"אל תלחצי אני בדרך", סקירה

מרוב אוסקרים אירופאיים, פסטיבלים יהודיים וכלבת, נשכחה מליבי הסקירה שכתבתי לעכבר העיר אונליין על הקומדיה החדשה של טוד פיליפס, בכיכובם של רוברט דאוני ג'וניור, זאק גליפיאנקיס וכלכלב. ולפעמים כאשר כותבים על סרט כמו "אל תלחצי אני בדרך" ("Due Date"), שאין המון מה להגיד עליו, מפליגים למחוזות לא מאוד קולנועיים. כמו למשל תלונות על שיבוש השם הלועזי, ביטוי ידוע המתייחס בדרך כלל לתאריך לידה עתידי, עד כדי הפיכתו לעיסת מילים שאין לה משמעות מלבד העובדה שהיא נשמעת כמו שם של סרט. כנראה שציפיתי ממנו להרבה יותר, למרות שצחקתי לא מעט וההתרשמות הכללית היא בהחלט חיובית. אבל לו היה סרט מוצלח באמת, אני מניח שהייתי מוותר על הבדיחות על חשבון שמו. דעתי המלאה בטקסט הבא, דעותיכם המבורכות באיזור התגובות.

הנוסחה המנצחת של הסרט - שני גברים וכלבלב

שיווק ויראלי, קמפיין אינטרנטי מתוקשר, או עמוד בפייסבוק – להוליווד רק משתכללות השיטות לקדם את בואו של סרט חדש. כזה שאתם פשוט חייבים לראות. הפעם, זה כבר קצת מוגזם. כולנו מכירים את הדרך הישנה והטובה, הטריילר, שמזמן השתכלל לכדי אמנות בפני עצמה. אבל קדימון באורך סרט שלם? זה חדש.

גם אם אין זו האמת, מדובר בעיקר בתחושה שיוצרת הצפייה בסרטו החדש של הבמאי טוד פיליפס. כל העולם וגיסתו מצפים לפרק השני בעלילות חבורת ההנגאובר, או "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס" כפי שהוא מכונה בעברית. שמועות צצות בנוגע לליהוק אפשרי של מל גיבסון, ביטול הליהוק הנ"ל עקב התנגדות הצוות והחלפתו בביל קלינטון. אפילו סינופסיס ראשוני כבר הוצף ברשת. אולם, פיליפס הספיק ליצור ולשגר לאקרנים סרט מסע נוסף על אחווה גברית, כמיטב המסורת שהחל עם "רוד טריפ" בתחילת העשור הקודם והגיעה לשיאה עם אותו הנגאובר. סליחה על השימוש החוזר בשם העברי הלא רשמי של הסרט. באמת שניסיתי להשתמש בהצעת מתרגמי שמות הסרטים. למשל, לו הייתי חווה לילה של צריכת אלכוהול, הייתי פולט בבוקר את המשפט: “וואו! איזה בדרך לחתונה עוצרים בוגאס מטורף יש לי!”. אבל זה פשוט לא מתגלגל על הלשון.

אותם מפיצים זוקפים לעצמם כנראה את הקרדיט על ההצלחה של ההנגאובר בארץ. זו לא האיכות הקומית, הכתיבה הקולחת, הבימוי הקצבי או השחקנים המצחיקים. זה השם העברי המסורבל אשר משך אנשים לאולמות ובסופו של דבר אחראי לטיבו של הסרט. אחרת איך עוד ניתן להסביר את העובדה שלסרט "Due Date” קוראים בישראל "אל תלחצי, אני בדרך"? עוד סרט עם שם שעד שתסיימו להגותו בקופת הכרטיסים, תפסידו את ההתחלה. מה גם שעד היום לא הצלחתי להבין האם על הגברת לא להילחץ, או לא ללחוץ. בעיקר לא לאחר הצפייה.

"תגיד, אנחנו צריכים את הכלב בכל תמונה בסרט?"

