הרגעים הקולנועיים הגדולים של 2010

אין ולא תהיה תקופה יותר מתסכלת בשבילי  מאשר סיום השנה האזרחית. לא בגלל שאז אני מהרהר אחורה ותוהה על כל הדברים שתכננתי וטרם הספיקותי, אלא שהנה השנה הסתיימה ואני – הדיוט קטן במדינת עולם שלישית – ראיתי מעט מאוד מהסרטים שהגדירו את 2010. אני עדיין תלוי במורת רוחם הפתלתלה של מפיצי הסרטים בארץ הקודש ובמהירות ההורדות של הבוס שלי (אני לא מוריד. אספר בהזדמנות למה. התשובה תפתיע אתכם).
נכון לשנייה זו עיני עוד לא חזו ב"אומץ אמיתי" או "נאום המלך" או "127 שעות" או "בלו ואלנטיין" או "ביוטיפול" והרשימה ממשיכה. אז מה לי ולסיכומי שנת 2010? לעזאזל, רק עכשיו אני מרגיש נוח לסכם את השנה הקודמת (בטופ רשימת סרטי 2009 מחזיקים חזק "חדר וחצי", "אני אהבה" ו"השליח". אם שאלתם).
ובכל זאת, שנה הסתיימה לה.  זמן טוב להביט לאחור.

יש בכלל שאלה קצת יותר מהותית. מהם בעצם סרטי 2010? ופה אפשר ללכת לאיבוד די מהר. האם סרט שהוקרן בפסטיבל ב2009 אך השתחרר לאקרנים שנה אחרי הוא מ2010? לאיזו שנה שייך סרט שיצא בהפצה מצומצת במדינתו הסקנדינבית בדצמבר 2009 אך ראה אור מקרנה בין-לאומי חודשיים אחר כך?
מתסכל.
לכן, כדי לשים סדר באנרכיה, אימצתי את מיטב הOCD שלי והגיתי בשיטה: בודקים אצל דוד IMDB ובוחנים: א) האם בכורתו המסחרית הראשונה של סרט נתון, לא משנה איפה על הפלאנטה, התקיימה במהלך 2010; ב) האם הסרט לא הוקרן ביותר משני פסטיבלים בשנה שלפני כן.
אם התשובה לשני הסעיפים היא "כן", הסרט הוא לגמרי 2010.
מה ההשלכות? מספר סרטים – בעיקר כאלה שנופלים לקטגוריית "ארט-האוס עולמי" – שהעולם מחשיב כסרטי 2010, אני מייחסם לשנה שלפני כן. דוגמאות? "סרט לבן", "אני אהבה", "אף אחד לא שמע על חתולים פרסים", "חומר לבן", "מחוץ למים", "נערה עם קעקוע דרקון", "שןכלב", "עשבים שוטים" ו"אני אוהב אותך פיליפ מוריס", כולם מבחיתני מתוייקים ב2009. לכו תתווכחו עם שיטה.
נכון לכתיבת שורות אלו ראיתי 140 סרטים של יבול 2009, ורק 84 סרטים של השנה שזה עתה מסתיימת.

לכן, החלטתי במקום סיכום שנה שמסקר את הסרטים המצטיינים של השנה האחרונה, להביא לכם את רשימת 20 הרגעים שהפכו את 2010 למשמעותית. או לפחות משמעותית יחסית. או לפחות משמעותית יחסית בשבילי.
מתוך 84 הסרטים שהספקתי לראות שיצאו לאוויר העולם ב12 החודשים האחרונים, חיפשתי את הסצינות שהזיזו משהו, שפתחו איזשהו פתח אוויר ואפילו לרגע אחד, הזכירו לי למה קולנוע זה הדבר היחידי שחשוב לי.

אז, הנה. 20 הרגעים הגדולים ביותר של 2010. עד כה.

