• סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • מצעד עשרים הרגעים הגדולים של 2017 בקולנוע
  • אימת החודש - דצמבר 2017: סיכום שנה
  • דיווח מסכם מפסטיבל אוטופיה 2017
  • ״המפרנסת״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק חולון
  • פרדיננד
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017

אמיתי או מזויף? חלק א' ("Catfish")

5 בינואר 2011 מאת אורון שמיר

שנת 2010 אמנם נגמרה, אבל החיפוש אחר תימות ומוטיבים השזורים והחוזרים בה רק מתחיל. מי שקצת מכיר אותי יודע מה דעתי על קולנוע תיעודי. בקצרה, זה לא קולנוע ובטח שלא תיעודי (יש גם באריכות יתר לכל המעוניין). אולם, אני לא אנטי עד הסוף. מבט מהיר בלפחות שלושה מן הסרטים התיעודיים המדוברים של השנה החולפת, חושף דמיון משותף בעובדה ששלושתם הכילו את התעלומה  – האם הם אותנטיים או מבויימים? בעיניי, זהו בדיוק הגבול שבין אמנות הקולנוע כמוכרת האשליות האולטימטיבית, לבין שקר במצח נחושה שכל מטרתו להונות את הצופים ולגזול את זמנם וכספם. שלושת הסרטים הבאים, נופלים איפשהו בין שתי ההגדרות האלה ורוצים להיות "פרוייקט המכשפה מבלייר מודל 2010". אני מדבר על סנסציית פסטיבל סאנדנס "Catfish", על הפרוייקט של קייסי אפלק וחואקין פיניקס "I'm Still Here" וגם על "Exit Through the Gift Shop" של אמן הרחוב הידוע בתור בנקסי. כל אחד מהם אף מייצג אחת משלוש אפשרויות של יצירת סרט דוקומנטרי שכולם ידברו על טבעו, בהתאמה – לפברק סרט ולקרוא לו אמיתי לא משנה מה יגידו, לפברק סרט ולטעון לאמיתותו במהלך יחסי הציבור אך להודות שהייתה זו מתיחה ברגע שעלה לאקרנים, וליצור סרט שלא קל להאמין שאכן קרה, אך לעמוד מאחוריו ואף להגישו לתחרות האוסקר כסרט תיעודי לכל דבר. נתחיל עם הדרך הפחות אהודה עליי, היא האופציה הראשונה.

איך אני לא לומד… כל שנה אותו הדבר. מישהו עושה סרט בשקל תשעים, משווק אותו במאות אלפי דולרים בתור הסרט המגניב בהיסטוריה, גורם להמון אמריקאים טיפשים לחשוב כך ויוצר סביבו הייפ עצום מידות. בשנה שעברה (שעברה) היו אלה "מחוז 9" ו-"פעילות על טבעית", שני סרטים ששנאתי עם תשוקה. הפעם מגיע תורו של "Catfish", להלן "קאטפיש", אשר כבש את פסטיבל סאנדנס ומתיימר להיות סרט תיעודי לכל דבר, על אף ההתרחשויות הבלתי סבירות בו. זה מתחיל כאשר אריאל (רל) שולמן מצלם סרט תיעודי על אחיו, יניב (ניב), צלם במקצועו ואמן בשאיפה (הערת אגב – הייתכן שאחרי אורן פלאי אמריקה פשוט מתאהבת בקולנוענים עם שמות ישראליים שעושים סרטים כמו-דוקומנטריים?). יחד עם חבר וקולנוען שותף, בשם הנרי ג'וסט, הם מתעדים את שגרתו של יניב בניו-יורק. ב-מק-רה (או שלא), השלושה מחליטים להתמקד בקשר המוזר הנרקם בין ניב ובין ילדה ציירת ממישיגן, אשר מכורה לתמונות של ניב והופכת אותם לציורים. הם מדברים המון בפייסבוק ובצ'טים, ואט-אט מתחיל ניב לפתח קשרים וירטואליים גם עם משפחתה וחבריה ומוצא עניין מיוחד באימה החביבה, אנג'לה וגם במייגן – חצי אחות ולגמרי לוהטת. אשתדל מאוד לא לספיילר יותר מדי, אבל כאן יהיה מקום טוב לעצור, לצפות בסרט אם התקצירון תפס אתכם ובעיקר להמשיך לקרוא על אחריותכם בלבד.

הרעיון העומד בבסיס הסרט, מרתק להפליא. זהו למעשה מותחן הפייסבוק הראשון, בו הגבולות בין המציאות לדמיון ובין אמת ושקר מטשטשים ומתבהרים לסירוגין. חיבבתי במיוחד את השימוש באלמנטים אינטרנטיים כמו Google-Earth כדי לעבור מסצינה לסצינה, כדי להעצים את העובדה שהעולם בו אנו חיים נמצא על סף שכפול דיגיטלי מוחלט של עצמו. הכל קיים במקביל גם במציאות וגם ברשת, כולל בני האדם עצמם. האנושות הצליחה לייצר יקום מקביל בעזרת הטכנולוגיה וכעת אנו עומדים בפני ההשלכות ההרסניות של התופעה, כפי שמזהיר הסרט. לו היה הרעיון הזה מבוצע בידי חבורת קולנוענים מעט יותר מוכשרת והרבה פחות מרוצה מעצמה, זה היה אחד הסרטים האהובים עליי השנה. אבל לשולמנים היו תוכניות אחרות.

