• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

ניתוח הסרט "שבע דקות בגן עדן"

11 באוקטובר 2010 מאת אורון שמיר

תייקו תחת "ניסוי בביקורת קולנוע". היי, לכל אחד צריכה להיות תיקייה כזו. או לפחות לכל אחד שמתיימר לפורר את יסודותיה של ביקורת הקולנוע הקיימת. אגב, הפתעה הפתעתית בנושא הזה ממש כאן, מחר או מחרתיים. אבל חזרה לעניין המרכזי – הסרט "שבע דקות בגן עדן", יזכה בבלוג לביקורת בהמשכים. או יותר נכון, בחלקים. עבר, הווה ועתיד, פחות או יותר. נדמה לי שזה מוצדק וסימבולי בהחלט בהקשר של הסרט הזה והנושאים אותם הוא מעלה ועימם הוא מתמודד. זה הולך בערך ככה – על הסרט שמעתי לראשונה כאשר זכה בפסטיבל חיפה 2008. ראיתיו לראשונה בינואר 2010, כלומר לפני חודשים רבים, אז היה מוקרן בבתי הקולנוע. חיכיתי מאז לצפייה השניה וההכרחית בו, אשר בוששה לבוא. הסרט לא יצא בדי.וי.די והצלחתי לפספס בהתמדה הקרנות חוזרות ומזדמנות שלו בסינמטקים. אבל הערב, אלא אם יתרחש משהו מאוד בלתי צפוי, זה יקרה.

אז קודם כל, אני מזמין את כולן ואת כולם לסינמטק ירושלים, בשעה 21:30, לצפייה באחד הסרטים הישראליים המהפנטים ויוצאי הדופן של העת האחרונה. או יותר חשוב, הלא מספיק מוערכים של השנה שעברה. מיד אתחיל בסקירה שלי, שתכלול את מחשבותיי מלפני כמעט שנה ועד היום, תמשיך באופן שבו הסרט התעכל והתקבע אצלי בתודעה כיום ותסתיים בלילה (או מחר בבוקר), עם ניתוח הסרט לאחר הצפייה הנוספת בו. אל החלק הראשון כולם מוזמנים, הוא נקי מספויילרים.

על "שבע דקות בגן עדן", הבכורה הקולנועית של היוצר עמרי גבעון, כתבתי לראשונה בבלוג הקודם שלי. למעשה, ייסדתי עבורו פינה (שבדיעבד הייתה חד-פעמית), פשוט מפני שהיה לי דחוף להעלות אותו לתודעה בזמן שהוא מוקרן בקולנוע. משהו בעובדה שהיינו רק אני ושתי דודות באולם, יחד עם האניגמטיות והניחוח האינטלקטואלי-ספירטואלי שנדף ממנו, גרם לי להניח שהוא לא יאריך ימים על המסכים. שלא לדבר על הביקורות שהרגיזו אותי, כל אחת מסיבותיה שלה. הנה מה שכתבתי עליו אז:

"אני זקוק לצפייה נוספת בשביל לקבוע זאת, אבל אני די בטוח שסרט הביכורים של עומרי גבעון הוא יצירת מופת. פשוט לא הבנתי מאיפה זה בא לי, הסרט המהפנט, המפעים והמפואר הזה. הוא מתחיל כמו סיפור קטן ועצוב על ניצולת פיגוע התאבדות (ריימונד אמסלם המוכשרת) אשר שוכלת בדקות הראשונות של הסרט את בעלה ונאלצת להתנהל בעולם עטופה בתחבושות לחץ, המסתירות תחתן עור חרוך. אט אט, מטפטף הסרט אל הסוריאליסטי והנשגב, מתכתב עם הקולנוע התודעתי-חלומי של דייויד לינץ' ומתחקה אחר מסעה של אותה אשה מוכת גורל למציאת הפרמדיק אשר התעקש על חייה, בעת שהייתה נתונה במצב של מוות קליני. שבע דקות הוא התעקש והיא לא מבינה מדוע. הכל מצולם בורסטיליות מרשימה בידיו של ניתאי נצר, שלוכד את כל מה שפוטוגני בירושלים ומזגזג בין הריאליסטי להזייתי. איני זוכר מתי בפעם האחרונה עברו אליי כצופה תחושות הדמויות שעל הבד, באופן כה ישיר ועוצמתי. מעבר לכך, המימד החידתי, המבנה של הסרט כמותחן פסיכולוגי-פילוסופי המעלה שאלות בנושא חיים ומוות, גורל ומקריות – כתוב לתפארת ושאב אותי פנימה. למרות ששתי הדיירות הזמניות הנוספות באולם הקולנוע בו נכחתי, לא הפסיקו לנסות להסביר אחת לשניה את ההתרחשויות, במקום פשוט לתת לסרט להוביל, להקשיב לו. אבל גם מן השורה השנייה, אליה עברתי כדי לא לשמוע את פטפוטיהן לאחר שגם להעיר להן בקול רם לא עזר, יכולתי לראות עד כמה מופתי מה שמתרחש על המסך. ועד כמה הוא נדיר, באיכותו ובסוגתו, בקולנוע הישראלי. צר לי שמבקרים שכן הבינו את הטוויסט בחרו לכתוב ביקורת שאך ורק מפענחת את הסרט. צר לי עוד יותר שמבקרים שלא הבינו את הסרט, כתבו ביקורת על סרט שלא הבינו ושפטו אותו בכל זאת. עד כדי כך צר לי עד כי החלטתי לכתוב עליו כאן, לשבח ולהלל. ואולי אחרי צפייה נוספת, אכתוב ביקורת ארוכה יותר, שקולה. אבל למי יש זמן לראות סרט שכבר ראה, ועוד בקולנוע 🙂 "

אני והסמיילים שלי… נו, באמת. מלבד האמוטיקון, אני חותם בשנית על כל מילה שלי. ככל שהתרחקתי מזמן הצפייה כך נחרט הסרט בתודעתי כמרשים יותר. בנוסף, קרו מספר דברים אשר גרמו לי להעריך אותו אף יותר. קודם כל, יצא לי לצפות בעוד כמה סרטים וסדרות המתרחשים בירושלים של ימינו, פחות או יותר. כולם חטאו והציגו את העיר במלוא הדרה, כאיזו מן גלויית תיירות. מה מעשיה של הגיבורה בעיר העתיקה דווקא? לא ברור, אבל זה מצטלם נהדר. מדוע ישנו אסטבלישין שוט של שכונת נחלאות כאשר הסצינה הבאה מתרחשת בכלל באיזו דירה רחבייתית למהדרין? כי לא ישימו לב, מי בכלל גר בעיר הזאת. הגדולה של "שבע דקות" הוא באופן בו הוא מצליח ללכוד את היומיומי בירושלים, להפוך אותה מעיר הקודש הקסומה לסתם עיר שאנשים חיים בה. יחד עם זאת, הוא עוטף אותה במימד חדש, מסתורי ואפל, על גבול סיפורי שדים, רוחות ונשמות תועות.

בנושא הזה, או יותר נכון בצורת הטיפול בו, הזכיר לי הסרט בצפייה הראשונה את הקולנוע של דיוויד לינץ'. ראיתי מאז את "אנדנטה", סרט שמתכתב בעיניי באופן ישיר יותר עם הקולנוע הלינצ'אי, בעיקר בזכות הפסקול ההיפנוטי-תעשייתי. אבל אם לדבר על סגנון נטו, עמרי גבעון עשה את הדבר הקרוב ביותר ללהיות דייויד לינץ' (המוקדם) הישראלי, או מ.נייט שיאמאלאן (בשיאו) המקומי. לפחות לפי הידע המצומצם שלי בקולנוע הישראלי, הדבר היחיד שדומה לו הוא "ימים קפואים". למה? מכאן זה כבר ספויילרים. ויאיר רוה (יחד עם מגיביו) הסביר את זה מזמן וטוב יותר ממני. לכן, אני ומזמין הנה הלילה לפירוק רציני יותר של הסרט ורבדיו. בינתיים, אפשר לבקר באתר הרשמי של הסרט. יש בו תקציר וטריילר למי שעוד לא ראה וגם סרטון "מאחורי הקלעים", עבור אלו שכבר צפו. ומי שמוכן להשתתף בניסוי, שיגיע הערב לסינמטק הירושלמי ואז ישוב הנה לבלוג, להמשך.