20. "הרשת החברתית" – סצינת הפתיחה
כי הכי טוב להתחיל עם סצינת פתיחה.
תראו, אני יודע שזו לא הדיעה הכי פופולרית בבלוג הזה, אבל כרגע "הרשת החברתית" הוא הפסגה של הקולנוע האמריקני לשנת 2010. כרגע. והרבה מזה בזכות סצינת הפתיחה. חכו, אני אסביר.
בכמעט כל בתי הספר לקולנוע, במיוחד בזה שבו אני דוגר כבר חמש שנים, יש אולי קונצנזוס אחד ויחיד: הדיאלוג הוא האויב. דיאלוג, לפי דעתם המנומקת של אילו שמנפחים את בובות הגומי שהם למעשה יוצרי הקולנוע העתידיים, הוא השיטה הכי פחדנית ועצלה להעביר דמות. ואתם יודעים איך מזהים דיאלוג רע? כשלבמאי אין שום דרך לצלם אותו ולכן הוא משתמש בשלושת השוטים המשעממים ביותר בקולנוע: אסטבליש-שוט (צילום רחב שמכסה את כל הפעולות בסצינה), ושוט-רברס-שוט (שתי העמדות מצלמה מנוגדות שמקובעות כל אחת על דובר אחר). אם תביא לכיתתך סצינה שבה שני אנשים יושבים ומדברים דיאלוג ארוך ואת כל זה "תכסה" בשלושת השוטים האלה, כנראה שאחד המורים שלך יקום ויתפטר.
אבל אז מגיע דיויד פינצ'ר. ופינצ'ר הוא גאון. והוא לא גאון בגלל שהוא יכול לייצר שוטים שיגרמו לך לרייר ולתהות איך לעזאזל הצליחו לעשות את זה; ולא בגלל שהוא (וצלמו הכמעט קבוע ג'ף קרוננוות') יכול להאיר סצינות בצורה שסוגרת עליך ולא מאפשרת לך להביט לצדדים; ולא בגלל שעבודת הסאונד בסרטים שלו יכולה לבוא אליך בחלום. ממש לא. פינצ'ר גאון כי הוא יודע שכשמגיע לידיים שלו תסריט טוב ושחקנים שהוא בחר בקפידה, הוא לא צריך את כל השיגועים האלה. ולראייה, את סרטו החדש הוא פותח בסצינת דיאלוג שלא הייתה מביישת את כותבי "בנות גילמור" מבחינת מלל וקמ"ש דיבור, כשאת כל זה הוא מצלם בשלושה שוטים. ועדיין, בזכות הדקויות של הטקסט, בגלל ההגשה המושלמת של ג'סי אייזנברג ורוני מארה (שאני חותם לכם שאם היו לה עוד שתי סצינות היא הייתה מועמדת לאוסקר), בגלל הקאטים שלא מבזבזים ולו פריים אחד, בגלל כל זה, פינצ'ר מוכיח שהוא יודע הכי טוב גם כשהוא לא צועק "שימו לב! יש פה במאי מאחורי המצלמה!", לעומת הרבה במאים אחרים שאנחנו אוהבים.
פאב הומה, תאורה חלושה, שתי דמויות, שלוש העמדות מצלמה ויותר טקסט משכתוב בכל התנ"ך. ככה דיויד  פינצ'ר החליט לפתוח את הסרט הכי מרשים שהיה בשנים האחרונות על נעורים אבודים בארצות הברית.

19. "כלבת" – מקבת
החבר הכי טוב שלי היה עוזר במאי בהשלמות של "כלבת" ולכן הוא ידע לספר לי שהרגע הכי מוצלח בסרט המאוד מוצלח הזה היה בכלל משהו שהגיע מההשלמות. כלומר, לא בתסריט המקורי, אלא לאחר שחלק מהסרט נצפה ונערך.
ובמה מדובר? בשוט סטטי, ארוך ומועמד נהדר, ובו ניצב מצד ימין מנשה (מנשה נוי) מול ברז ושוטף את הפצע שבידו. מצד שמאל של הפריים מתחיל להזדחל לכיוונו הנרי דויד, כבר יותר מת מחי, וגורר בידו האחת פטיש ענק שמצא במחסן ליד הבקתה.
ומה יכול לעשות בחור רזה, פצוע וחיוור עם פטיש ששוקל בערך כמשקל גופו אל מול שומר יערות חסון? ובכן… תראו בעצמיכם. זה שוט מדהים.