מימין: יניב שולמן, אריאל שולמן והנרי ג'וסט (מאחור) נוסעים באוטו ומרוצים מעצמם תוך כדי

מאז שוחרר הסרט לאקרנים, שבה ועלתה השאלה האם הסיפור המתואר בו אכן התרחש במציאות. היוצרים שבים וטוענים שכל המתועד במצלמותיהם אכן קרה, שאין שום דבר מבויים או מתוסרט. הטענה הזו, או יותר נכון הדבקות בה, היא זו שהופכת את הסרט הזה מחביב לשנוא בעיניי. כלומר, מילא לעשות סרט המתחזה להיות אמיתי ואחרי ההקרנה להודות בתרמית, לגרום לקהל להבין שהצליחו לשטות בו. באופן אישי, זו הסיבה בגינה אני הולך לקולנוע. אבל לשוב ולשקר בנוגע לאמיתות הסרט, גם כאשר ברור כשמש בצהריים שהוא מזוייף לחלוטין, זה כבר פשוט מטופש. שלא לומר מטומטם, שכן הסרט שלהם עוסק בדיוק בנושא הזה. כיוון שהיוצרים מתעקשים להמשיך ולשקר, לא נותר לי אלא לקבוע שמדובר בסרט על שקרנות כפייתית אשר נעשה בידי שקרנים פתולוגיים. מאידך, אני מבין לגמרי כיצד קרה כדבר הזה. היוצרים בעצמם חיים בשקר שהם מאמינים שהוא אמת. הם לא לגמרי מודעים לעצמם ונמצאים במצב מתקדם מדי של זחיחות ונרקסיזם בראיונות איתם, מכדי לפקוח עיניים ולהבין דבר פשוט – אם זה הולך כמו ברווז, מגעגע כמו ברווז ונראה כמו ברווז, זה פאקינג סרט מבויים.

איך אני כל-כך בטוח? אנסה להסביר. אתחיל בעובדה שהשחקן, סליחה, הדמות הראשית פשוט משחק גרוע למדי. לדעתי, כמובן. מעולם לא אהבתי שחקנים המסתמכים אך ורק על הקסם האישי שלהם, אבל לא מסוגלים לשום מנעד רגשי או הבעות פנים שונות מן השתיים הרגילות שלהם. אני לחלוטין מוכן לסגת מן הקביעה הזו ולהחליפה בכך שיניב שולמן הוא הבנאדם הכי פחות מחובר לעצמו בהיסטוריה של האנושות ובשך כך הוא מגיב לכל סיטואציה – מגילוי מרעיד עולמות דרך בדיחות סתמיות ועד שגרת היומיום – בדיוק באותו אופן אדיש ומחויך. זה גם מסביר את הנסיונות הבלתי פוסקים שלו לכבוש פרץ צחוק בכל קטע דרמתי שני בסרט, כמו ילד שתפסו אותו משקר אבל מנסה ממש חזק להסתיר את המבוכה. או כמו סטודנט שנה א' למשחק המגלה כמה לא פשוט להאמין בסיטואציה דמיונית מספיק חזק כדי להיראות רציני כאשר אתה מבצע אותה.

אלמנטים נוספים רבים בסרט סייעו להפיג את תחושת האותנטיות שלו. החל מהעצמת הרגעים הדרמתיים באמצעות פיתולי עלילה מכוונים מראש, דרך ענייני סאונד שכל מי שראה סרט דוקומנטרי בחייו או צילם וידאו ביתי יודע שהם בלתי אפשריים וכלה בעובדה הפשוטה שהסיפור הזה פשוט מרגיש מצוץ מהאצבע, זו שמקליקה על העכבר במקרה הנ"ל. אני לא אומר שאנשים לא מתחזים לאנשים אחרים באינטרנט. להיפך. נדמה לי שאותה זחיחות אצל הקולנוענים היא שגרמה להם להאמין שהם עושים כאן משהו בלתי סביר ומלא מיסתורין, כאשר כבר לפני עשור הגיעו הקולנוע והטלוויזיה לשלב הפארודיה על זהויות וירטואליות בדויות. אבל לפני עשור לא היו וידאו צ'ט, לא היה גוגל כל-כך מתקדם ולא היו שאר האמצעים שעמדו לרשות גיבור הסרט "קאטפיש", כדי להבין כבר אחרי חודש שמשהו מסריח בדג השפמנון הזה, במקום רק להתחיל לפתח חשדות רק אחרי שמונה (!) חודשים ועוד בעקבות אירוע לא סביר בעליל.

