שיעור חברה: 15 סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים

בימים האחרונים יצא שעולם הקולנוע הצליח להרגיז לא מעט אנשים, כמובן שבלי סיבות הגיוניות או משהו בסגנון. מצד אחד כל פרובוקציית "פארחה" בנטלפיקס (פארסה, יהיה יותר מתאים לכל האירוע הזה), ומאידך כמות האמוציות הלא ברורה שצפה בעקבות רשימה מדורגת של סרטים, כזו שנוצרה אחרי שמעל לאלף מבקרות ומבקרים בחרו את עשרת הסרטים האהובים עליהם למצעד החד-עשורי של המגזין סייט אנד סאונד. אנשים כנראה ממש מחפשים ממה להתעצבן.

אבל לקולנוע יש גם כוח אחר, וזו הסיבה שאנחנו כל כך מושקעים בו. הקולנוע יכול לרפא, לעורר סולידריות ורגישות, לקרב אותנו למקומות ואנשים רחוקים, ולהכניס הרבה שמחה ורגש לחיים הלא תמיד מסעירים שלנו.
חשבתי על זה בעקבות כל מיני אירועים אקטואליים אחרים – שבעיני הרבה יותר מטרידים מסרט ירדני זניח או כמה סרטים חדשים מרכיבים רשימה של קלאסיקות, אבל כנראה שלכל אחד סדר החשיבות שלו – שקשורים לעתיד מסלול החינוך בישראל. קטונתי מלהבין האם מדובר ברעידת אדמה מלחיצה כמו שזה נראה, או עוד ספין שיצא משליטה, אבל באמת שהדבר האחרון שהדור החדש שאישיותו מתגבשת כרגע צריך זה עוד מנות של חוסר סובלנות והדרה מכל סיבה שהיא.

זה גרם לי לחשוב על הסרטים שיכולים לעשות בדיוק ההפך. כאלו שאם נחשפים אליהם בגיל צעיר, או כל גיל כשחושבים על זה, יכולים לעשות רק טוב בהקשר של הבנה והזדהות, לראות את האחר, להיות אנשים קצת יותר פתוחים למאבקים ולעמדות של שונים מאתנו. אז למקרה שבכל זאת הרבה תכנים שעוסקים בפלורליזם יתחילו להיעלם מתוכניות בתי הספר, חשבתי לעשות רשימה של סרטים שייתנו קונטרה לרוחות הזמן. כאלו שאפשר להשתמש בהם בשיעורי חברה, במפגשים לימודיים, ובעיני ניתן להרוויח מהם הרבה, וזה בלי קשר לכך שהם סתם סרטים מעולים.

בניתי רשימה של 15 כאלה, לא בהכרח יצירות שמגדירות מחדש את הקולנוע, אלא כאלו שהלוואי ויותר ילדים ומבוגרים יחשפו אליהם. בשונה מהרבה רשימות שלנו פה בסריטה, הפעם לא ניסיתי להפוך אבנים או להעלות דברים מהאוב. חלקם הגדול של הסרטים האלו מוכרים ופופולריים, אבל זה בטח לא גורע מהעוצמה שלהם.
ועל אף שאינני הורה או פדגוג, אז קחו בחשבון, סידרתי אותם בסדר עולה מבחינת קהל היעד שלהם, מהצעירים ביותר ועד הבוגרים, כלומר טווח של כיתות בתי ספר יסודי ועד השבועות האחרונים של התיכון. אני חושב שכל מורה, מדריך/ה או הורה צריך להכיר אותם.