18. "התחלה" – הנשיקה
כל כך הרבה מילים נשפכו בשנה האחרונה על סרט האקשן החביב של כריסטופר נולאן. בשלב הזה כבר כולנו חפרנו למוות על יתרונותיו של הסרט (טום הארדי) וחסרונותיו (סצינות בלי טום הארדי).
אם צריך לבחור את הסצינה הכי זכורה ומשמעותית מהסרט, האינסטינקט הולך ישר לקרב עוצר הנשימה ונטול המשקל במסדרונות המלון המדומיין. אבל לא אצלי. הרגע שאני נוצר ומכניס לרשימת הרגעים של 2010 הוא דווקא סצינה אחת, סטטית, רגועה, ובקלות היפה ביותר בסרט.
הרגע המדובר הוא כאשר יושבים ארתור (ג'וזף גורדון-לוויט) ואדריאדנה (אלן פייג') על ספסל, לבושים במיטב חליפות העסקים שמעצב התלבושות ג'פרי קירקלנד רקח, ומביטים על הנעשה בתת המודע של קיליאן מרפי (או מה שזה לא יהיה). כאשר הם קולטים שנוכחותם בולטת מדי ארתור מציע לאריאדנה לנשק אותו ובכך להטמע בסביבה. אדריאדנה מסכימה אך מגלה שהנשיקה לא עזרה במאום. "היה שווה לנסות," אומר לה ארתור בחיוך קטן.
הסצינה הזאת היא מהבודדות בסרט הבומבסטי הזה שבו אין חפירות טרחניות על נושא החלום ואין במאי שמתאמץ לפעור את פיו של הצופה. יש שתי דמויות שחולקות בינהן רגע כן ואמיתי ומצחיק ומרגש. והלוואי שהיו עוד כאלה בסרט.

17. "הסיפור על פי בארני" – נישואים על פי איזי
ציטוט השנה (שאינו מ"הרשת החברתית" או "ארבעה אריות"):
"נישואים הם כמו לגרד אבוקדו בפומפייה," אומר דסטין הופמן לבנו פול ג'יאמטי, "בסופו של דבר אתה רק מרגיש כאילו יש לך חרא ביד".

16. "ארבעה אריות" – המרתון
אני לא חושב שהייתה קומדיה מוצלחת יותר מ"ארבעה אריות" השנה, ומי שטרם צפה מתבקש לסור למדפי האוזן השלישית או לתוכנת ההורדות האהובה עליו ולראות את מעלליהם של ארבעת הטרורסיטים הכושלים ביותר בהיסטוריה.
המערכה האחרונה של הסרט, שגם משמשת כנקודת שיא מעולה, מתרחשת במרתון ובו מתכוננים הטרוריסטים לעשות את פעולת המחץ שלהם. בגלל שהם חבורה של מפגרים (ולא רק הם. גם המשטרה הבריטית היא לא בדיוק החבר'ה מ"חוק וסדר") הכל משתבש ויותר מדי אנשים תמימים – חלקם לבושים כמו צ'ובאקה – מוצאים את מותם. ופה "ארבעה אריות" הופך מקומדיה חביבה לאנרכיה קיצונית שלא נתקלנו בה מאז ימי האחים מרקס. אנחנו הצופים, אחרי שאכלנו יותר מדי וויל פארל וג'אד אפאטו, כבר שכחנו מהי קומדיה בהגדרתה. קומדיה היא ז'אנר של אנרכיה. של ריסוק כל הערכים שאנחנו מכירים. בקומדיה אמיתית ערכי המשפחה לא ינצחו. בקומדיה אמיתית דמות לא תעשה הפלה רק כי התסריטאי אמר לה. בקומדיות כמו שצריך הצופה צריך לקבל לפנים ריסוק מרושע של כל מה שהוא חונך עליו. וזה בדיוק מה ש"ארבעה אריות" עושה בסצינה הזאת, תוך כדי שהוא קורע אותך מצחוק. רק אחר כך, כשהאבק נוחת על מדרכות אנגליה, אתה חושב לעצמך ואומר "היי. זה בכלל לא מצחיק".

