• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

פסטיבל חיפה 2010 – פוסט סיכום

2 באוקטובר 2010 מאת אור סיגולי

כבר שנה שלישית ברציפות שאני פוקד את פסטיבל חיפה. שנה שלישית שאני מתנתק במשך שמונה ימים מהעולם וצולל פנימה אל מיטב הסרטים מהתוצרת העולמית. שנה שלישית שאני רואה מעל 20 סרטים במהלך השבוע הזה ועדיין יוצא בתחושה שלא מציתי הכל ושיש עוד כמה כותרים שהייתי צריך לראות.
זה לא דבר מובן מאליו. אני לא יודע מי אחראי על ליקוט הסרטים אבל מישהו/י עושה שם עבודה נהדרת.
פסטיבל חיפה 2010 הציב סטנדרט עוד יותר גבוה. מתוך כל הסרטים שהספקתי לראות, היו אולי חמישה שהיו לא טובים וגם זה באופן יחסי. כמובן שזה גם קשור לעניין בחירת הסרטים האישית שלי אבל בלי קשר חייבים להודות שהסטטיסטיקה די מרשימה.


אז, כאמור, אני לא יודע מי האנשים שבונים את התכנייה. מתוך פועלי מאחורי הקלעים של הפסטיבל אני מכיר רק את צוות יחסי הציבור (שנה שעברה יצא לי לבוא במגע גם עם מארגני תחרות הסרט הקצר כי סרט שהפקתי, "הסיפור על יונה והעץ העצוב" בבימויה של מרגריטה בלקלב, זכה בתחרות) אבל הם יודעים מה הם עושים. האצבע על הדופק והגיוון בבחירת הסרטים הם אלו שהופכים את הפסטיבל לאירוע הקולנוע הטוב ביותר בארץ.

בהזדמנות זו אני רוצה להגיד תודה ענקית למחלקת יחסי הציבור של הפסטיבל דורית חורדי, ענת טייכר ובמיוחד עדי ונדרוב על העזרה, הסבלנות והאדיבות הבלתי נגמרות שלהן.

ההיפוך. הסרט הראשון שראיתי בפסטיבל

קצת מספרים בשביל להתניע:
-במהלך שמונת ימי הפסטיבל ראיתי 28 סרטים.
-להוציא את הסרטים הישנים שהוקרנו (רטרוספקטיבות לקלייר דני וג'ון יוסטון, "רסיסי חיים" וכו') ראיתי 4 סרטים לפני הפסטיבל : "אמא", "ולהלה", "סמסון ודלילה" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש".
-10 סרטים שרציתי לראות אבל הלו"ז לא אפשר: "אדם עדין למדי", "אוקטובר", "הדם והגשם", "יש שם מישהו?", "מלחמה אחת", "נסחפת", "רד היל", "השחר", "שירה" ו"שנה מעוברת". אם מישהו ראה את הסרטים האלה ומעוניין להגיב עליהם, אל תהססו.
-1 סרטים שהם לא באמת סרטים ולא היו צריכים להיות חלק מהתכנייה: "טיול בעל ערך".

