"טרון: המורשת", סקירה

איזה סיום מבאס לשנה מאכזבת. מי אם לא אני אמור להתפעל ולהעריך סרטי מדע בדיוני שמיועדים לקהל חד-ספרתי. למי שחושב אחרת, הביטו שוב על שם האולפן המפיק, דיסני, בתום הצפייה שלכם באחד הסרטים היותר מצופים השנה – "טרון: המורשת" ("TRON: Legacy"). מרגיז לגלות שהסרט אכן מצופה, אבל לא באופן שבו חשבתי. הוא מצופה במעטפת אימתנית של שיווק וקידום מכירות, כאשר מתחת לעטיפות הצלופן (או הניאון) המרשרשות לא מסתתר בונבון, כי אם טופי מדכדך. פתאום זה נדמה כה ברור – הרי אף אחד מהחתומים על הסרט טרם הוכיח את עצמו, לפני שקיבל את התקציב הגרנדיוזי הזה. אין בקרדיטים של הסרט אף שם שראוי לאזכור, מלבד מלחיני הפסקול, הלא הם הצמד האלקטרוני דאפט פאנק. התרומה שלהם לא גרועה כפי שחששתי בתחילה, אבל גם לא תיזכר כאחד השיאים שלהם (מה שכן, הופעת הקמאו שלהם מגניבה ביותר, ולא בזכות העובדה ששני הרובוטים האלה מצאו סרט בו יוכלו להשתלב בטבעיות).

אז איך נראה סרט ב-200 מיליון דולר של במאי טירון וכמה תסריטאי טלוויזיה שכותבים לראשונה למסך הגדול? בקיצור, לא משהו. אפילו די מעפן. בשביל הגרסה המנומקת יותר, קפצו פנימה אל הטקסט שכתבתי על הסרט עבור אתר עכבר העיר אונליין.

זה היה אמור להיות ה"אווטאר" של 2010. עם שיווק מאסיבי שכלל ידיעות שבועיות במשך כחצי שנה באתרי קולנוע מובילים ברשת, תלת-מימד מנקר עיניים ותאריך יציאה בדצמבר – אין ספק שהסרט "טרון: המורשת" לפחות שאף לטעום מההצלחת סרטו של ג'יימס קמרון דאשתקד . לכן הוא פומפם בהתאם, בתור האירוע הקולנועי של סוף השנה. כמה חבל שבעולם בו אנו חיים, השיווק חשוב מן המוצר.

העולם של "טרון: המורשת", לא שונה בהרבה משלנו. תאגיד מחשבים בשם "Encom" נדמה כשליט המרכזי בתחום מערכות ההפעלה. שילוב בין העממיות של "מייקרוסופט", הממשקים של "אפל" והגודל של שתיהן. חגיגת השקת המוצר החדש של החברה משתבשות ואנו נחשפים אל סיפורו של סאם פלין (גארט הדלונד), בחור בן 27 אשר עדיין מתגעגע לאביו שנעדר כבר 20 שנה בנסיבות מסתוריות. אביו היה קווין פלין (ג'ף ברידג'ס), יושב ראש חברת אנקום בעבר ובעלים של אולם ארקייד בעבר הרחוק יותר. במרוצת השנים, הפך סאם למחזיק המניות העיקרי של אנקום, אשר מביט מהצד בחבר המנהלים שמינה. אלן ברדלי (ברוס בוקסלייטנר), שותפו של אביו משכבר הימים, מוביל את סאם אל אולם משחקי הוידאו המאובק והזנוח. שם, מגלה גיבורנו את "עולם הרשת" – יקום מקביל המתרחש בחלל קיברנטי. הוא יוצא למסע כדי לחפש את ההורה הנעדר, אבל הצרות מוצאות אותו קודם. יהיה עליו לשרוד שורה של משחקי גלדיאטורים והמון אורות ניאון מסנוורים כדי להשיג את מטרתו. לצידו ניצבת בת הברית הכמעט-יחידה בקרב מול המכונות – תוכנה בדמות אשה, המתקראת קורה (אוליביה וויילד).