"פארנורמן" – ParaNorman
ארה"ב 2012

מהיום בו צפיתי בסרט האנימציה של אולפן לייקה – בעיני הטוב ביותר שיצרו אי פעם – לא פספסתי הזדמנות אחת בסריטה להרים לו או להזכיר את קיומו. זה בטח לא הולך להשתנות עכשיו. האמת שאני לא לגמרי מצליח להבין איך סרטם של כריס באטלר וסם פל עוד לא הפך לקלאסיקה לילדים, אולי בגלל שהוא לוקח הרבה מעולם סרטי האימה. ובכל זאת, לא אשכח איך בהקרנה שלו בפסטיבל חיפה הילדים הרבים בקהל לא הפסיקו לדבר ולהגיב בחלקו הראשון, ואז כשהגענו לישורת האחרונה היה שקט מוחלט באולם. כולם היו מרוכזים ומרותקים, ולכן היה ברור שמשהו פה עובד.
"פארנורמן" מתרחש בעיירה אמריקאית קטנה, בה חי נורמן הצעיר, שניחן בכוח מיוחד לראות רוחות רפאים בכל מקום. הן אמנם לא מזיקות או מפחידות, אבל בהחלט לוקחות ממנו יותר מדי תשומת לב, מה שהופך אותו לבדיחה מול חבריו בבית ספר. אבל כשקללה עתיקה מאיימת על אהוביו, נורמן מבין שהוא היחיד שיכול לעשות משהו גם אם זה יכריח אותו להתבלט ולעמוד מול כל אלו שמהם הוא חושש.
מעבר לכך שהוא נראה מדהים ומרגש בטירוף, "פארנורמן" מראה איך חולשות יכולות להפוך לחוזקה, ואיך בעזרת חברות, גם עם האנשים הכי שונים שיש, אפשר לגלות את הטוב שבכולם. וזה כמובן בלי להזכיר את העובדה שזה סרט האנימציה הראשון שאני זוכר שבו אחת הדמויות הכי מגניבות היא להטב"קית. לא אספר איזו, אבל זה קורע.
הסקירה שכתבתי לפני עשר שנים

"לרכוב על לוויתן" – Whale Rider
ניו זילנד 2002

סרטה של ניקי קארו היה לאחד המדוברים ביותר בשנת יציאתו, ממש הגיח משום מקום וסחף את העולם. למעשה, רמת ההתלהבות ממנו הייתה כל כך גדולה שהוא הצליח להפוך את הכוכבת שלו, קישה קאסל-יוז בת ה-12, למועמדת לאוסקר.
היא מגלמת את פאיקה, ילדה החיה בקהילה מאורית מסורתית, שמחליטה להוכיח שהיא טובה בדיוק כמו הבנים, וגם היא יכולה לעבור את טקס ההתבגרות המאתגר שמוסגר בשם הסרט. זאת למורת רוחה של סבה, שמאמין בכל כולו בסדר הקיים בעיקר כי הוא לא יודע יותר טוב.
התבנית העלילתית של "לרכוב על לוויתן" מאוד מוכרת, וקשה לומר שיש בה הפתעות למי שראה כמה סרטים בסגנון הזה, אבל זה לא לוקח ממנו דבר. הוא עשוי נהדר, משלב הרבה הומור ורגש בערך בכל סצנה, וקשה לא להתאהב בפאיקה ובמשפחה שלה גם כשהמכשולים הולכים ונערמים. תוסיפו לזה את נופי ניו זילנד והקסם של התרבות המאורית, ואלו בכלל עוד מלא נקודות לסרט היפה הזה.