מה למדתי מסרטי הפסטיבל?
• למדתי שלהתאלמן זה משהו שמצטלם נהדר. כמות סרטי ההתאלמנות שנתקלתי בהם היתה מטורפת: "החיים שלנו", "מקום מקלט", "דבש", "רחם", "איך סיימתי את הקיץ", "העץ" ועוד. אם אתה נשוי בסרט פסטיבלים היזהר לך. הזוגיות הנפלאה שלך לא תחזיק מעמד יותר ממערכה אחת.
• למצוא ילד מושלם לסרט שלך זה הדבר הכי קל בעולם. לא, ברצינות, אני לא יודע איזו סוכנות אימוץ מימנה את הפסטיבל השנה, אבל הסרטים שכללו בהם ילדים, בתפקידי משנה או ראשי, הפכו את הגיל החד ספרתי לדבר הכי מעורר חיבה בקולנוע. זה התחיל עם מורגנה דיויס מ"העץ" שהעיפה לכל אולם האודיטוריום את המוח והיא רק בת 7, זה המשיך עם כריסטופר רואיז-אספרזה שהחזיק את כל "אבל" על כתפיו הקטנות ובורה אלטס ב"דבש" שהעיניים הגדולות שלו היו לעיתים מרשימות יותר מהנוף הטורקי עוצר הנשימה של הסרט, פלוס הילדים ב"סאבמרינו", "כשאנחנו עוזבים" ו"מסדרים ללינה את החיים". יש שיגידו שילדים זה תמיד הדרך הכי קלה לעורר חיבה בלב הצופים, אבל במקרה של הסרטים האלו לילדים היה תפקיד גם משמעותי ולא קל בכלל מעבר לחמידותם, והם הקסימו והדהימו בכל פריים.
• אל תטעו. יש מעצמת קולנוע אחת בעולם וזו צרפת. מעבר לסרטים שיובאו מצרפת, נדמה שכל סרט שני בפסטיבל הוא קופרודוקציה צרפתית. אני מניח שזה קשור לקשרים האדוקים שיש לפסטיבל עם tv5monde (יחסים מבורכים, דרך אגב) אבל לפי סרטי הפסטיבל נדמה שהקולנוע העולמי המשמעותי עובר דרך צרפת ודרך שם בלבד.

מורגנה דיויס ב"העץ"

פסטיבל חיפה 2010 והאוסקר:
"דבש", "מחוץ לחוק", "כשאנחנו עוזבים" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הם ארבעה סרטים שהוקרנו בפסטיבל וייצגו את מדינותיהן באוסקר. אמנם קטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה היא מופת של בלאגן ובחירות תמוהות, אבל לצורך ההימור בלבד, מתוך אלו אני מניח ש"מחוץ לחוק" האלגי'ראי הוא בעל הסיכויים הטובים ביותר להיכנס לחמישייה.
הצלחתו המפתיעה של זוכה פסטיבל ברלין שנה שעברה "חלב של עצב" להתברג פנימה לאוסקר 2009, יכולה להיות חדשות טובות לזוכה דב הזהב של השנה "דבש". עתידם של גרמניה וישראל עדיין לא ברור לי.
איטליה משום מה ויתרה על "החיים שלנו" לאוסקר ובחרה בקומדיה "הדבר היפה הראשון". ובלי קשר לענייני הפסטיבל, תכירו שכרגע המועמד המוביל בקטגוריה הזאת הוא "ביוטיפול" המקסיקני של אינריטו.
"ממלכת החיות" ו"איזה מין שוויון" עלולים להכניס את שחקניותיהן לקטגוריות המשחק. ג'קי וויבר של "ממלכת" כבר התחילה לקבל קמפיין אוסקר שהלוואי שייצלח, וסאלי הוקינס ומירנדה ריצ'רדסון מ"שוויון" הן מועמדות לגיטימיות. אם אתם שואלים אותי לעניינה של הוקינס, אני חושב שהקטגוריה השנה צפופה מדי בשחקניות דרמטיות למדי בתפקידים ראשיים ו"שוויון" עלול להיחשב כקליל מדי.
על אף האופטימיות עליה הרחיב יהודה סתיו בנוגע לעתידו של פול ג'יאמטי עם "גרסתו של בארני" לאוסקר, ואכן מגיע לו, אני לא מאמין שהסרט יצליח לסחוב עד לתקופת ההצבעות ויעלם מזיכרונם של האקדמיה.
למעשה, נראה שסרט הפסטיבל היחיד שעלול להיות משמעותי בקרב על פרס הסרט הטוב ביותר באוסקר הוא "המעגל הפנימי" שעלול להיות הדוקומנטרי הראשון שמועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. זה הדיבור, בכל אופן.
אם יש לאקדמיה קצת שכל, או ענווה, הם חייבים לפתוח את האוסקר ליותר סרטים זרים. בשנה בה הקולנוע האמריקני מאבד ממניותיו (על אף שכדאי לחכות עם הצהרה כזו עד לצאת "הרשת החברתית", "ברבור שחור" ו"אומץ אמיתי" לפחות), טולרנטיות לסרטים עולמיים באוסקר יכולה להיות מבורכת. מה שאני מנסה לומר זה – אני רוצה שאליו ג'רמנו מ"החיים שלנו" יהיה מועמד השנה. מה תעשו לי?