מה למדנו היום: כוחה של תרמית עומד ביחס ישיר לרגע חשיפתה ככזו. אם ממשיכים לשקר, למרות שכולם יודעים שאתה משקר, זה לא ישנה את האמת והמציאות. וזה גם ממש ממש מעפן.

בפרק הבא – "I'm Still Here" מראה תזמון נכון של חשיפת האמת. אבל האם זה השתלם לו?

תגובות

  1. דני הגיב:

    כמה פאן-פוסטרים מעולים לשני הסרטים המצופים… כנראה ביותר אי פעם, "באטמן 3" ו"אוונג'רס".

  2. ההסבר שלי ל סרט מריתחה אותי נגד יוצרו עוד יותר (ספוילר):

    אני מאמין שהאישה שמרכז הסרט אמיתית לחלוטין. היא סובלת מהפערה נפשית. היוצרים עלו עליה בשלב מוקדם והחליטו לנצל אותה לצורך עשיית הסרט. לכן, כל פעולה שלה היא אומנם "אמיתית" – אבל הניצול הזה מפריע מכל כך הרבה סיבות.

    חוץ מזה – למה לעזאזל אנשים כל כך מופתעים מן הטוויסט?

    את שני הסרטים הבאים לא ראיתי -הראשון לא מעניין אותי במיוחד, השני מעניין מאוד.

  3. אמיר הגיב:

    האם יכול להיות שהמאמר שלך מזויף ונלקח כולו מהאינדיפנדנט הבריטי?

    http://www.independent.co.uk/arts-entertainment/films/features/the-fine-art-of-the-mockumentary-2072916.html

    1. וואו. טוב. ראשית, תרשום לעצמך שנעלבתי. ברצינות. בהנחה שאתה רציני כמובן, ולא מסתלבט עליי. למרות שאם אתה באמת מאשים אותי כאן בגניבת טקסט, זה גם לא רציני במיוחד. קצת מצחיק אפילו.
      זאת אומרת, להעתיק מאמר שעוסק בסרטים מזוייפים/אמיתיים ואז לטעון שהוא אמיתי ולא מזוייף – בחייך, אני לא כזה חכם.
      קראתי את המאמר שלינקקת אליו והרשה להעיף את גולגלתך – יש עוד כאלה באינטרנט! תראה:
      http://blog.moviefone.com/2010/09/17/doc-talk-are-catfish-im-still-here-and-exit-through-the/

      ועכשיו ברצינות – הרעיון לסדרת הכתבות הזאת נולד מתוך המציאות. שלושה דוקומנטרים מדוברים הגיחו אל חיינו, מעלים שאלות בנוגע לאמינות שלהם. נושא ראוי לסדרת כתבות בעיניי וברור שלא רק בעיניי.
      הגיוני לחלוטין שבלוגים על קולנוע יבחרו להתעסק בשאלה הזו ועוד יותר ברור שחלקם יבחרו לעשות זאת בדרך דומה.
      ממש כמו שהיום ומחר כל אתרי האינטרנט יהיו מלאים בנושאים הקשורים לשואה, כולל הבלוג הזה (ואני מברך באותה הזדמנות על חזרתו של אור סיגולי לכושר כתיבה, החל מהיום).
      בקיצור, אם אתה מתכוון לרעיון לסדרת שלושת המאמרים, אני ממש לא מתכוון "להודות" בגניבה.
      ואם אתה מתכוון לתוכן, אז אני מצטער להגיד שלא קראת לפחות אחד מביניהם, כנראה את שלי. משום שהדעות שלנו שונות לחלוטין – המאמר ההוא מעלה את השאלה, אני מנסה לענות עליה.
      ביום שבו אצטרך לגנוב דעות של אחרים לגביי סרט שראיתי, ביום שבו לא תהיה לי דעה – אני פורש. וזאת הבטחה.

  4. אדר הגיב:

    כל השאלות שכתבת עלו לי רק מהצפייה בטריילר. עוד לא ראיתי את הסרט כך שאין לי מושג מה באמת קרה
    (טוב, אולי יש לי מושג אבל זה רק מהכתבות על הסרט..)
    יש לי בעיה עם סרטים דוקומנטריים- מכל הררי החומר התיעודי בוחרים סצינות מסוימות, חותכים אותם,
    מצרפים לסצינות אחרות ועורכים קטעים כך שהרבה דברים יוצאים מהקשרם (ועוד המון דברים שלא מוצגים בכלל)
    אז זה לא באמת דוקומנטרי.

  5. ננ הגיב:

    לא אחראי כ"כ לטעון ב100% שסרט הוא מזוייף אם זו רק השערה. גם אם אתה מאוד משוכנע, צריך להבהיר שזוהי רק דעה ושהיא לא מבוססת על עובדות מוצקות.

    1. הבהרה – כל טקסט שאי פעם כתבתי ושאי פעם אכתוב כאן, הוא דעה. בעיניי זה ברור מאליו. כך שאני לא מבין את ההאשמה או את הקשר של חוסר אחריות לעניין.

השאר תגובה