15. "החיים שלנו" – עזרה משפחתית + 14. "צעצוע של סיפור 3" – סצינת הסיום (ספויילרים)
האחד, דרמה איטלקית מינורית וריאליסטית. השני, אפוס אנימציה אמריקאי. האחת, סצינת איחוד, והשנייה, סצינת פרידה. על פניו גדול השונה מהמשותף בין "החיים שלנו" ו"צעצוע של סיפור 3", אז מדוע הם בכל זאת חולקים את אותה משבצת? כי אילו שתי הסצינות הכי מרגשות של השנה שגרמו לעבדכם הנאמן לגעות בבכי תמרורים מעורר רחמים משל היה ילדה קטנה שננטשה בלונה-פארק.
את "החיים שלנו" ראיתי בפסטיבל חיפה באולם רפפורט העמוס ולכן ניסיתי כמה שיותר להצניע את התרגשותי בשלב בו משפחתו הקרובה של קלאודיו מושיבה אותו בסלון ונותנת לו כסף להמשיך לחיות אחרי שעשה כמעט כל טעות אפשרית מאז שאשתו נפטרה. אליו ג'רמנו בתפקיד קלאודיו, שעדיין לא נמאס לי לשבח את הופעתו בסרט, לא מצליח להשאר אדיש לטוב ליבם של הסובבים אותו וכמעט קורס תחת רגשות התודה. גם אני.
סצינת הסיום של "צעצוע של סיפור 3" קצת יותר מתוחכמת מזה. זה הרגע בו אנדי נפרד מכל צעצועיו שליוו אותו מאז ילדותו בכך שהוא מעניק אותם לילדה שהכי מגיע לה ועל אף שהוא רגע לפני הקולג', אנדי נסחף למשחק אחרון איתם בהנאה ששייכת רק לילדים קטנים. כאילו הזמן לא זז. מי שלא מושך באף ברגע הזה אין לו לב.

13. "Les Amours Imaginaires" – המסיבה
הסרט הקנדי, שנקרא באנגלית "פעימות לב" הוא הסרט הגרוע הכי טוב של השנה. מדובר במשולש אהבה בין שלושה צעירים כמו שראינו בערך 45,943 פעם בעשור האחרון (מ"החולמים" עד ל"שירי אהבה" ועוד ועוד) ולא מנסה לספק שום דבר חדש. תסריט לא ממש תמצאו שם. גם לא דמויות. גם לא התפתחות מי יודע מה. אבל מה שכן, הבמאי והשחקן הראשי קסאוויר דולן, שזהו סרט השני והוא רק בן 21 (שני סרטיו, הנוכחי ו"הרגתי את אמא שלי", הוקרנו בפסטיבל קאן), מעוצב ברמה שמטשטת את כל חסרונותיו. כל פריים, כל תנועת מצלמה, כל אקורד מוזיקלי, הופכים את הצפייה בסרט למשהו שמבאס למצמץ בו שמא תפסיד איזה פריים.
השיא של השימוש של דולאן באמצעיו הקולנועיים הוא במסיבת יום ההולדת של מושא ההערצה של גיבורינו. בפריימים הכי מדויקים שאפשר לבקש, מביטים השניים (בחור ובחורה) בבחיר ליבם – שאין לדעת מאיפה דגו את הדבר היפה הזה – מתמרמרים להם לאיטם, כלשפתע התאורה מתחלפת לפליקר כחול, שירם של ד'ה נייף pass it on ממשיך להתנגן ואימג'ים של דויד של מיכאלנג'לו וציורים של ז'אן קוקטו משתלבים בין הבלאקים.

12. "גרינברג" – משפט הסיום (אין ספויילרים קיצוניים)
סרטו של נוח באומבך אינו משאיר הרבה רושם לאחר שהוא מסתיים, על אף שהוא בעיני מהסימפטיים של השנה האחרונה. את מעט החותם שהוא כן משאיר אפשר לזקוף לסצינת הסיום. בסרטים מהסוג של "גרינברג" שגם ככה נראטיב הוא לא הצד החזק שלהם, סביר להניח שסיום סגור לא יהיה בו. אמנם סופים פתוחים הפכו להיות מחלה של הקולנוע האמריקני פוסט "הסופרנוס" ו"ארץ קשוחה" אבל הפעם זה מסתדר. אין פה טוויסטים, אין פה פיצוצים, אין פה אמירה חתרנית על החיים. יש רק נגיעה קטנה בלב. ממש קטנה. ואפקטיבית.