רוברט דאוני ג'וניור מגלם את פיט היימן ומי שלא אמורה ללחוץ/להילחץ משום שהוא בדרך, היא אשתו ההרה (מישל מונאהן). זוג הבורגנים המאורגנים קבעו ניתוח קיסרי שיהווה את תאריך הלידה של בנם הבכור וכל שעל גיבורנו לעשות הוא לעלות על הטיסה הביתה. משימה קלה, עד שהוא פוגש בדקות הראשונות של הסרט את איתן טרמבליי (זאק גאליפינאקיס). רצף מצער של אירועים מבדחים מוריד את השניים מן המטוס וקושר שני זרים מוחלטים בקשר של תלות הדדית. יחד עם כלבלב בשם סאני והרבה שגעונות שעליהם יהיה לסבול אחד אצל רעהו, יוצאים השניים למסע שופע שיבושים והפתעות אל עבר תאריך היעד, הלא הוא ה-Due Date אשר בכותרת הלועזית.

את התסריט הגו אלן ר. כהן ואלן פרידלנד, שהרזומה שלהם עשיר בעיקר בכתיבה לקומדיות מונפשות כגון "המלך היל" או "אבא אמריקאי", יחד עם קצת עזרה מפיליפס עצמו ומהתסריטאי אדם סטיקיאל (“ארוס עליה”). הנטייה של צמד האלנים לכיוון הומור סרטים מצויירים ניכרת בהרבה מן הבחירות שלהם, בסרט המבוסס בעיקר על קומדיה פיזית. לעיתים, מטא-פיזית. אך בכל הנוגע לכימיה, מתגלה נקודת החולשה העיקרית של "אל תלחצי".

"ברור, היצור הפרוותי והשמנמן הזה הוא הקמע שלנו"

הכימיה בין שני השחקנים הראשיים, לא לגמרי עובדת. בנפרד, כל אחד מהם עושה עבודה טובה. דאוני ג'וניור מבריק כרגיל, וגליפיאנקיס מדגים דמות שונה מעט מהרגיל, עם גינונים של ליידי – כלבלב קטן, עפעופים ואנפופים תכופים, הליכה נמרצת בגו זקוף וסנטר מורם ברגעי כעס. אבל משהו בשילוב ביניהם לא ממש מחזיק את הסרט, והוא בהחלט היה צריך. אין ספק ששניהם נוכחים פיזית באותה הסצינה, אבל נדמה שהם לא באמת שם. כאילו כל אחד הצטלם בנפרד והעורך עשה את השאר. כיוון שמדובר בסרט העוסק באחווה גברית, הנבנית לכל אורכו, הכישלון היחסי שלו בנושא מפיל מטה את ההצלחות היחסיות, משל היו אבני דומינו.

"אל תלחצי, עצרנו לנגב חומוס ואנחנו בדרך" משקיע מאמץ כביר להיות "קומדיה מטורפת" שבה "הכל יכול לקרות". הוא מותח את גבולות ההומור והטעם הטוב וכאשר אתה מותח משהו, לפעמים הוא גם נקרע. עבורי, הסרט מתח עד להתפקעות את אותו קו דק שבין הקומי לטרגי, שבין תדהמה הגוררת פרץ צחוק לבין הלם מוחלט המשתק את שרירי הפנים. בהחלט מדובר בסרט מצחיק ומבדר, אבל גם בסרט מטריד ומחריד שלא לצורך. ומכיוון שהיוצרים ניסו להלחים יחדיו את שיאי העלילה והפסגות הקומיות שאליהן הסרט היה אמור להעפיל, התוצאה הסופית מספקת באופן חלקי. קשה לקבוע שזוהי קומדיית השנה, למרות הרצון הרב לעשות כן. או במילים אחרות – טיזר נחמד, אבל מתי כבר יוצא "הנגאובר 2”? והאם יקראו לו "בדרך לחתונה עוצרים בתאילנד"?

"אה, חשבתי שזה התפקיד שלך..."