האחים כהן: יוצרים עם אומץ אמיתי

אפתח בהתנצלות קלה על קצב העדכון הנמוך של הבלוג. ימים עמוסים ומלאי לבטים גורליים עוברים על כוחותינו לאחרונה והבלוג נדחק לעמדת התחביב הלא-רווחי שיש לעדכן מדי פעם. מבטיח השתפרות בימים הקרובים, עם טור אוסקר חדש של אור, הספד ראוי בעקבות מותו בטרם עת של לסלי נילסן זצ"ל, חגיגת "כלבת" בסוף השבוע ואולי הפתעה נוספת. בינתיים, הנה כתבה שהכנתי עבור עכבר העיר אונליין לקראת בואו של "אומץ אמיתי", החדש של האחים כהן. מי שעיין בפוסט שלי אודות הטריילר הראשון של הסרט, יגלה שמדובר בהרחבה של אותו טקסט. אני מקווה שזו הרחבה מעניינת…

איתן וג'ואל כהן מסרבים לנוח. מאז שהשתחרר להם הפקק היצירתי של אמצע שנות האלפיים, האחים עובדים נון סטופ. זה התחיל עם מאסטרפיס שזכה באוסקר בשנת 2007. זה המשיך עם העדות לכך שגם בנמנומי הצהריים, בין שכתוב לשכתוב של תסריט "ארץ קשוחה", השניים עדיין עובדים. התוצאה הייתה "לקרוא ולשרוף", קומדיה חביבה שזכתה לכיסוחים לא מוצדקים ב-2008. שנה אחר-כך הפתיעו האחים עם הקומדיה-הטרגית שזכתה בישראל לשם "יהודי טוב" וכנראה תיזכר כאחד הסרטים היותר יהודיים ויותר אישיים של הכהנים. מבין סרטי 2009 הוא ללא ספק מן המוצלחים, גם לפי האקדמיה האמריקאית לקולנוע, אשר העניקה לאחים מועמדות בגזרת הסרט והתסריט הטובים ביותר.

בסוף דצמבר ייצא בארה"ב סרטם הרביעי של הכהנים בארבע שנים. באופן אירוני למדי, מדובר ברימייק. הסרט האחרון של הכהנים לפני "ארץ קשוחה", היה גרסת 2004 לקומדיה הבריטית הותיקה "לחסל את הליידי". זהו הפקק היצירתי שהוזכר לעיל. אחריו הגיעו שלוש שנות יובש. הוא אף נחשב לסרט החלש ביותר בפילמוגרפיה העשירה שלהם. בין לבין הם אמנם ביימו שני סרטים קצרים, אחד לפרוייקט "פריז, אני אוהב אותך" והשני לכבוד שישים שנים לפסטיבל קאן, אבל מסרטים באורך מלא לקחו השניים הפסקה. הפוגה שאינה נדירה מדי בקריירה המשותפת של השניים, אבל נדמה שבסופה נמצאת כרגע התקופה הפוריה ביותר שלהם מאז ומעולם. להמר שוב על רימייק בשלב זה, נדמה הרסני למדי. אך מי אם לא הם יצפצף על חוקיות בכלל וחוק החזרה הנצחית של ההיסטוריה בפרט. מי אם לא איתן וג'ואל ימצא את הכאוס בכל דבר בעל משמעות.

סרטם הטרי יהיה חידוש למערבון "True Grit", או יותר נכון להגיד עיבוד נוסף לספרו של צ'רלס פורטיס הנושא את אותו שם. אגב, כבר מעכשיו כדאי להתחיל לכנותו בשם "אומץ אמיתי". כך נקרא הסרט המקורי וזה בטח טוב יותר מכל שם שמפיצי הסרטים בישראל עלולים להדביק לו. גרסתו הקולנועית של הבמאי הנרי הת'אוויי משנת 1969, התמקדה באשה צעירה אשר מחפשת נקמה ברוצחו של אביה וחוברת לצורך כך אל שני רובאים במטרה ללכוד אותו בטריטוריה עוינת. קים דרבי בעלת המראה הנערי כיכבה אז בתפקיד הראשי, ולצידה תותחים רציניים בדמות ג'ון וויין (שזכה באוסקר על הופעתו), רוברט דובאל ודניס הופר. בגרסה הכהנית המחודשת ייכנסו לנעליהם ג'ף ברידג'ס, מאט דיימון וג'וש ברולין. היילי סטיינפלד בת-העשרה תגלם את הילדה תאוות הנקם, שנדמית צעירה בהרבה בסרט החדש מאשר במקור.

העובדה שהסרט יוצא בדיוק בחג המולד, קרי בשבוע האחרון בו ניתן להתמודד בתחרות האוסקר של אותה השנה, יחד עם ההצגה של שהשחקנים הראשיים בו בתור "המועמד/הזוכה בפרס האוסקר" – כל אלה רמזים עבים לגביי הכוונות של אולפני פאראמונט להריץ את הסרט לאוסקר הקרוב. האם יש להם סיכוי? תמיד. האם מדובר במוצר אוסקרי מובהק? אף פעם לא.

