"הקצה הצר" של אנייס ורדה – סקירה

אורסון וולס נהג לומר כי היתרון הגדול שהיה לו בסרט "האזרח קיין" הייתה הבורות. הוא לא ידע איך כללי המשחק עובדים עבור במאי קולנוע כי לא היה לו ניסיון, כך שהוא שבר כמה כללים מבלי להיות מודע לכך ולא היה מוטרד מהדרך שבה "נכון" לביים.

אבל וולס לא היה חסר ניסיון לחלוטין בקולנוע – הוא כבר ביים סרט ניסיוני קצר בשם "לבבות עידן" ועוד סרט באורך 40 דקות עם קבוצת התיאטרון "מרקורי" בהנהגתו. היה לו גם ניסיון רב בבימוי תיאטרון ורדיו. יותר מכך, הייתה לו היכרות רבה עם הסרטים כצופה לאורך השנים ובטרם הוא פנה לבימוי הוא ביקש לצפות שוב במיטב הסרטים שנעשו בהוליווד, כולל עשרות רבות של ציפיות בסרטו של ג'ון פורד "מרכבת הדואר".

אך כיצד היה נראה סרט של במאי מוכשר אשר כמעט ואינו מכיר קולנוע? סרטה הראשון של אנייס ורדה משנת 1955, "הקצה הצר" (La Pointe-Courte), הוא הדבר הקרוב ביותר הקיים לכך. בתנאי שמאמנים לעדות הבמאית כי ראתה רק 15 סרטים במהלך כל חיה עד שביימה אותו, בגיל 25 (אותו גיל בו וולס עשה את "האזרח קיין").

ורדה קראה את ספרו של ווילאם פוקנר "דקלי פרא", המורכב כולו קווי עלילה נטולי קשר ישיר, המתרחשים בהבדל של כמה שנים. היא רצתה לספר סיפור דומה משלה בטכניקה זו. כיוון שעבדה אז כצלמת סטילס, בין היתר בתיאטרון, היא חשבה שקולנוע יהיה המדיום הנכון לספר בו סיפור בסגנון זה.

בתקציב זעום, היא לקחה שני שחקנים מקצוענים אך אלמונים באותה תקופה – פיליפ נאורה המעולה וסילביה מונפור (שנותרה די אלמונית) ויצאה לצלם בכפר דייגים קטן שהעניק את שמו לסרט.

הסיפור פשוט למדי – בעקבות משבר בנישואין, גבר חוזר לעיר הולדתו. כעבור כמה ימים אשתו פוגשת אותו שם והשניים מנסים להתגבר על המשבר. זהו קו העלילה היותר טיפוסי בסרט – סיפור זה משולב עם תמונות מחיי הכפר, המציגות את חיי הדייגים ומשפחותיהם, על הדרמות הקטנות שבהם, קשיי העבודה והחיי הפנאי.

אבל העיקר בסרט הוא הסגנון. מצד אחד, הסרט מזכיר את התנועה הניאו-ריאליסטית (אשר ורדה לא הייתה מודעת אליה יותר מדי), בצילומים באתרים עצמם, שימוש בשחקנים לא מקצועיים והתמקדות בחיי השגרה. אבל ורדה הולכת מצד אחד הרבה יותר רחוק בויתור על דרמה שגרתית ומצד שני מציגה קולנוע הרבה יותר מסוגנן – כיאה לסרט של צלמת סטילס, כל צילום בו הוא מחושב ומעוצב כפי שהוא אמין וריאליסטי. כיאה לסרט שהעורך שלו הוא אלן רנה, כל מעבר בין שוטים הוא מדויק ולא שגרתי, גורם לחשוב על השוט שקדם לו מזווית אחרת.

הדבר נכון בעיקר לגבי תיאור מערכת היחסים של בני הזוג. ורדה מציגה את הסיפור שלהם בשפה קולנועית מופשטת, תוך הצגה של עולם הנפש כפי שהוא משתקף בנוף הסובב את הדמויות. הסרט משתמש בעריכה שוברת כללים, אשר מדגישה את הניכור והקיטוע בין הדמויות, כמו גם את רגעי הקרבה שלהם במקרים אחרים. הדבר מזכיר מעט את הקולנוע שהעניק תהילה גדולה למיכאלאנג'לו אנטוניוני, אלא שאנטוניוני החל לביים בסגנון זה באופן מובהק רק כחמש שנים אחרי סרטה של ורדה. שניים עשר שנה לפני שברגמן יצר את השוט הנודע של פנים בפרופיל, בזווית של תשעים מעלות לפנים אחרות – ורדה משתמשת בשוט זהה באחת מן הסצנות העצובות ביותר בסרט, המראה את הרצון של בני הזוג בקרבה לצד חוסר היכולת שלהם להבין ולתקשר.

אפשר גם להמשיך עם רשימת המכולת הזו עד שנייחס לורדה כמעט את כל החידושים של הקולנוע המודרני (והיא כונתה "הסבתא של הגל החדש") אך זה יחמיץ את הנקודה. כי כל הבמאים אשר השתמשו בטכניקות דומות אחריה עשו זו בצורה שונה ממנה. "הקצה הצר" הוא סרט חריג בכל קנה מידה. לא בהכרח קשה לצפייה או אמנותי, מדי – פשוט אחר. זהו לא סרט שמנסה לכתוב מחדש את כללי הדקדוק הקולנועי, אלא סרט שמדבר בשפה וויזואלית אחרת לגמרי.

לאחר סרט זה, ורדה התחברה עם אלן רנה, כריס מרקר וז'אק דמי שהיה לבעלה. היא החלה לראות הרבה סרטים וליצור הרבה סרטים, בהם כמה מן הטובים ביותר של הקולנוע הצרפתי. חלקם טובים יותר מסרט זה, כולם מקצועיים יותר ושלמים יותר. אולם, ורדה לעולם לא איבדה את המגע האישי הייחודי והממזרי שלה.

אנייס ורדה, הסבתא של הגל החדש

הערת אורון:

הגל החדש הצרפתי "חוגג" 50 שנים. אפילו מגזין האוזן השלישית, בגרסתו המקוונת, בחר לציין את המאורע והקדיש לו את הגיליון הוירטואלי הנוכחי (כן, אני עובד בסניף הירושלמי של האוזן ולא, לא יוצא לי כלום מלהמליץ על המגזין. אני פשוט חושב שהוא אחלה, אז שיתפתי). צפו לטקסטים נוספים בנושא הגל החדש במהלך השבועות הבאים.