11. "דמדומים: ליקוי חמה" – הקרנת הבכורה
לא, אני לגמרי רציני. אחד מהרגעים הקולנועיים הכי משמעותיים ביותר שלי השנה היה בזכות "דמדומים 3". ולא בגלל הסרט עצמו – בקלות אחד המביכים והגרועים בהיסטוריה של האדם – אלא בגלל ההקרנה בה נכחתי.
כדי לשמור על כבודי אספר שהבלוג שעבדתי בו במהלך השנה האחרונה שלח אותי להקרנת הבכורה של הסרט על מנת לכתוב ביקורת (והנה היא. כדי שתאמינו לי). הכרטיס שולם מראש ואני, אני לא ידעתי למה אני נכנס.
התור שהשתרך בכניסה לקולנוע לא בישר טובות. אני חושב שכל ילדות העולם הגיעו לשם. פנים האולם היה מלא עד אפס מקום וברגע שכבו האורות החלו צווחות כה רמות שבלתי ניתן היה לשמוע את הסאונד של הסרט. אני רציני לגמרי. הצרחות וצעקות ההתלהבות לא רק שלא שכחו לרגע, אלא גם התגברו עם כל הופעה של שני הגיבורים הגבריים של הסרט המטופש הזה. בפעם הראשונה שג'ייק איש הזאב מופיע על המסך, אחרי אולי רבע שעה סרט, הייתי בטוח שהתקרה תקרוס עלינו. אני מנייאק אם רמת הדציבלים שיצאו מגרונן של הילדות בהקרנה הזו לא יצרה איזשהי מפולת שלגים איפשהו בעולם.
לשמחתי, באיזשהו שלב די מוקדם הבנתי שהסרט הוא תוצר שולי והתנהלתי כמו חוקר בחוויה אינטרפולוגית. הקהל היה מעניין יותר מהסרט ועם כל "אדוארד תעשה לי ילד" (למה ילדה בת 11 צועקת למישהו שיעשה לה ילד? מתי זה הפך להיות משהו הגיוני?) הבנתי שמעולם לא ראיתי תגובה כזו באולם הקרנה. וחייכתי ביני לבין עצמי. הסרטים, כך הבנתי, עוד רחוקים מלאבד את מקומם בתרבות הפופ.
בסוף, אגב, בחרתי באדוארד.

10. "יום שלישי אחרי החגים" – הפתיחה
בימים אלה אני עובד על סרט הגמר שלי ובזמן שאני כותב סיכומי שנה אני למעשה אמור לשכתב את התסריט כדי שלמלהקת שלי יהיה מה לשלוח לשחקנים. ויש דבר אחד במהלך הכתיבה שרק לאחרונה גיליתי כמה קשה לייצר – אינטימיות. לא משיכה, לא קירבה, לא סקס, לא חיבה. אינטימיות. זה פאקינג כמעט בלתי אפשרי ומי שמצליח לייצר את זה, ובכן, מגיע להיות באחד מעשרת רגעי השנה גם אם שאר הסרט לא בדיוק תפס אותי.
הסרט הרומני נפתח בגיבור ומאהבתו בדירתה. הם כנראה זה עתה סיימו סשן סקס מוצלח, עדיין עירומים לחלוטין, ועוד רגע הוא קם וחוזר למשפחתו. אבל הוא לא רוצה. גם היא לא רוצה. על פניו, הסצינה היא כמעט א-דרמטית. אין קונפליקט ברור, אין רצונות ומעצורים. יש רק שני אנשים נורא נורא קרובים זה לזה. סצינת פתיחה שמצליחה להעביר אינטימיות בצורה כל כך נכונה, כל כך נעימה וכל כך מבוקרת, מהדהדת הרבה זמן אחר כך.

