עובר במהלך הצפייה בסרט. הוא נינוח מדי, מתחנף מדי, נעים מדי. אין בו רצון להעניק חוויה שלמה של עולם על סף אבדון, ולכן גם היכולת של הצופה לעבור תהליך הזדהות שלם ומוחלט עם הדמות הראשית נפגמת.
"נאום המלך" אינו מן הסרטים הגרועים של השנה. רחוק מזה. אבל הוא בפירוש אחת האכזבות הגדולות. ניתן לצפות שעם דמות ראשית כה מרגשת, סיפור אמיתי בעל פוטנציאל רב, ושחקנים מהשורה הראשונה, היינו זוכים לסרט שהוא מעבר לפרק סביר בסדרת טלוויזיה של הבי.בי.סי. לנו, כמו גם לג'ורג' השישי מגיע קצת יותר מזה.
(הכתבה התפרסמה באתר עכבר העיר אונליין)
תגובות אחרונות