• סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • מצעד עשרים הרגעים הגדולים של 2017 בקולנוע
  • אימת החודש - דצמבר 2017: סיכום שנה
  • דיווח מסכם מפסטיבל אוטופיה 2017
  • ״המפרנסת״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק חולון
  • פרדיננד
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017

רצים לפסלון: נאומי הזכייה הבלתי נשכחים

28 בדצמבר 2010 מאת אור סיגולי

נאומי תודה זה עסק לא פשוט, ומעטים האנשים שהצליחו לצאת מזה בכבוד. תחשבו על הסיטואציה בה אתם נאלצים לעמוד מול קהל של אלפים, פלוס מיליוני צופי טלוויזיה ברחבי העולם, בשידור חי, כשכל העיניים ממוקדות בכם, וכל מילה, כל ג'סטה, מתועדות. עכשיו דמיינו שאתם צריכים לסכם את כל מה שעובר עליכם ב-45 שניות. לנו, הצופים, נאומי התודה באוסקר הם רגע נדיר בו אנחנו, אולי לראשונה, רואים את הכוכבים והיוצרים נטולי צבא של אנשי יחסי ציבור וכותבים, כשהם מופתעים ומתרגשים באמת.

לתמונה הזאת כבר התרגלתם?

(הטור התפרסם באתר עכבר העיר אונליין, עם קטעי וידאו והכל, לפני שהגיע לכאן)

אף פעם אין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני
כמובן שיש כאלה שמצליחים לצלוח את הרגע בפאסון מאפיין. קחו לדוגמא את דוכס המגניבות של הוליווד ג'ורג' קלוני. מי שהיה מועמד לשלושה פרסים על שני סרטים שונים ב-2005, זכה בתחילת הערב באוסקר לשחקן המשנה על תפקידו ב"סוריאנה". הוא עלה לבמה, לקח את הפסלון, הביט בו ואמר בטון היבש המפורסם שלו: "טוב, אז אני מניח שאני לא אזכה בפרס הבמאי הערב".

אין ספק שמשפט פתיחה חזק תמיד יכול לעזור. מרטין סקורסזה, שבאוסקר של סרטי 2006 שבר את הבצורֶת שהפכה אותו לגדול הלוזרים שבבימאי הוליווד, החזיק סוף סוף את הבחור המוזהב. הוא הפנה את מבטו לג'ורג' לוקאס, סטיבן ספילברג ופרנסיס פורד קופולה שהכריזו על שמו, וביקש מהם – רק בשביל להיות בטוח – לבדוק שוב את המעטפה ולראות שלא נפלה טעות.

שון פן לעומתו, הניח לרגע את האוסקר בו זכה על "מילק", רכן אל המיקרופון ופנה אל הקהל שהריע לו בתואר "you commie, homo-loving sons of gun!". התקרה כמעט נפלה מרוב מחיאות כפיים. באותו אוסקר ממש פנלופה קרוז, שזכתה על תפקידה ב"ויקי כריסטינה ברצלונה", תהתה בקול רם האם מישהו אי פעם התעלף תוך כדי נאום.

כשדיאן וויסט זכתה באוסקר הראשון שלה על "חנה ואחיותיה", היא שתפה את הקהל ברחשי ליבה ואמרה ש"זה בכלל לא נראה כמו שדמיינתי לעצמי כשהייתי באמבטיה". סנדרה בולוק החליטה, ברגע של כנות שלא מאפיינת כוכב הוליוודי, לשאול "זה באמת מגיע לי או שפשוט התשתי אתכם?". בולוק התכוונה כנראה, לחודשים הארוכים של ראיונות מייגעים, ולמכבש יחסי הציבור שקדמו לטקס.

הכי חשוב לגמור בזמן
מול זוכה האוסקר המאושר ונסתר מעיני הצופים, עומד שעון עצר שמתקתק לאחור, ומזהיר את הנואם פן ימרח את הזמן. בתום השניות המוקצבות מתחילה המוזיקה לעלות, לעיתים ברגע הכי לא מתאים. ההקצבה הזו, בעייתית ככל שתהיה, מונעת אירועים כמו נאום הזכייה של גריר גארסון – זוכת האוסקר ב-1943 על תפקידה ב"גברת מיניבר". גארסון החליטה לחלוק את רגשות התודה שלה במשך שבע דקות תמימות, שהפכו לנאום התודה הארוך ביותר בתולדות הטקס. השחקנית לא זכתה מאז, למרות שהייתה מועמדת ארבע פעמים לאחר מכן. במקום השני בתואר המפוקפק הזה, אגב, זכה ריצ'ארד אטנבורו על נאומו המתיש ב-1982, עת שזכה בפרס הבמאי על "גנדי".