חלפו להן כמה שעות מאז כתבתי את הפוסט. ואפילו איזה שעתיים-שלוש מאז הצפייה השניה שלי בסרט. קודם כל, אני חייב להתייחס ליומרה שלי לקבוע כי מדובר ביצירת מופת אשר דורשת עוד צפייה כדי לאשר זאת. כאן אני מוכרח להסתייג. לא מהקביעה, אלא מהביטוי. כאשר אומרים "יצירת מופת", אנשים חושבים גדול, גרנדיוזי. "שבע דקות" הוא סרט הרבה יותר קטן מהרושם שהוא הותיר בי, בצפייה שניה ומפוכחת מעט יותר. אבל, הוא ללא ספק יצירה מופתית לסוגו. ומה שהופך אותו לכזה היא העובדה שמדובר בסרט טוויסט, אשר צפייה מודעת בו מאפשרת מציאת משמעויות והקשרים לזו הקודמת, כלומר שהסרט פועל בשני רבדים ומצטיין בשניהם.

לכאורה, זהו סרט על גליה – ניצולת פיגוע התאבדות באוטובוס בירושלים, אשר מתמודדת עם אובדן הארוס שלה באותו האירוע ועם כל האשמה המלווה אותה בשל כך. הרי אורן לא היה עולה על האוטובוס הזה לולא היא. הסרט מתרחש לכאורה בין פורים לפורים, בתווך של שנה. איזה חג הזוי זה פורים. בכלל, אני חושב שכמו שלאמריקאים יש את חג המולד לסרטים עם מוטיב משפחתי או את ליל כל הקדושים כתירוץ טיפשי לסרטי אימה, כך צריכים חגי ישראל להיות מצויינים בסרטים ולהיפך. כלומר, שבכל ל"ג בעומר יוקרן "מדורת השבט", לצורך העניין. ואם כבר חג פורים, אין מתאים ממנו ל"שבע דקות", סרט שבעצם מתרחש כולו בתוך תודעתו של הגיבורה. שהרי למעשה, זהו סרט המתחולל במשך שבע דקות בלבד. אותן שבע הדקות בהן הייתה גליה שרויה במוות קליני. אותן שבע דקות שלפי הסברו של איש זק"א, פוגשת הנשמה את בורא עולם ואם אינה מוכנה עדיין לחיים שאחרי, מוחזרת אל תוך הגוף. לא לפני שהיא מקבלת הצצה לחיים שיהיו לה אחרי שתשוב, ואז שוכחת הכל ונותרת עם רסיסי זיכרון ובמקרה של גליה, גם תחבושות לחץ בכל הגוף וחור מטפורי ענק בלב. אלא שכאן היא מחליטה להתחכם ולהתל בעולם הנשמות, כאשר באותה השניה שבה היא מקיצה לרגע מן המוות, היא מספיקה למלמל משהו לפרמדיק. משפט אשר ישנה את עתידה הצפוי, את גורלה המוכתב. את הרגע המכונן הזה בסרט, בוחר הבמאי להגיש כמעט בדרך אגב, כחוליה נוספת בשרשרת האנשים שגליה פוגשת בחיפושיה אחר המלאך המגן שלה. רק על האגביות הזו, שמתאימה יותר ללואיס בונואל מאשר לבמאי שזהו לו סרט ראשון, מגיע לו איזשהו צל"ש. אם כי, בצפייה שניה נוכחתי לדעת שרגע הטוויסט בעצם מעוטר בפלאשבק, קולי בעיקר, של הרגע הזה. ואני גם מוכרח להסתייג חלקית מהמחמאות שלי על ייצוג ירושלים בסרט, משום שכן ספרתי שניים ורבע שוטים רומנטיים מדי.