טי-שירט מינימליסטי: קמפיין האוסקר של ג'קי וויבר

אז… חמשת הסרטים הטובים ביותר שראיתי בפסטיבל (ולאחריהם התנצלות)


5. ממלכת החיות.
אודה שציפיתי ליותר מדרמת הפשע המינימליסטית של דיויד מישוד, וזאת על פי הבאז האינטרנטי בחודשים האחרונים, אבל אין ספק שמדובר בסרט מעולה. רק הזיכרון של דמויותיהם של בן מנדלסון וג'קי וויבר עושה לי צמרמורת. אני מקווה שימצא לו מפיץ בארץ. מצד שני, אופטימיות זה לילדים קטנים.

4. דבש.
רשמית הסרט הכי מנקר עיניים של הפסטיבל. וזאת לא לגרוע מהנשמה הענקית שיש לסרט, המשתקפת ברובה דרך עיניו של בורה אלטס בתפקיד יוסוף. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בסרט הוא הרגע שבו יוסוף מתנדב לקרוא בכיתה סיפור עליו התאמן בבית. המורה בוחר בו אבל מפתיע אותו ומבקש ממנו לקרוא סיפור אחר, חדש. המבט ההמום שהילדון הזה נותן במורה שלו שווה את כל הסרט.

3. החיים שלנו.
היו כמה שפתרו את הסרט כקראוד-פליזר ותו לא. אני מסכים עם זה, חוץ מהקטע של ה"ותו לא". הסרט האיטלקי הזה עמוס בכל הרבה רגש שהוא בקלות הופך להיות חוויה קולנועית בעלת משמעות לא מעטה. אליו ג'רמנו, זוכה פסטיבל קאן, מוביל את הסרט למקומות מאוד גבוהים. סצנת ההלוויה עם שירו של ארוס ראמאזוטי, למשל, יכלה להיות קיטש מביך בקלות אבל בזכות ג'רמנו והבימוי הסבלני של דניאל לוקטי קיפלה אותי מרוב יופי וכאב.

2. איך סיימתי את הקיץ.
יכול להיות שהוא הסרט הכי טוב של הפסטיבל. אני לא יודע. בסוף שמתי אותו במקום השני אבל זה יכול להשתנות תוך רגע.
שנה שנייה שסרט רוסי מוביל מבחינתי את הפסטיבל ויחד עם "מלחמה אחת" שלא ראיתי, נותן תקווה לקולנוע הרוסי שקצת נשאר מאחור לאחרונה. הסינמטק שיחליט להקרין את הסרט יקבל ספיישל משלו ב"סריטה". מבטיח.

1. סיבוב הופעות.
אז כאמור זה בעצם רבע תיקו עם "איך סיימתי את הקיץ", אבל דווקא חוסר הקונצנזוס סביב סרטו הרביעי של מאתייה אמרליק גרם לי להרים אותו לראש הרשימה. כל כך ברור לי שעוד אני אחטוף בראש על ההמלצה הזאת, אבל אין מה לעשות. לפעמים צריך לקחת סיכונים…
איש טלוויזיה צרפתי שאיבד את כל מה שיש לו וחבורת חשפניות ארטיסטיות אמריקניות יוצאים לסיבוב הופעות בצרפת. הרבה נרטיב אין, אבל אנושיות ואהבה יש בגלונים. כמו גם כמה שוטים מפוארים ודיוק של משחק ועריכה שמצריך איזשהו פרס. הבמאי הטוב ביותר של פסטיבל קאן, למשל.

