פסטיבל חיפה 2010 – פוסט סיכום

כבר שנה שלישית ברציפות שאני פוקד את פסטיבל חיפה. שנה שלישית שאני מתנתק במשך שמונה ימים מהעולם וצולל פנימה אל מיטב הסרטים מהתוצרת העולמית. שנה שלישית שאני רואה מעל 20 סרטים במהלך השבוע הזה ועדיין יוצא בתחושה שלא מציתי הכל ושיש עוד כמה כותרים שהייתי צריך לראות.
זה לא דבר מובן מאליו. אני לא יודע מי אחראי על ליקוט הסרטים אבל מישהו/י עושה שם עבודה נהדרת.
פסטיבל חיפה 2010 הציב סטנדרט עוד יותר גבוה. מתוך כל הסרטים שהספקתי לראות, היו אולי חמישה שהיו לא טובים וגם זה באופן יחסי. כמובן שזה גם קשור לעניין בחירת הסרטים האישית שלי אבל בלי קשר חייבים להודות שהסטטיסטיקה די מרשימה.

אז, כאמור, אני לא יודע מי האנשים שבונים את התכנייה. מתוך פועלי מאחורי הקלעים של הפסטיבל אני מכיר רק את צוות יחסי הציבור (שנה שעברה יצא לי לבוא במגע גם עם מארגני תחרות הסרט הקצר כי סרט שהפקתי, "הסיפור על יונה והעץ העצוב" בבימויה של מרגריטה בלקלב, זכה בתחרות) אבל הם יודעים מה הם עושים. האצבע על הדופק והגיוון בבחירת הסרטים הם אלו שהופכים את הפסטיבל לאירוע הקולנוע הטוב ביותר בארץ.

בהזדמנות זו אני רוצה להגיד תודה ענקית למחלקת יחסי הציבור של הפסטיבל דורית חורדי, ענת טייכר ובמיוחד עדי ונדרוב על העזרה, הסבלנות והאדיבות הבלתי נגמרות שלהן.

קצת מספרים בשביל להתניע:
-במהלך שמונת ימי הפסטיבל ראיתי 28 סרטים.
-להוציא את הסרטים הישנים שהוקרנו (רטרוספקטיבות לקלייר דני וג'ון יוסטון, "רסיסי חיים" וכו') ראיתי 4 סרטים לפני הפסטיבל : "אמא", "ולהלה", "סמסון ודלילה" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש".
-10 סרטים שרציתי לראות אבל הלו"ז לא אפשר: "אדם עדין למדי", "אוקטובר", "הדם והגשם", "יש שם מישהו?", "מלחמה אחת", "נסחפת", "רד היל", "השחר", "שירה" ו"שנה מעוברת". אם מישהו ראה את הסרטים האלה ומעוניין להגיב עליהם, אל תהססו.
-1 סרטים שהם לא באמת סרטים ולא היו צריכים להיות חלק מהתכנייה: "טיול בעל ערך".

מה למדתי מסרטי הפסטיבל?
• למדתי שלהתאלמן זה משהו שמצטלם נהדר. כמות סרטי ההתאלמנות שנתקלתי בהם היתה מטורפת: "החיים שלנו", "מקום מקלט", "דבש", "רחם", "איך סיימתי את הקיץ", "העץ" ועוד. אם אתה נשוי בסרט פסטיבלים היזהר לך. הזוגיות הנפלאה שלך לא תחזיק מעמד יותר ממערכה אחת.
• למצוא ילד מושלם לסרט שלך זה הדבר הכי קל בעולם. לא, ברצינות, אני לא יודע איזו סוכנות אימוץ מימנה את הפסטיבל השנה, אבל הסרטים שכללו בהם ילדים, בתפקידי משנה או ראשי, הפכו את הגיל החד ספרתי לדבר הכי מעורר חיבה בקולנוע. זה התחיל עם מורגנה דיויס מ"העץ" שהעיפה לכל אולם האודיטוריום את המוח והיא רק בת 7, זה המשיך עם כריסטופר רואיז-אספרזה שהחזיק את כל "אבל" על כתפיו הקטנות ובורה אלטס ב"דבש" שהעיניים הגדולות שלו היו לעיתים מרשימות יותר מהנוף הטורקי עוצר הנשימה של הסרט, פלוס הילדים ב"סאבמרינו", "כשאנחנו עוזבים" ו"מסדרים ללינה את החיים". יש שיגידו שילדים זה תמיד הדרך הכי קלה לעורר חיבה בלב הצופים, אבל במקרה של הסרטים האלו לילדים היה תפקיד גם משמעותי ולא קל בכלל מעבר לחמידותם, והם הקסימו והדהימו בכל פריים.
• אל תטעו. יש מעצמת קולנוע אחת בעולם וזו צרפת. מעבר לסרטים שיובאו מצרפת, נדמה שכל סרט שני בפסטיבל הוא קופרודוקציה צרפתית. אני מניח שזה קשור לקשרים האדוקים שיש לפסטיבל עם tv5monde (יחסים מבורכים, דרך אגב) אבל לפי סרטי הפסטיבל נדמה שהקולנוע העולמי המשמעותי עובר דרך צרפת ודרך שם בלבד.