חזרה לעניין האגביות ושני המישורים בהם פועל הסרט במקביל. הצפייה השניה חשפה בפניי באופן שונה לחלוטין את תחילתו ואת סופו של הסרט. השוט הפותח, המלווה ברעשי מכונות הנשמה, מציג כוס מים חצי מלאה. או שמא, חצי ריקה. הכל בעיני המתבונן. ובמקרה הזה, המתבוננת היא גליה, אשר מודה בפה מלא בשלב מסויים כי היא "רוצה את החיים שלה בחזרה". סוף הסרט, בו אנו מבינים כי גליה לא רק שינתה את הגורל של חיים ללא אורן, אלא עשתה זו בידיעה שזו החלטה שמחסלת באופן ודאי כל סיכוי לאהבה אמיתית. כמו זו שהייתה יכולה להיות לה עם בועז. התמונה האחרונה בסרט, של הכלה המיועדת מסתכלת על עצמה בראי, הרסה אותי לגמרי בשל ההבנה החדשה הזו. זהו לא סרט על אשמה, אלא על בחירה. כזו המודעת היטב לתוצאות ולהשלכות, למציאותי לעומת הפנטזיונרי. וזה ריסק אותי. שוב.

עוד דבר שכיף לעשות בצפייה מודעת, הוא לנחש למה מקביל כל אירוע אשר מתרחש-לכאורה בחייה של גליה, לעומת מה שבאמת קרה באותם רגעים. כמו הנשיקה בין גליה לבועז ב"חלום", שבעיניי הקבילה לנסיונות ההנשמה שלו אותה ב"מציאות". אני מודה שלא ייחסתי חשיבות רבה מדי לשעון ה"טועה" של גליה בצפייה ראשונה, וכעת אני מבין שהוא לא רק מסייע לנו לפענח את הטוויסט ולנחש אותו מבעוד מועד, אלא שהוא ממש מפתח לאותם נסיונות הקבלה וחיפוש משמעויות כאלה ואחרות בין שני העולמות המקבילים שבסרט. כל הדיאלוגים הרזים והסתמיים שבסרט, כל ייצוג ובניית הדמויות (כולל זו של הגיבורה), את כולם יכול הבמאי לפתור בתירוץ – זה הכל בתוך הראש שלה חבר'ה, חתיכות של זמן. וגם אם תירוץ הוא עדיין תירוץ, לי זה לא הפריע בשום צפייה. נהפוך הוא. העולם של הסרט אמין, איתן וחף מסתירות פנימיות, וזה מה שקובע עבורי בתור צופה שהגיע כדי לעבור חוויה.

החווייה שמציע "שבע דקות בגן עדן" נולדה מתוך הצער והכאב של המציאות הישראלית. הוא הוכחה נוספת שהורדת טראומה לאומית לדרגה אישית, שפירוק הידיעות החדשותיות לסיפורים של אנשים בשר ודם – מאפשר להעביר רעיון שגדול מפרט בודד בחברה. שמתוך האוטובוסים המפוייחים אפשר ליצור גם דרמות פסיכולוגיות מצויינות. שסרטים ישראליים צריך לעשות מחומרים ישראליים.

תגובות

  1. מור הגיב:

    ספוילרים: אני מודה שהסוף לא ברור לי – אם כל סיפור האהבה עם בועז קורה בדמיונה של הגיבורה, מה שאומר שהמפגש איתו ועם אורן והמפגש איתו במסיבת פורים זה פלאשבקים, מה לגבי סצנת החתונה?

  2. מור הגיב:

    הבנתי – הגיבורה מצילה את אורן מהפיצוץ שאמור להרוג אותו ולכן הפגישה המשולשת והחתונה מתרחשות אחרי שהוא ניצל.

  3. ריקי תדמור הגיב:

    סרט מעולה. כבר הרבה זמן לא נהניתי כל כך מסרט ישראלי

השאר תגובה