מירושלים לת"א דרך טוקיו

כמה לינקים אשר הצטברו על שולחן העבודה של מערכת הבלוג בשבוע וחצי האחרונים. מירושלים לת"א דרך טוקיו, משנת 1928 ועד בוקר היום הזה. כולל אזכורים לא אופיניים לפייסבוק, טוויטר ובלוגים נוספים.

א. נתקלתי בקישור לסרטון הזה כמה פעמים אבל אפילו לא הקלקתי עליו. מדובר בקטע מתוך "הקרקס" של צ'רלי צ'פלין, אשר נראית בו אשה המדברת ב…טלפון סלולרי. גולשי האינטרנט תהו על פשר הנוסעת המוזרה בזמן, או על סוג המכשיר בו השתמשו גברות בשנת 1928. סלאשפילם כבר דאגו להפריך את הפרדוקס, אבל הקוריוז בהחלט שווה צפייה, כך הסתבר לי כאשר נכענתי לו.

ב. אני פשוט מוכרח לשתף בהתפעלות שלי מן התוכניה החודשית של סינמטק ירושלים, מהדורת נובמבר 2010. אני מנוי אמנם רק כשלוש שנים, אך טרם זכור לי חודש כל-כך סינמטקי. ראשית, ישנה המחווה לאקירה קורוסאווה הגדול. סרט החודש של סינמטק 3 הוא "התגנבות יחידים" המשובח (חפשו ביקורת שלי עליו בגיליון הקרוב של "עכבר העיר"). הקרנות טרום הבכורה לגמרי מדברות אליי החודש, עם "באה בקלות" ("Easy A") בכיכובה של אמה סטון בהמשך וגם "מצ'טה" של רוברט רודריגז ממש הערב. אם הבנתי נכון, הסרט נגנז וזו הזדמנות פז לצפות בו על מסך גדול. אני אהיה שם בודאות, מי עוד מגיע? בין לבין הסינמטק עושה בדיוק את מה שסינמטק צריך לעשות ומשבץ סרטים של במאים גדולים כך סתם, בלי סיבה. זה כולל את "אלפאוויל" של גודאר, "סכין במים" של פולנסקי, "עירום" של מייק לי, "תשוקה" של ברגמן ואם שכחתי משהו עזרו לי בתגובות. אני שב וממליץ על "יום שלישי, אחרי החגים", אחד הסרטים המעניינים והחזקים שראיתי השנה. וכמובן שאחרי שכתבתי הכל כאן, אתפוס אולי אחוז ממה שתכננתי…

ג. עמית איצקר מקשר בבלוגו לסרט קצר ושווה צפייה אף הוא, בשם "Emgod" (ההיפך מ"דוגמה"). במאי הסרט הוא השחקן מארק וובר, הזכור לטוב בתור סטיבן סטילס מלהקתו של סקוט פילגרים. ועוד קצת פילגרים – כתבתה של נירית אנדרמן על הקומיקס של בריאן לי אומלי. אני כבר לא יכול לחכות לצפייה השניה שלי. אם חושבים על זה, אני די בשוק שהיא טרם התרחשה.

ד. תמונות ראשונות מתוך "כלבת" באתר סינמסקופ. "כלבת" הוא הסרט הישראלי שאני הכי מצפה לבואו כרגע. זה יקרה ב-1 בדצמבר. זו פעם ראשונה מזה זמן רב שאני לא סופר את הימים לחג החנוכה רק בגלל הסופגניות.

ה. תמונות ראשונות גם מתוך פרוייקט "טין טין" של סטיבן ספילברג את פיטר ג'קסון. אם ככה ייראה הסרט, כמו משחק מחשב כעור – צופה אחד כבר אבד להם.

ו. "הדקדוק הפנימי", היקר לליבי, זכה בפרס הראשון בפסטיבל טוקיו. זו הזכייה השניה של ניר ברגמן בפסטיבל, אחרי שכבש אותו בשנת 2002 עם "כנפיים שבורות". שמישהו יזכיר לי שוב מי בכלל צריך את חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע (והסליחה עם אלה שהם גם חברים ועמיתים).

ז. קצת יחצנות לחבר. לפני שלוש שנים מצא יניב אידלשטיין סרט ישראלי אבוד. שמו היה "הטרמפיסט" והוא מגולל את סיפורו של היפי אמריקאי בת"א של שנות השבעים. קראו את התלאות של יניב בניסיון להתחקות אחר מקורות הסרט ולדלות עותק שלו מהיכנשהו. זה סיפור פנטסטי והיה לו גם סוף טוב – הסרט נמצא והוקרן בסינמטק התל-אביבי. אנשים שצפו בו מספרים שמדובר בסרט כל-כך רע, איום ומחריד, עד כי הצופה עשוי לעבור תהליכים השווים בעוצמתם לצפייה ביצירה גדולה מהחיים. חוויה חוץ גופית ממש. הסרט יוקרן, כיאה לפולחן שהוא, בסינמטק ת"א גם ביום שישי הקרוב, ה-5.11 בחצות הליל. אשתדל מאוד להגיע, לא אסלח לעצמי אם אחמיץ אירוע כה הזוי. הנה הטריילר שהחל את האודיסאה הזו. אם הוא לא ישכנע אתכם לרצות לצפות בסרט, אני כבר לא יודע מה כן:

ח. מה עושה יניב היום? גר ממש מול קולנוע ת"א הישן ומתעד את תהליך הריסתו שהחל לפני ימים אחדים. התמונות מרהיבות ומעציבות. למעשה, התרגשתי עד כדי כך שהתמוסס לי האנטי האוטומטי לפייסבוק. פתאום הרעיון הזה של לשתף אחרים בחוויות ורגעים באמצעות תיעוד נראה לי נפלא. מקווה שזה יעבור במהרה 🙂

ט. ואם את פייסבוק חיבבתי לרגע באופן מפתיע, בא אחיו הקטן טוויטר ועלה לי על העצבים. גם שם אין לי חשבון, אבל מישהו הסב את תשומת ליבי לציוץ הבא. אז נחמן אינגבר המזוייף והיקר, שלום. מילא לקרוא לי תמהוני או מתחזה-לעיתונאי. אבל להגיד שעקפתי בתור בפסטיבל חיפה למרות שבכלל לא הייתי בפסטיבל השנה? זה כבר פוגע ברגשותיי הקטנטנים. אני דורש התנצלות.

י. חודש מובמבר שמח.