9. "רחם" – קבירת הדינוזאור
בסרט היפה-יפה והקר עד קיפאון הזה, יש בדיוק רגע אחד שנוגע ברגש. וזה הרגע שבו נקבר צעצוע קטן ומכני של דינוזאור בחול. מעולם לא הייתה ולא תהיה סצינה כל כך קורעת לב של קבירת צעצוע גם אם וודי ובאז לייט-ייר שניהם יעמדו ויעשו לו קדיש. הדינוזאור הקטן מזיז את רגליו, חול הים מכסה אותו והלב נשבר.
מה שכל כך יפה בסצינה הזו היא שהיא טומנת בתוכה אל כל הDNA של הסרט וברגע אחד פשוט מזקקת את השאלה שהסרט מתעסק בה – מה בעצם אנושי ומה לא. כאשר הצופה מתרגש מבובה מכנית אומללה יותר מאשר ממוות של מישהו, מי יכול לקבוע לי שהבובה פחות אנושית מאשר הבן אדם? ומי יכול לקבוע לגיבורת הסרט שבנה המשובט הוא פחות אנושי מבעלה המת ממנו היא שיבטה אותו? מבריק.

8. "סיבוב הופעות" – תחנת הדלק
נכון לרגעים אלה סרטו של השחקן בדרך כלל מאתייה אמרליק הוא הסרט המצטיין של השנה בעיני. הוא אולי אחד מאתגרי הבימוי הכי רציניים של השנה, מבחינת הדמויות ונראטיב הכמעט לא קיים שלו, ואת זה אמרליק צולח בהצלחה כבירה.
הרגע האהוב עלי בסרט הוא סצינה כמעט זניחה בה מגיע הגיבור (אמרליק שוב) לתחנת דלק באמצע הלילה ומפלרטט עם אחראית המשמרת. את אחראית המשמרת הזו לא נפגוש עוד במהלך הסרט אבל כמות הרבדים והעדינות שעוברת בין שני הזרים הנוקטורנאליים האלה היא מופת של עשייה קולנועית.

7. "הדוד בונמי שיכול להיזכר בחייו הקודמים" – הפתיחה
סצינת פתיחה שיכולה לקמט בתוכה את כל התימה של הסרט ובלי מילה אחת או דמות של בן אדם היא הישג נדיר. סרטו של מר במאי תאילנדי שממש אין לי כוח לכתוב את כל השם המלא שלו (הוא מכנה את עצמו ג'ו בראיונות) מתעסק בחופש ובבחירה אישית. כך אני חוויתי אותו לפחות. וסיקוונס הפתיחה שלו מבטא בדיוק את זה.
קשור לעץ, ניצב תאו שחור וגדול בזמן שבעליו עסוק בעבודת האדמה. התאו מצליח איכשהו להשתחרר מהרצועה שמחזיקה אותו, ולא מבזבז רגע אחד של חופש לפני שהוא מתחיל לרוץ במישורים. הוא רץ ורץ ורץ, חופשי ומשוחרר. עד שהוא נעמד במקום. חופשי ככל שיהיה אין לו לאן ללכת. הוא פשוט עומד שם, מבולבל. כעבור כמה שניות מגיע בעליו ומוביל אותו קשור חזרה. חופש זה נהדר, אבל לא תמיד יש מה לעשות אתו.