אוקי. ועכשיו התנצלות:
כשאורון פנה אלי לכתוב לבלוג הזה ופרש את משנתו היה דבר אחד שהסכמתי אתו באופן מיידי: הבלוג הזה לא יהיה בלוג של ביקורות. אורון משתמש במילה "סקירות" במקום. "סריטה" צריך להיות מקום לשיח מעמיק על קולנוע על כל תחומיו. אין לנו טעם בלצעוק "טוב" או "לא טוב" רק בשביל להראות שאנחנו יודעים משהו. לצערנו, רוב עולם הביקורת בארץ הוא כזה.
אני, בתור מי שכותב על קולנוע וגם סטודנט באותו תחום ממש שעמד מול ביקורות קשות יותר מפעם אחת, יודע שכל סרט שמצליח להיכתב, להצטלם, להיערך, להיות מופץ ולהצפה על ידי קהל, זה ברמת הנס. ולכן לכל סרט – כל סרט – מגיעה איזושהי רמת כבוד בהתייחסות אליו. לא תמיד יש מה להגיד על כל סרט ולכן לא בהכרח חייבים להתייחס אליו, אבל אם כבר עושים את זה, צריך לזכור כמה לעשות קולנוע זה פאקינג קשה. לא כולם טובים בזה, אפילו לא רובם, אבל מי שמצליח להרים סרט צריך לקבל כבר הרבה נקודות.
בסקירת הפסטיבל ניסיתי להימנע מעניין ה"רוצו לראות" או "ותרו" וניסיתי למצוא בכל סרט איזשהו משהו מעניין לדון בו או לפחות לבחון מה לא עבד בו ולנסות להבין למה. מה הסרט ניסה להגיד, באיזה מגרש הוא משחק, והאם הוא מצליח במטרותיו או לא.
הבעיה היא שאת הפוסטים כתבתי או בדקות הספורות שהיו לי בין הקרנה להקרנה או בשעות הקטנות של הלילה כשחזרתי לביתי. לכן לא יכולתי לתת מקסימום מחשבה לכל סרט (אודה ואתוודה שלא תמיד רציתי) ופעמים ספורות נשארנו ברמת הביקורת של עיתוני הסוף שבוע. זה לא הקונספט שלנו פה אבל לפעמים אין ברירה.
עכשיו שאתם יודעים באילו תנאים נכתבו הפוסטים, זה גם זמן טוב להתנצל על טעויות דפוס וטריויה שלבטח נתקלתם בהם ולבקש את סלחנותכם.

אבל היה כיף. תודו.
אור.

תגובות

  1. בגלל ששליחותו של הממונה על משאבי אנוש עוד לא הופץ כאן לקולנוע, אני חושש שיתכן והוא לא ייצג את ישראל בסוף באוסקר. אלא עם המפיקים שלו יודעים משהו שאני לא יודע.

    1. אור סיגולי הגיב:

      הסרט התחיל להציג בסוף השבוע. אנחנו לגיטימיים.

      1. איפה אתחיל להציג? הוא לא מופיע בלוח הקרנות של אף בית קולנוע.

        1. אור סיגולי הגיב:

          ראיתי פרסומים בעיתוני סוף שבוע על יציאתו לאקרנים. אבל עכשיו אני באמת מתחיל לפקפק בזה…

      2. מיכל הגיב:

        הסרט הוקרן ללא פירסום בסינימה סיטי ברשל'צ במשך 7 ימים כנדרש ובמועד שנדרש. עכשיו רק נותר לראות אם יתברג לחמישיה.

  2. והקוסם הגיב:

    החמישיה שלי כוללת גם כן את ממלכת החיות ודבש, ובנוסף את איש עדין מאוד, רחם והדם והגשם (ועל הדלתות מתדפקות גם הנשים של "אימא" ו"סיבוב הופעות").

    בנוגע לממלכת החיות, העלילה שם היתה מלאת חורים. מיד אחרי הסרט אני וחבר הלכנו לפאב ודיסקסנו בכל הדברים הדפוקים והלא אמינים בעלילה, זה לקח לנו לא מעט זמן. יחד עם זאת, הבימוי היה כל כך מרשים שהוא השכיח את כל מגבלות התסריט המקוריות. אם יש סרט אחד מהפסטיבל שאני כבר מרגיש צורך חזק לראות אותו שוב, זה הסרט הזה.