"אני והחבר'ה" – Stand by Me
ארה"ב 1986

יש קייס לא מבוטל לקרוא לסרטו של רוב ריינר, המבוסס על נובלה של סטיבן קינג, סרט ההתבגרות הטוב ביותר אי פעם. כמות האנשים שנולדו בתחילת שנות השמונים ולאחריהן, שנשבעים בסרט הזה כאחד האירועים המכוננים בחייהם היא עצומה. הוא גם ממשיך להיות עוצמתי ובלתי נשכח גם היום. מה שכן, כדאי להגיד שעל אף שאין בו אלימות קיצונית הוא בכל זאת עוסק בכמה נושאים לא פשוטים, כאלה שיכולים להיות יותר מדי לצופים צעירים מדי. מנקודת המבט שלי, אני יכול לספר לכם שצפיתי בו כשהייתי בן 12, ובגדול אני יכול לחלק את החיים שלי לפניו ולאחריו.
זה סיפור התבגרות המתפרש על פני כמה ימים בשנות החמישים, בו ארבעה ילדים, כל אחד עם המטען והשדים שלו, יוצאים למצוא גופה של ילד מכיתתם שנעדר. בדרך הם עוברים כמה הרפתקאות מסמרות שיער (סצנת הרכבת מונעת נשימה סדורה גם בצפייה העשירית), אבל בעיקר לומדים על עצמם ואחד על השני. זה סרט שמראה שלפעמים הדבר הכי טוב הוא לבקש עזרה, להיפתח לאחרים גם אם זה מפחיד או לא מקובל, ולהיות שם כשמישהו אחר צריך.
אני חושב שמבוגרים, כאלה שכבר נאלצו להיפרד מחברי הילדות שלהם כי החיים וזה, יגיבו אליו קצת יותר חריף מילדים בסביבות גיל הגיבורים שאולי חלק מהדברים יחלפו להם מעל הראש. כך או כך, העוצמות שלו בתיאור חברות של פעם בחיים היא משהו שמעט מאוד סרטים עשו לפני או מאז.
כתבתי על הסרט כחלק מפרויקט סרטי סטיבן קינג

"בריונות" – Bully
ארה"ב 2011

יכול להיות שהמשפט הבא ירתיע חלק מכם, אבל אני מרגיש צורך להתחיל אתו: כמעט 6,000 סרטים ראיתי בימי חיי (5,971 נכון לרגע זה, אם רוצים להיות ספציפיים), ובאף אחד מהם לא בכיתי בצורה כל כך משוללת רסן כמו בסרטו התיעודי של לי הירש, זוכה פרס איגוד המפיקים לשנת 2011. מילולית מהרגע שהתחיל, ועד שנחתמו כל 98 דקותיו, פשוט לא הפסקתי. ואני לא יודע אם זה בגלל שאני הייתי קורבן לבריונות רוב שנות היסודי שלי, או בגלל הדרך שבה הירש מצליח להישיר מבט לגיבוריו, אבל אם הייתי מורה הייתי מקרין את זה לכל כיתה ובכל שנה.
הירש עוקב אחרי חמישה ילדים ממקומות שונים בארה"ב, מלווה אותם בדרך אל ובחזרה מבית הספר, בבתים ובפעילויות אחר הצהריים שלהם, ומראה איך הם מתמודדים עם חיים בצל בריונות. האמת החשופה של הילדים האלה, חלקם מנסים להסתיר את מה שעובר עליהם אבל תמיד העיניים שלהם אומרות הכל, היא אגרוף אחרי אגרוף ובוראת מסמך חשוב מאין כמוהו לצעירים ולאחראים עליהם כאחד. ברור לי שאני לא מוכר אותו יותר מדי טוב, אבל זה באמת סרט חובה מבחינתי.
לסקירה הנושנה והמאוד רגשנית שלי