6. "פיראנה" – הבריחה על סירת מנוע
מעטים הסרטים שנהנתי בהם השנה כמו ב"פיראנה". מדובר בפסטיבל של זוועות והטלת מומים שנדיר לראות על מסכי הקולנוע בארץ, אבל שלא כמו זוועתונים אחרים, כל שאר האלמנטים של הסרט – בינהם המשחק והדיאלוגים – עשויים לא רע בכלל. אז כן, על אף שיצאתי מהסרט מסוחרר, חלוש והמום, עם הרגשה שהעיניים האלו ראו הרבה דברים שהם לא צריכים לראות, אני חושב שזה אחד הטובים של השנה.
ויש רגע אחד בסרט. רגע אחד מקולל שאני לא מצליח לשכוח. בכל הטירוף חסר האחריות של הסרט רק הרגע הזה הצליח לערער אותי ברמה כזו שלא יכולתי להגיב אחרת ופשוט פרצתי בצחוק משוגע שגרם לכמה אנשים להביט בי בגועל. כי לא משנה כמה איומים הדגיגים, טבע האדם – לפי "פיראנה" – אכזרי הרבה יותר:
הפיראנות תוקפות את הצעירים שחוגגים באגם ועושות בהם שמות. גפיים מתעופפים לכל מקום, המים אדומים וסמיכים, צווחות אימה של אלפי ניצבים מחוררים את האוזן. בתוך הכאוס חסר החמלה הזה מחליט בחור אחד לעשות מעשה ולברוח מאגם הטרור, מקפץ על סירת מנוע קטנה ומתחיל בשיוט לכיוון החוף. לא אכפת לו מהאנשים שמבקשים שיעזור להם להימלט מהמוות האכזרי ולא אכפת לו מבני התשחורת שנקצרים על ידי הפלופלור של סירת המנוע שלו. הוא לא מביט לצדדים ופשוט ממשיך. אבל אז הסירה נעצרת. כאשר הוא מחפש את הסיבה הוא מגלה שהפלופלור הסתבך בשיערה של אחת הבחורות והיא צווחת ללא הפסק כי ברגעים אלה היא נאכלת על ידי דגים פרה-היסטוריים תוך כדי שאותו מנייאק מנסה להתניע את הסירה ורק מושך את ראשה שלה קרוב יותר אל הפלופלור אל עבר סיום בלתי נמנע. אחרי כמה משיכות עקרות, אותו בחור נותן משיכה אחת חזקה שתולשת את שיערותיה של האומללה וקורעת את פניה מעליה. בקלוז-אפ. ולא תאמינו כמה זה נראה אמין.

5. "דבש" – הקראה בכיתה
וכך כתבתי בפוסט שסיכם את פסטיבל חיפה ובו בחרתי ב"דבש" כאחד הסרטים המצטיינים:
אחד הרגעים הבלתי נשכחים בסרט הוא הרגע שבו יוסוף (גיבור העלילה) מתנדב לקרוא בכיתה סיפור עליו התאמן בבית. המורה אמנם בוחר בו אבל מפתיע אותו ומבקש ממנו לקרוא סיפור אחר, חדש. המבט ההמום שהילדון הזה נותן במורה שלו שווה את כל הסרט.

4. "פייטר" – הקרב האחרון (אין ספויילרים)
ניצחונו הגדול של סרטו של דיויד או. ראסל הוא שבמהלך הסרט אהדת הצופה לגיבורו הופכת להיות כל כך אקוטית, שכשמגיעים לקרב האחרון הפחד מפני כשלונו והרצון בניצחונו הופכים את כל המעמד למורט עצבים. הפסד הוא אינו אופציה. ואני לא זוכר סרט בזמן האחרון שבו כל כך רציתי בטובתו של הגיבור.
עיצוב הדמויות בסרט, כמו התבונה של בימוי קרבות האיגרוף, ייצר אצלי תחושה שאני צופה בקרב בשידור חי. שכחתי ממארק וולברג, שכחתי מכריסטיאן בייל, שכחתי מכל המועמדויות הפוטנציאליות לאוסקר. כל מה שראיתי מולי הוא את מיקי וורד נלחם על חייו ומנסה להוכיח שהוא שווה משהו. הייתי בפנים, אתו. לגמרי.

3. "כשתפגשי גבר זר ומסתורי" – החלון שממול
הכוח של הרגע הזה הוא בגלל שמדובר ביהלום נוצץ בתוך ערימת זבל, סלחו לי על הצרפתית.
הנה לכם משפט הסיכום של הביקורת שלי שפורסמה ממש פה עת יצא הסרט למסכים:
אך כדי לסיים בטון חיובי, שווה להזכיר רגע אחד קטנטן אשר הופך את הסרט כולו לשווה צפייה (אין ספויילרים). ג'וש ברולין מתאהב ביפהפיה צעירה בה הוא מביט דרך חלון חדר השינה שלו. לשמחתו היא גומלת לו בחיבה. אחרי שהוא נוטש את אשתו למענה, הוא ניצב בחדר השינה של אהובתו החדשה, מביט אל דירתו הקודמת. שם הוא רואה את אשתו-לשעבר מחליפה בגדים, יפה לפחות כמו הבחורה שזה עתה כבש.
האושר תמיד נמצא בחלון האחר, זה שאי אפשר לראותו כאשר אתה עומד מולו. סצינה אחת, תמונה אחת, אולי שתי דקות של זמן מסך – ואחד הרגעים היותר יפים של הקולנוע השנה.