משום שהאחים כהן לנצח יישארו האחים כהן. מאז סרטם הראשון, "רציחות פשוטות" משנת 1984, הם יכולים לצאת ולהיכנס אל האופנה – אבל את גישתם ודרכם לא ישנו. ממש כשם שיצירה או אפילו אירוע מסויים יכול להיחשב ל"קפקאי" באופיו, כך גם לצמד הקולנוענים הכהנים ישנו חותם אישי שאינו ניתן לערעור. קל לזיהוי אך מסובך מאוד להגדרה, וכזה המאפשר להביט על מכלול יצירותיהם המתגבש לשלם אחד מזהיר.

ייתכן כי העבודה עם אנשי צוות קבועים תורמת ליצירת התחושה. קרטר בורוול, מלחין הבית, תמיד מצליח להעניק לסרטיהם את האווירה הרצויה. אפילו כאשר הוא נעדר לחלוטין, כמו במקרה של "ארץ קשוחה" חסר הפסקול, דיברו כולם על התרומה שלו, כלומר על המשמעות של היעדרותו. מאידך, החלפת בורג אחר וחשוב לא פחות, הוכיחה את עצמה כבלתי משפיעה על התוצאה הסופית. רוג'ר דקינס עבד עם השניים מאז תחילת שנות התשעים, והוחלף פעם אחת בידי עמנואל לוביצקי (“לקרוא ולשרוף”). ובכל זאת היה מספיק להביט בפריים אחד בשביל לדעת שמדובר באותם יוצרים. בגזרת השחקנים והשחקניות, הלא הם הפנים של הסרט, המצב דומה. מצד אחד, האחים מרבים לעבוד אותם פרצופים, דוגמת ג'ון טורטורו, ג'ון גודמן או פרנסיס מקדורמנט (אשתו של ג'ואל). מאידך, בראד פיט, שלא שיחק אצלם מעולם עד "לקרוא ולשרוף", סיפק הופעה שאין דרך מתאימה יותר להגדירה מאשר "כהנית" למהדרין.

אם כך, מראות, צלילים ותווי פנים שמזכירים לצופה שהוא בבית כהן – כל אלה רק עזרים. ליבת העניין מתחילה ונגמרת בעובדה שמדובר בצמד יוצרים ותיקים ומוכשרים. שלושת השלבים המשפיעים ביותר בתהליך עשיית סרט קולנוע, נעשים בידי השניים הללו, שהם כאחד. התסריט תמיד יהיה פרי עטם. הבימוי משותף, גם אם בעבר הקרדיט הלך תמיד ג'ואל, בעוד איתן היה חתום לבדו על הכתיבה. היום כבר יודעים שאין כך הדבר. ממש כפי שבימינו ידוע וברור כי רודריק ג'יינס, העורך הבלעדי של כל סרטיהם, אינו אלא דמות פיקטיבית נוספת מדמיונם הקודח. הם עורכים סרטיהם בעצמם, תמיד בצוותא. והם מעניקים לכל סרט את המגע האופייני שהוא הוא סוד הקסם הכהני – הישענות על הוליווד הישנה, בעיקר על סרטי פילם-נואר וקומדיות מטורפות, והזרקת הנושאים החביבים עליהם (מקריות כאוטית, הטמטום האנושי, כסף כמניע) אל תוך הקלחת העלילתית המונעת בידי דמות ראשית מעט פסיבית, אנטי-גיבורה למדי. והדבר נכון לגביי קומדיות כמו "ביג ליבובסקי", “הקפיצה הגדולה" או "בייבי אריזונה" כשם שהוא נכון לסרטים שלהם שנחשבים רציניים יותר, דוגמת “האיש שלא היה שם", “צומת מילר" או "בארטון פינק". זהו עירוב הז'אנרים והמוטיבים החוזרים שעושים את העבודה ונדמה שאין דבר שהאחים כהן אוהבים יותר מאשר לפרק לז'אנר את הצורה ואז להרכיבו מחדש לכדי יצירה שהיא קודם כל שלהם באופן מובהק.

משום כך, מאוד מסקרן לגלות כיצד יטפלו השניים בז'אנר האמריקאי מכולם – המערבון. כיף גדול יהיה לראות סוף-סוף מערבון אמיתי של האחים, עם הומור שחור ואווירה אפלה ומוזרה במקצת. כלומר, במקרה ולא מחשיבים את "ארץ קשוחה", שהיה יותר ניאו-מערבוני מאשר ווסטרן של ממש. מערבון קלאסי, מן הימים שהמערב היה באמת פרוע, מלא פרצופים מלוכלכים מאבק שריפה, מרדפי סוסים ואם אפשר איזה אינדיאני או שניים. באשר למנה נאה של אקדחים, מוות ורגעי קולנוע בלתי נשכחים – אפשר לסמוך בקלות על האחים כהן. אבל האם ההתגרות הזו באלילת הרימייק תהיה הסוף של שיאם הנוכחי? נחכה ונראה. אך אין ספק שלפחות דבר אחד כבר יש להם, שכן אחרת לא היו מעזים לעשות זאת – "אומץ אמיתי".