    דבש באמת היה סרט מפעים מבחינה ויזואלית. סצינת קריאת הסיפור היא גם הסצינה האהובה עלי בסרט.

    אכזבת הפסטיבל שלי – כבר כתבתי עליה בפוסט אחר – היא ולהלה. ניקולס וינדינג רפן הוא אחד הבמאים האהובים עלי בזכות בלידר, טרילוגיית פושר המופלאה וברונסון, וייתכן שהגעתי עם ציפיות מוקדמות למשהו אינטנסיבי יותר. אף על פי כן די מהר לתוך הסרט הבנתי שזה לא הולך להיות מה שאני מצפה לו וניסיתי לכוונן את המצב המנטאלי שלי לסרט.

    מודה שלא הצלחתי. זה היה הסרט הכי משעמם ולא מובן שראיתי בפסטיבל. ובאירוע כמו פסטיבל סרטים שמלא בסרטים מלאי שתיקות ותמונות נוף רוויי משמעות מדובר בהישג מרשים במיוחד. לא המשחק הטוב של מדס מיקלסן (טווח המשחק שלו בכל הסרטים שהוא שיחק בהם מדהים) ולא חלק מהצילומים הבאמת יפים לא הצליחו לשפר את החוויה. הייתי מעדיף שיעבו קצת את קטעי ה- Gore, אלה היו הקטעים היחידים שבאמת נהניתי מהם במהלך הסרט, אבל היה מעט מדי מהם, ואולי היה עדיף שהם היו חסרים כי במהלך כל הצפיה הם הדבר היחיד שהייתי מצפה להם…

    אגב, שמעתי תיאוריה שטוענת שהילד הוא בעצם דמות שלא באמת קיימת, סוג של השתקפות פסיכולוגית של חד-עין. מה דעתך?

    עוד דבר שרציתי לציין: בשנתיים שלוש האחרונות יצאתי דווקא די מאוכזב מפסטיבל חיפה. מלבד אירועי המחוות שתמיד הביאו סרטים מעולים (במיוחד בפסטיבל של לפני שנתיים, עם המחווה האדירה לשנות השבעים) לא מצאתי המון סרטים שאהבתי באמת ובכנות. פסטיבל ירושלים של לפני שנתיים – זה שראיתי בו את "עד קצה העולם", "סינקדוכה ניו יורק" ו"שביל החלב" – שכל אחד מהם גרם לי לאפקט כלשהו שאני לא יכול לתאר – גרם לי לחשוב שאולי בכל זאת פסטיבל ירושלים הוא המוצלח יותר (די עצוב בהתחשב בכך שאני חיפאי וגר ממש בטבורו של מרכז הכרמל), אבל השנה זה התהפך בחזרה. מדובר בקלות באחד הפסטיבלים הטובים ביותר שנכחתי בהם בשנים האחרונות, לפחות מבחינת הסרטים החדשים שהוקרנו בו.

    היה באמת כיף.

  3. איתן הגיב:

    ראיתי 19 סרטים בפסטיבל. אבל אתה ואני ראינו לרוב סרטים שונים.
    הסרטים הכי טובים שראיתי הם בכלל מ-2009 (פספסתי אותם בעבר) : "אמא" הקוראני, ו"סמסון ודלילה" האוסטרלי.
    אהבתי גם את הדוקומנטרי של יאיר רוה, את "מקום מקלט" של פרנסואה אוזון (אבל אני סאקר של אוזון), את "מדליית כבוד" הרומני, וגם הופתעתי לטובה מ"איזה מין שיוויון" (לסאלי הוקינס מגיעה לפחות מועמדות לאוסקר. ונראה לי שהיא תדבר חזק, לפחות בגלובוסים). והכי הופתעתי מ"מבול", שהוא קראוד פליזר עשוי באיפוק מרשים, עם הצגות משחק מדויקות, ומוזיקה יפה. סרט עדין, מדויק ויפה.