מורגנה דיויס ב"העץ"

פסטיבל חיפה 2010 והאוסקר:
"דבש", "מחוץ לחוק", "כשאנחנו עוזבים" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הם ארבעה סרטים שהוקרנו בפסטיבל וייצגו את מדינותיהן באוסקר. אמנם קטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה היא מופת של בלאגן ובחירות תמוהות, אבל לצורך ההימור בלבד, מתוך אלו אני מניח ש"מחוץ לחוק" האלגי'ראי הוא בעל הסיכויים הטובים ביותר להיכנס לחמישייה.
הצלחתו המפתיעה של זוכה פסטיבל ברלין שנה שעברה "חלב של עצב" להתברג פנימה לאוסקר 2009, יכולה להיות חדשות טובות לזוכה דב הזהב של השנה "דבש". עתידם של גרמניה וישראל עדיין לא ברור לי.
איטליה משום מה ויתרה על "החיים שלנו" לאוסקר ובחרה בקומדיה "הדבר היפה הראשון". ובלי קשר לענייני הפסטיבל, תכירו שכרגע המועמד המוביל בקטגוריה הזאת הוא "ביוטיפול" המקסיקני של אינריטו.
"ממלכת החיות" ו"איזה מין שוויון" עלולים להכניס את שחקניותיהן לקטגוריות המשחק. ג'קי וויבר של "ממלכת" כבר התחילה לקבל קמפיין אוסקר שהלוואי שייצלח, וסאלי הוקינס ומירנדה ריצ'רדסון מ"שוויון" הן מועמדות לגיטימיות. אם אתם שואלים אותי לעניינה של הוקינס, אני חושב שהקטגוריה השנה צפופה מדי בשחקניות דרמטיות למדי בתפקידים ראשיים ו"שוויון" עלול להיחשב כקליל מדי.
על אף האופטימיות עליה הרחיב יהודה סתיו בנוגע לעתידו של פול ג'יאמטי עם "גרסתו של בארני" לאוסקר, ואכן מגיע לו, אני לא מאמין שהסרט יצליח לסחוב עד לתקופת ההצבעות ויעלם מזיכרונם של האקדמיה.
למעשה, נראה שסרט הפסטיבל היחיד שעלול להיות משמעותי בקרב על פרס הסרט הטוב ביותר באוסקר הוא "המעגל הפנימי" שעלול להיות הדוקומנטרי הראשון שמועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. זה הדיבור, בכל אופן.
אם יש לאקדמיה קצת שכל, או ענווה, הם חייבים לפתוח את האוסקר ליותר סרטים זרים. בשנה בה הקולנוע האמריקני מאבד ממניותיו (על אף שכדאי לחכות עם הצהרה כזו עד לצאת "הרשת החברתית", "ברבור שחור" ו"אומץ אמיתי" לפחות), טולרנטיות לסרטים עולמיים באוסקר יכולה להיות מבורכת. מה שאני מנסה לומר זה – אני רוצה שאליו ג'רמנו מ"החיים שלנו" יהיה מועמד השנה. מה תעשו לי?

טי-שירט מינימליסטי: קמפיין האוסקר של ג'קי וויבר

אז… חמשת הסרטים הטובים ביותר שראיתי בפסטיבל (ולאחריהם התנצלות)

5. ממלכת החיות.
אודה שציפיתי ליותר מדרמת הפשע המינימליסטית של דיויד מישוד, וזאת על פי הבאז האינטרנטי בחודשים האחרונים, אבל אין ספק שמדובר בסרט מעולה. רק הזיכרון של דמויותיהם של בן מנדלסון וג'קי וויבר עושה לי צמרמורת. אני מקווה שימצא לו מפיץ בארץ. מצד שני, אופטימיות זה לילדים קטנים.

4. דבש.
רשמית הסרט הכי מנקר עיניים של הפסטיבל. וזאת לא לגרוע מהנשמה הענקית שיש לסרט, המשתקפת ברובה דרך עיניו של בורה אלטס בתפקיד יוסוף. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בסרט הוא הרגע שבו יוסוף מתנדב לקרוא בכיתה סיפור עליו התאמן בבית. המורה בוחר בו אבל מפתיע אותו ומבקש ממנו לקרוא סיפור אחר, חדש. המבט ההמום שהילדון הזה נותן במורה שלו שווה את כל הסרט.