"טרון: המורשת" הוא מעין המשכון מאוחר לסרט "טרון", משנת 1982, אשר הציג את ג'ף ברידג'ס הצעיר כקווין פלין, הנלכד בתוך עולם משחקי המחשב שהוא עצמו יצר. גם אז, היה מדובר במה שמכונה (ספק בלעג) בתור "סרט אפקטים". או במקרה הספציפי הזה באבן דרך של ממש בתולדות האנימציה הממוחשבת ושילובה בסרטי לייב אקשן. כיום, צפייה ב"טרון" הראשון מעלה בעיקר חיוך, אלא אם אתם אנימטורים מתחילים בשיעור מבוא להנפשה דיגיטלית.

האפקטים המיוחדים בסרט החדש בהחלט מספקים את הסחורה, אך קשה להגדירם כפריצות דרך של ממש. גם השימוש במצלמות התלת מימד נראה טוב על פניו, שכן העולם האמיתי מצולם כרגיל ומרגע שסאם נשאב אל תוך המחשב הכל הופך תלת-מימדי. אך למעשה גם כאן אין חידושים או הברקות מיוחדות.

אלמנטים נוספים החסרים ב"טרון" הם היגיון, חוקיות או עקביות ביקום בו מתנהל הסרט. ניקח לדוגמה את הדיסק האישי שמוצמד לכל דמות המתקיימת במרחב הקיברנטי. זהו דיסק הזכרונות עליו מוטמע כל מה שלמדה. במילים אחרות – ההגדרה שלה, האישיות שלה. רוב הזמן עסוקות הדמויות בהגנה על החפץ יקר הערך. אם זאת, אותו הדיסק משמש גם ככלי נשק המושלך אל עבר אויב אכזר כדי לנפץ אותו לפיקסלים. מדוע בעצם להשליך את היקר לך? האם מסתתרת פה אמירה מתוחכמת לפיה הידע הוא כוח לנצח בעזרתו אויבים ולהתגבר על מכשולים?

נדמה שהתעמקות בשאלה זו, או ברבות אחרות שנותרות לא פתורות במהלך הסרט, תהיה הוספת משמעות היכן שהיא אינה. כאילו הסרט נכתב כתוכנת קוד פתוח, בו הבמאי, ג'וזף קוסינסקי, מניח תבנית ותפקידים של הצופים הוא לצקת לתוכה מהות. אם לא שמעתם את שמו של הבמאי, אל דאגה – זהו סרטו הראשון. התקציב? לא פחות מ-200 מיליון דולר. כולם בוזבזו על מחלקת האפקטים, אם לשפוט לפי התוצאה הסופית. יחד עימו נושאים באשמה גם צוות התסריטאים, ברשות אדוארד קיציס ואדם הורוויץ, שניים מהאחראים לחירטוט המופת “אבודים”.

הפירוש של היוצרים למילה "מורשת" שבכותרת הסרט, רחב מדי. הסרט אכן מתבסס נאמנה על מקורו, לרבות מחוות בזוויות הצילום, שורות דיאלוג וקטעי אקשן. אולם, מורשתו של סרט לא מוכרחה להכיל גם את הדברים הפחות טובים. כמו משחק פלקטי של הצוות כולו, תסריט שניכר כי לא הושקעה בו מחשבה יתרה ומחסור חמור באדרנלין. ועוד בסרט שמתיימר לספק אקשן שטרם נראה על המסך, אבל בפועל מגיש המון רגעי פעולה מפוהקים ועצלים. אלא אם אתם בני 8. במקרה כזה, סורו אל האולמות – בחיים שלכם לא ראיתם דברים שכאלה.

בגזרת הליהוק, הבחירה בשחקן הראשי, מעין שיבוט של היידן כריסטיאנסן כולל היכולות הדרמתיות המוטלות בספק, נדמית תמוהה. אך היא עדיפה בהרבה על ההחלטה המגוחכת למנות לנבל הראשי איזה כפיל מרושע וצעיר דיגיטלית של ג'ף ברידג'ס, שכמו לקוחה מאחד ממשחקי “SIMS”. מתי כבר יבינו שם בהוליווד שאפקטים, יקרים ככל שיהיו, אינם תחליף למעט רגש בסיסי? שצריך להודיע לקהל מראש להתעטף היטב מפאת הקור והניכור שיפרצו מן המסך? כנראה באותו יום שבו מישהו יכתוב את "אנציקלופדיית מוטיב יחסי אב ובן בקולנוע האמריקאי", כדי שתסריטאים יפסיקו להשתמש בקלישאת הקלישאות החבוטה הזו כעמוד התווך של הדרמה בסרטיהם. גם מתלת-מימד נמאס. לגמרי.