2. "ברבור שחור" – הברבור השחור פורץ (ספויילרים)
אם לא ראיתם את הסרט אנא דלגו פסקה היישר אל המקום הראשון.
אם נשארתם, אני לא צריך לשכנע אתכם כמה מדהים הרגע בו הצד האפל משתלט על נינה (מי שלדעתי תהפוך לדמות אייקונית של אישה בקולנוע) והיא פורצת לבמה לסולו שאפשר לתארו כמושלם. אני מבין במחול כמו שאני מבין בניתוחי לב ולכן "נאלצתי" להתרכז במצלמה הבלתי תאומן של מת'יו ליבאטיק ועבודת הסאונד המפוארת. אני לא מתלונן. הטרנספורמציה הטוטאלית של נינה מברבור לבן לשחור גרמה לי תדהמה, ריחוף ופחד. הכל באותו הרגע. חשבתם שנטלי פורטמן שחקנית טובה? עוד לא ראיתם כלום.

1. "Enter the Void" – מלון האהבה

התחלנו את הרשימה עם סצינת פתיחה מרובת טקסט, נסיים אותה בסיקוונס סיום שאין בו מילה משמעותית אחת.
הסרט הארוך והוירטואזי של ג'אספר נואה הוא כל כך שלם ואחיד שלנסות לסמן ממנו קטע אחד שמתחיל ונגמר זה כמעט בלתי אפשרי. סרטים בדרך כלל עשויים טלאים של סצינות וסיקוונסים. אבל לא אצל ג'ספר נואה. זוהי יצירה שהיא קנבאס אחד רצוף ועמוס פרטים שלא ברור מתי יש התחלה ומתי יש סוף.
אחרי "בלתי הפיך" מעטים האנשים שישובו מרצונם החופשי לראות עוד סרט מבית היוצר של אותו סיוטון. אבל הם טועים. Void הוא אמנם בלתי מתפשר באותם אופנים אך לפחות לא מנסה לצלק את חייו של הצופה כמו אז, ב2002.
גם אם מדובר ביצירת מופת וגם אם מדובר ביומרנות חסרת אחריות ומיותרת, enter the void הוא אחד מהאירועים הקולנועיים הכי חד פעמיים של השנה.
במה שנראה כמו גרסת האקסטרים של הקליפ שביים מישל גונדרי לשירם של מאסיב אטאק "פרוטקשן", חולפת המצלמה פנימה והחוצה מתוך חדריו ומסדרונותיו של מלון האהבה, בשלב של הסרט בו מזמן איבדת את היכולת להבחין בן המציאות וההזיה, בין החיים והמוות. ללא כל קשר נראטיבי המצלמה משייטת לכל הצדדים, לכל הכיוונים, ופוגשת את כל דמויות הסרט עד כה בפוזיציות שונות של סקס, מצילום גבוה ועילי שתופס את כל הבניין ועד – שימו לב – אקסטרים קלוז-אפ (באנימציית מחשב, כמובן) של גמירה. מה ששונה מבדרך כלל זה שהגמירה מתרחשת בזמן חדירה מלאה. על הדף זה נשמע פורנוגרפי, בסרט זה מרגש ברמה אחרת, במיוחד כשהגמירה הזו תסתיים בלידה של תינוק שבא אל העולם, או על פי נואה, אל הריק. וכל זה בלי שלרגע נגלה איפה היה קאט.

אז זהו. אלו הסצינות.
ובנוסף, מעבר למוזכרים למעלה וללא סידור משמעותי, עוד 10 סרטים נוספים שאהבתי השנה, סתם לצורך היו:
Howl
Exit through the Gift Shop
איירון מן 2
Please Give
דבש
ממלכת החיות
מחילת הארנבת
בן עדין – פרוייקט פרנקנשטיין
איך סיימתי את הקיץ
סקוט פילגרים נגד העולם