3. החיים שלנו.
היו כמה שפתרו את הסרט כקראוד-פליזר ותו לא. אני מסכים עם זה, חוץ מהקטע של ה"ותו לא". הסרט האיטלקי הזה עמוס בכל הרבה רגש שהוא בקלות הופך להיות חוויה קולנועית בעלת משמעות לא מעטה. אליו ג'רמנו, זוכה פסטיבל קאן, מוביל את הסרט למקומות מאוד גבוהים. סצנת ההלוויה עם שירו של ארוס ראמאזוטי, למשל, יכלה להיות קיטש מביך בקלות אבל בזכות ג'רמנו והבימוי הסבלני של דניאל לוקטי קיפלה אותי מרוב יופי וכאב.

2. איך סיימתי את הקיץ.
יכול להיות שהוא הסרט הכי טוב של הפסטיבל. אני לא יודע. בסוף שמתי אותו במקום השני אבל זה יכול להשתנות תוך רגע.
שנה שנייה שסרט רוסי מוביל מבחינתי את הפסטיבל ויחד עם "מלחמה אחת" שלא ראיתי, נותן תקווה לקולנוע הרוסי שקצת נשאר מאחור לאחרונה. הסינמטק שיחליט להקרין את הסרט יקבל ספיישל משלו ב"סריטה". מבטיח.

1. סיבוב הופעות.
אז כאמור זה בעצם רבע תיקו עם "איך סיימתי את הקיץ", אבל דווקא חוסר הקונצנזוס סביב סרטו הרביעי של מאתייה אמרליק גרם לי להרים אותו לראש הרשימה. כל כך ברור לי שעוד אני אחטוף בראש על ההמלצה הזאת, אבל אין מה לעשות. לפעמים צריך לקחת סיכונים…
איש טלוויזיה צרפתי שאיבד את כל מה שיש לו וחבורת חשפניות ארטיסטיות אמריקניות יוצאים לסיבוב הופעות בצרפת. הרבה נרטיב אין, אבל אנושיות ואהבה יש בגלונים. כמו גם כמה שוטים מפוארים ודיוק של משחק ועריכה שמצריך איזשהו פרס. הבמאי הטוב ביותר של פסטיבל קאן, למשל.

אוקי. ועכשיו התנצלות:
כשאורון פנה אלי לכתוב לבלוג הזה ופרש את משנתו היה דבר אחד שהסכמתי אתו באופן מיידי: הבלוג הזה לא יהיה בלוג של ביקורות. אורון משתמש במילה "סקירות" במקום. "סריטה" צריך להיות מקום לשיח מעמיק על קולנוע על כל תחומיו. אין לנו טעם בלצעוק "טוב" או "לא טוב" רק בשביל להראות שאנחנו יודעים משהו. לצערנו, רוב עולם הביקורת בארץ הוא כזה.
אני, בתור מי שכותב על קולנוע וגם סטודנט באותו תחום ממש שעמד מול ביקורות קשות יותר מפעם אחת, יודע שכל סרט שמצליח להיכתב, להצטלם, להיערך, להיות מופץ ולהצפה על ידי קהל, זה ברמת הנס. ולכן לכל סרט – כל סרט – מגיעה איזושהי רמת כבוד בהתייחסות אליו. לא תמיד יש מה להגיד על כל סרט ולכן לא בהכרח חייבים להתייחס אליו, אבל אם כבר עושים את זה, צריך לזכור כמה לעשות קולנוע זה פאקינג קשה. לא כולם טובים בזה, אפילו לא רובם, אבל מי שמצליח להרים סרט צריך לקבל כבר הרבה נקודות.
בסקירת הפסטיבל ניסיתי להימנע מעניין ה"רוצו לראות" או "ותרו" וניסיתי למצוא בכל סרט איזשהו משהו מעניין לדון בו או לפחות לבחון מה לא עבד בו ולנסות להבין למה. מה הסרט ניסה להגיד, באיזה מגרש הוא משחק, והאם הוא מצליח במטרותיו או לא.
הבעיה היא שאת הפוסטים כתבתי או בדקות הספורות שהיו לי בין הקרנה להקרנה או בשעות הקטנות של הלילה כשחזרתי לביתי. לכן לא יכולתי לתת מקסימום מחשבה לכל סרט (אודה ואתוודה שלא תמיד רציתי) ופעמים ספורות נשארנו ברמת הביקורת של עיתוני הסוף שבוע. זה לא הקונספט שלנו פה אבל לפעמים אין ברירה.
עכשיו שאתם יודעים באילו תנאים נכתבו הפוסטים, זה גם זמן טוב להתנצל על טעויות דפוס וטריויה שלבטח נתקלתם בהם ולבקש את סלחנותכם.

אבל היה כיף. תודו.
אור.