את נאום התודה הקצר ביותר הגיש ג'ו פשי, כשזכה על תפקיד המשנה שלו ב"החבר'ה הטובים": "זו הייתה הפריבילגיה שלי. תודה לכם", כך סיכם ותרם את חלקו לטקס קצר יותר.

שום דבר לא עובד טוב כמו פרובוקציה זולה
נאומי האוסקר מספקים גם כמה רגעים פרובוקטיביים למדי. במקום הראשון ללא עוררין זוכה מרלון ברנדו, שעלה לקבל את הפרס בטקס ב-1973. ברנדו זכה אז בפרס השחקן הראשי על תפקידו ב"הסנדק". הקהל שנכח באולם הופתע לראות במקום דון קורליאונה גדול הגוף, אינדיאנית צעירה עולה לבמה. היא הזדהתה כסאצ'ין ליטלפת'ר משבט האפצ'ים, וטענה בנאום מרגש כי מר ברנדו מסרב לקבל את האוסקר כמחאה על יחסה של ממשלתו לאינדיאנים. רק כעבור זמן מה התברר שליטלפת'ר היא למעשה שחקנית בשם מאריה קרוז. ברנדו לא זכה באוסקר מאז.

מייקל מור לקח אוסקר על הסרט התיעודי המצטיין בטקס של אחרי 9.11 והחליט לסיים את נאומו בצעקות "התבייש לך, בוש! התבייש לך!". 22 שנים לפניו זכתה ונסה רדגרייב באוסקר שחקנית המשנה והרעידה את אמות הסיפים לא פחות. באותה שנה, מעבר לתפקידה ב"ג'וליה", היא גם מימנה סרט תיעודי פרו-פלסטיני בו נצפתה מרקדת עם קלצ'ניקוב. מחאותיהם התקיפות של קבוצות יהודיות נגד מועמדותה לא עזרו, והעולם זכה באחד המשפטים הפרובוקטיביים שנאמרו על במת האוסקר: "ואני מצדיעה לכם (חברי האקדמיה) וחושבת שאתם צריכים להיות מאוד גאים בעצמכם", אמרה בנאומה, "שבשבועות האחרונים עמדתם איתן וסירבתם להיות מאוימים על ידי קבוצה קטנה של בריונים ציונים, שהתנהגותם היא עלבון לשיעור קומתם של היהודים בכל רחבי העולם, והישגם המפואר וההירואי בהתנגדות לפאשיזם ודיכוי".

הנאום הזה, ובמיוחד צמד המילים "בריונים ציוניים", כך נטען, הוא שמנע ממנה לזכות באוסקר על תפקידה עמוס השבחים ב"זיכרונות מאחוזת הווארד" ב-1992. את האוסקר לקחה במקומה מריסה טומיי על משחקה ב"בן דודי ויני", זכייה שנרשמה בדפי ההיסטוריה כמפתיעה ביותר בתולדות הקטגוריה. טומיי הייתה מופתעת ממש כמו שאר העולם, והיא כמעט והחליקה במדרגות המובילות לפודיום. לאחר זכייתה אמרה לעיתונאים "חבל שלא אמרתם לי שאני הולכת לזכות, הייתי טורחת להתלבש בהתאם". הזכייה הייתה כל כך מפתיעה, שרבים זקפו אותה לגילו של מגיש הפרס, ג'ק פאלאנס, בן ה-74. הטענה הייתה שפאלאנס פשוט לא הצליח לקרוא את מה שהיה כתוב על המעטפה, ובלהט הרגע פשוט חזר על השם האחרון שזכר מרשימת המועמדות.

פאלאנס עצמו זכה שנה קודם כן על תפקידו ב"תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת", והביך את האולם כשהחליט להפגין את כושרו הגופני. מול אולם מלא אנשי תעשייה הוליוודים, עזב פאלאנס את המיקרופון וסיפק מופע כפיפות שמיכה. זאת לאחר שהגניב מבט אל עבר מנחה הערב, שגם השתתף עימו בסרט הזוכה, ומלמל "בילי קריסטל… אני מחרבן דברים גדולים ממנו".