    אני מסכים איתך ש"הגרסה של ברני" כנראה יישכח עם הזמן. זה לא סרט רע, ויש בו כמה רגעים מצוינים. אבל הם מפוזרים מדי בסרט שהוא…בסדר כזה. לא יותר מזה.

    הופתעתי לרעה מ"קופאקאבאנה". אני מאוד אוהב את איזבל הופר, ו"קופאקאבנה" היתה אמורה להיות קומדיה מרתקת, בהשתתפות הופר וביתה בחיים. בסופו של דבר מדובר בקומדיה טפלה ויבשה.

    ועוד מילה לגבי "ביוטיפול": נכון, כרגע הוא השם הבולט ברשימה. וגם אני חושב שהוא יגיע רחוק (כלומר, למועמדות). אבל הוא לא יזכה. ראשית – בגלל שאיניאריטו בד"כ לא זוכה. שנית, בגלל שהתגובות שקראתי על הסרט היו סבירות, ולא יותר מכך. אבל חוויאר בארדם עשוי להיות מועמד. ואפילו מועמד רציני. מצד שני, נדמה לי שפרס השחקן סגור כבר עכשיו על שמו של קולין פירת' ("נאום המלך").

    ולסיכום: כמוך, אני חושב שהיה פסטיבל מוצלח. מאוד נהניתי.

    1. אור סיגולי הגיב:

      אם להיות ציניים לרגע, אני חושב שעם התדרדרותו של מייקל דאגלאס, פלוס שני סרטים שיצאו אתו השנה, הוא עלול לשחק תפקיד מרכזי במירוץ לאוסקר.

      לא שיש לי בעיה עם זה. מייקל דאגלס גאון.

  4. אלון לוי הגיב:

    יש כמה דברים שלא יצא לי לראות, ועכשיו עשית לי חבל (: אבל את "איך סיימתי את הקיץ" ראיתי ואני חייב להודות שאני די דואלי לגביו. לוקח איזה עשרים דקות למוח האנושי (לפחות שלי התזזיתי וחסר הנחת) להתייצב על הסרט ולהתחיל באמת ליהנות. ואז יש בו משהו מהפנט – בנופים, בצילומים, בדינמיקה. אבל אז, ואני חושב שמדובר בחצי שעה האחרונה של הסרט, אולי טיפה יותר, משהו רע מאוד קורה לו. פתאום, נוצר לבמאי איזה צורך לא מוסבר לדחוף המון דרמה, אירועים וטוויסטים בעלילה שממש, אבל ממש, הוציאו אותי החוצה. יכול להיות שזה רק אני, אבל היה שם רגע – נדמה לי שזה היה הרגע בו המבוגר מכוון רובה אל הילד, שבו הסיטואציה הפכה למופרכת מדי וסותרת את הסרט בעצמו. וזה ממש ביאס אותי. אני חשבתי שסרט כזה מינורי לאורך חציו הראשון, לא יכול פתאום להפוך לחצי סרט אימה.

    1. אור סיגולי הגיב:

      וגם מזל טוב על הזכייה שלך, אלון!

      1. אלון לוי הגיב:

        תודה, איך ניחשת שזה אני? העולם מלא באלון לוים [ממצמץ בצניעות (:]

    2. אני גם אמביוולינטי לגבי "איך סיימתי את הקיץ" אבל הבעיה שלי היא לאו דווקא בהתחלה- יש יותר מדי מקומות בהם הסרט חוזר על עצמו, או מאריך שלא לצורך ומסביר יותר מדי את המצב. אני מסכים שיש יותר מדי תפניות לסרט מסוג זה. כל זאת לא גרוע מן הצילום המצויין (אם כי הקרנה נטולת הפוקוס ברפפורט פגמה בחוויה) מבניית במתח שעובדת רוב הזמן ומן ההצלחה לייצר סרט מרתק עם מעט דמויות, כולל סצנה בה דמות אחת מנסה לרצוח דמות שנייה ויש הזדהות עם שני הצדדים.

להגיב על עופר ליברגללבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.