כמה התרגשות, ככה מבוכה
רגעים מביכים במיוחד נרשמו גם לרעתו של ג'יימס קמרון שלקח את תואר "נואם האוסקר הגרוע ביותר". זה קרה ב-1997, כש"טיטניק" גרף את כל הקופה. קמרון זכה שלוש פעמים במהלך הערב כעורך, כבמאי וכמפיק. בנאומו הבלתי נשכח כבמאי החליט לשחזר את הסצינה מסרטו, כשבסוף פרש את ידיו וצעק (כמה פעמים) "אני מלך העולם!". בסיום הטקס, כאשר זכה כמפיק הסרט, ביקש מצופי האוסקר לחלוק אתו דקת דומייה לזכר קורבנות הטיטניק. יכול להיות שההתנהגות הזו היא זו שהובילה להפסד של "אוואטר" בשנה שעברה. במילים אחרות, ייתכן וחברי האקדמיה חששו שמא קמרון יבקש תרומה לניצולי הנ'אבי, או לפחות ייתן נאום בשלושה מימדים, בו יטען באריכות שזה הנאום שישנה את פני הקולנוע כפי שאנחנו מכירים אותו.

עוד מבוכה כללית נרשמה כאשר גווינית' פאלטרו הפעילה את ממטרות הדמעות שלה, בנאום הזכייה על "שייקספיר מאוהב", וגעתה בבכי שהשתווה רק לזה של האלי ברי. האפרו-אמריקנית הראשונה זכתה באוסקר על תפקיד ראשי, קטפה את הפרס באותה קטגוריה ארבע שנים אחר כך בזכות "מונסטר בול".

מהצד השני של ההתרגשות, ב-1997, רוברטו בניני, כנראה זוכה האוסקר האקסטטי ביותר בהיסטוריה, וברגע ששמע את שמו מיהר לטפס על גבי המושבים. הלן האנט, שהעניקה לו את האוסקר לפרס השחקן הראשי, כל כך חששה מכך שיחבק אותה עד שלא יישאר לה אוויר, ממש כפי שעשה בפרסי איגוד השחקנים, שהיא ביקשה ממארגני הטקס לוודא שאירוע כזה לא יחזור על עצמו. סביר בהחלט שצלף עם חץ הרגעה ניצב בכוננות באותו הרגע באחד מהיציעים.

עם זאת, שני נאומי הזכייה המביכים ביותר – מלבד זה של פאלאנס – היו של סאלי פילד ושר. פילד זכתה באוסקר השני שלה בשנת 1985 על תפקידה ב"מקום בלב", והיא זו שהחדירה לתודעה את המשפט הרגשני "אתם אוהבים אותי! אתם באמת אוהבים אותי!" (כשלמעשה הציטוט המדוייק היה "אתם אוהבים אותי, ממש עכשיו, אתם אוהבים אותי").

שר לעומתה, שיחקה אותה דיווה עד הסוף, ובנאום שלה זכרה להודות למאפרת, לסטייליסטית ולעוזר האישי. הבעיה הייתה ההחלטה להשמיט את מהרשימה המצומצמת את שאר שחקני הסרט, את התסריטאי ג'ון פטריק שאנלי ואת במאי הסרט נורמן ג'ואינסון. במקרה של שר, כנראה, תרומתם של האחרונים לזכייתה הייתה עניין של מה בכך.

תודה לאמא, אבא והסוכן שלי
שר לא היחידה שרשימת התודות שלה גרמה לאי נוחות כלשהי בקהל. טום הנקס, שזכה באוסקר על תפקידו ב"פילדלפיה", נתן את תודתו למורהו למשחק רולי פארנסוורת' וחברו לכיתת המשחק ג'ון גיקרסון, וכינה אותם "שני הומואים אמריקאים נפלאים". הבעיה הייתה שלא פארנסוורת' ולא גיקרסון יצאו מהארון באותה תקופה, והם נאלצו לראות איך סודם נחשף באחד האירועים המתוקשרים ביותר בעולם. התקרית הזו היא שנתנה השראה לסרטו של פרנק אוז "אין ואאוט", בכיכובו של קווין קליין.

וורן בייטי החליט לשתף פעולה עם הציניות הטבועה באירוע וביקש "להודות לכל האנשים שצופים בנו עכשיו מעניקים פרסים לעצמנו". קייט בלאנשט זכתה באוסקר על גילום קתרין הפבורן בסרטו של סקורסזה "הטייס", וכשהודתה לבמאי, איחלה לעצמה לעיני העולם "שהבן שלי יתחתן עם הבת שלך".

והכי חשוב: שמחה, שמחה, שמחה
קובה גודינג ג'וניור זכה באוסקר 1996 על הופעתו ב"ג'רי מגווייר", ובנאום התודה שלו – שהזכיר יותר מהכל אורגזמה ארוכה וקולנית למדי – לא נתן למוזיקה להפריע לו. הוא קיפצץ בטירוף על הבמה וצרח "אני אוהב אותך" לכל בן אדם שעלה במוחו. שמחתו הייתה כל כך מדביקה, שהקהל קם על רגליו ועודד את פרץ השמחה הבלתי נלאה שלו.

פרץ השמחה הפיזי השני הזכור ביותר הוא הנשיקה שחטפה האלי בארי מזוכה האוסקר הטרי אדריאן ברודי. ברודי, שהיה כמעט לא ידוע עד אותו רגע, טיפס את מדרגות הבמה, ועוד לפני שאחז באוסקר, תפס את מגישת הפרס ונישק אותה כך, שאפילו גדולי הקולנוענים לא יכולים לביים.

קוונטין טרנטינו זכה באוסקר היחיד שלו אי שם ב-1994 על התסריט שכתב ל"ספרות זולה", וכמעט הקפיץ את הקהל כשאמר: " אני חושב שזה הפרס היחידי שבו אזכה בערב, אז ניסיתי לחשוב… אולי אני צריך להגיד המון דברים, ממש עכשיו, ממש כאן – פשוט להוציא את זה החוצה. כי חשבתי על כל השנה – הכל הצטבר… פשוט לפוצץ הכל – פשוט הערב – פשוט לומר הכל". אבל אז עצר לרגע ואמר, "אבל אני לא. תודה!". שותפו לזכייה, התסריטאי רוג'ר אייברי, אמר שהוא ישמח להמשיך לעמוד ולדבר אבל הוא חייב לרדת להשתין.

יכול להיות שאת ההשראה לנאומו הקצרצר קיבל טרנטינו מג'יין פונדה, שאמרה על במת האוסקר "יש כל כך הרבה דברים שצריך לומר, אבל זה כנראה לא הזמן הנכון".

אף פעם לא מזיק להזיל דמעה ברגע השיא
יותר מהכל, זכייה באוסקר נוטה להיות מרגשת עד דמעות. עיניים אדומות וקול חנוק של זוכה הם לא משהו נדיר כשזה מגיע לאוסקר. גם אם בדיעבד הציניות חוזרת לתקוף, קשה מאוד לעמוד איתן מול כמה מהאנשים האהובים ביותר ששופכים את ליבם.

למשל לואיז פלטשר, זוכת אוסקר השחקנית הראשית ב-1975 על תפקידה ב"קן הקוקייה", שסיימה את נאומה בתודה להוריה החירשים בשפת הסימנים. אנה פקווין (סוקי מ"דם אמיתי") זכתה באוסקר בהיותה בת 12 בלבד, ודקה ארוכה עמדה המומה ופעורת פה מול אלפי הנוכחים. חלק גדול מהצופים היו בטוחים שהילדה העדינה עומדת להתמוטט אבל פאקווין הפתיעה, וברגע שהשתחררה מההלם הגישה נאום רהוט ומקסים.

וופי גולדברג זכתה באותה הקטגוריה באוסקר 1990, וסיפרה על ילדותה בשיכונים של ניו יורק. גולדברג אמרה שהימים עברו עליה בהערצה לאנשים שישובים עכשיו מולה באולם ו"היא כל כך גאה להיות חלק מהם". אחד מהרגעים היותר יפים של פרסי האוסקר, הגיע גם מצידו של חאוויר בארדם. השחקן הספרדי עמד על הבמה ב-2007, ולקראת סוף נאומו, נרגש ונפעם, החליף לפתע את האנגלית בה דיבר לספרדית והודה ליקרים לו בשפת האם שלהם.

אבל נאום הזכייה המרגש ביותר הגיע דווקא מהאדם שהפך את חוסר הדיבור לאומנות. ב-1972 קיבל צ'ארלס צ'אפלין אוסקר של כבוד על תרומתו לעולם הקולנוע. כשעמד על הבמה, אחרי שנים בהן נאסר עליו להיכנס לארצות הברית, כמעט נחנק מבכי. עבר זמן מה עד שהקהל נרגע מקריאות ה"בראבו" וצ'פלין הצליח להוציא קול. "תודה רבה לכם," החל לומר בקושי, "זהו רגע אמוציונאלי בשבילי, ומילים נראות כל כך חסרות תועלת, כל כך רפות. אני רק יכול לומר… תודה לכם על הכבוד שהענקתם לי בהזמנתכם אותי לכאן ואתם אנשים נהדרים ומתוקים. תודה לכם".

מעניין לדעת אילו נאומים מחכים לנו בטקס האוסקר הקרוב. האם יהיה איזשהו נאום שירשם לעד כעוד רגע סופר-מרגש או מביך להדהים? נדע בקרוב.

השאר תגובה