"המספריים של אדוארד" – Edward Scissorhands
ארה"ב 1990

כנראה הסרט המפורסם ביותר מבין ה-15, יצירתו של טים ברטון היא אחד מסיפורי ההתבגרות הכי יפים, נוגעים, ובעיקר מעוצבים לעילא בתולדות הקולנוע. כמו "פארנורמן" גם הוא שואל לא מעט משפת סרטי האימה, אבל אין בו באמת משהו מפחיד במיוחד (להוציא את הסצנה שבה פג פוגשת לראשונה את אדוארד בעליית הגג. עובד כל פעם), רק כמויות של רגישות וחיבה, מהסוג שכיום לא נמצא בסרטים של ברטון גם אם נקלף את כל הצבע הלבן מהפנים של ג'וני דפ.
הסיפור על העיירה שמחבקת את אדוארד החריג, רובוט דמוי אדם שנבנה על ידי ממציא בודד שהלך לעולמו (ג'ונתן פרייס האחד והיחיד), ואז מפנה אליו את גבם ברגע שהחשדנות והחשיכה בליבם של אנשים שיודעים רק פחד משתחררת, הוא פיץ'-פרפקט מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. העיצוב של אדוארד בצבעים כרומטיים אל מול הפסטורליות של העיירה הצבעונית, האינטרקציות שלו עם התושבים והדרך בה הכל הולך ומתדרדר, כמו גם סיפור האהבה היפה שלו ושל קים (וינונה ריידר), מתגבשים לכדי אגדה קולנועית שעובדת אצל כל שכבות הגילים באופן אחר, וקשה לחשוב על מישהו שלא ימצא בו את עצמו.
אסייג ואומר שיש בסרט סצנת פיתוי, שבכל אספקט איננה נועזת בשום אופן, אבל כן צריך להזכיר אותה.

"קירבה" – Close
בלגיה 2022

הסרט החדש ביותר ברשימה, שבתחילת 2023 אמור לצאת גם לבתי הקולנוע בארץ, בדיוק בזמן בו יקבל מועמדות לאוסקר הסרט הבינלאומי (וביקום מושלם לעוד פרסים נוספים). אני ראיתי אותו בפסטיבל חיפה האחרון, ומאז לא נרגעתי.
הרבה על העלילה בסרטו השני של לוקס דונט ("נערה", שיכל להיות גם הוא ברשימה הזו אבל הוא מיועד למבוגרים הרבה יותר) עדיף לא לומר, אבל כן אפשר להתייחס לסיפור המסגרת שלו. במרכזו נמצאים שני החברים-הכי-טובים לאו ורמי, שאחרי קיץ שבו לא זזו אחד מהשני מתחילים את שנות החטיבה, שם החברות שלהם עומדת למבחן. יש בסרט הזה לפחות שלוש סצנות שלא ייצאו לי מהראש בחיים, ומה ששני השחקנים הראשיים שלו, אדן דמברין וגוסטב דה וואלי, עושים זה לא סביר בהתחשב בכמה שהם צעירים.
אני לא בטוח כמה הסרט עדין ומדויק, ובהחלט נשמעים קולות שמתייחסים אליו כסחיטה רגשית, אבל הוא מגיע כמו צונאמי של קולנוע. סרט שמזכיר לנו שכל אחד עובר מאבקים שלא תמיד אפשר לזהות, ושמתחת תמיד יש סערות שחייבים להיות רגישים אליהם. בקלות אחד הגדולים של 2022.
הטקסט שלי מפסטיבל חיפה

"טומבוי" – Tomboy
צרפת 2011

הנושא של מגדר הוא אחד השנויים במחלוקת והרגישים בכל מה שקשור למערכי שיעור ולימודים, כאשר הורים רבים חושבים שזה לא משהו שאליו צריכים להיחשף בגיל צעיר. אמנם אף אחד לא שאל אותי, אבל אגיד לכם שאפילו שאני מה שנקרא משתייך לקהילה, קצת מבין את נקודת המבט הזו. הסיפור הזה מורכב מאין כמוהו. איזה מזל שיש לנו יוצרת קולנוע בסדר גודל של סלין סיאמה, שיצרה סרט כמו שאף אחד אחר לא יכול, או לפחות אף אחד לא הצליח במסגרת הקולנוע הלא-תיעודי.
לורה בת ה-10 רוצה להיות בן (אני יודע שצריך להתייחס אליו במגדר בו הוא מגדיר את עצמו, אבל תסלחו לי אם לא אעשה את זה, רק כדי להבהיר טוב יותר את מהלך העניינים) וכשהיא מגיעה לכיתה חדשה היא מציגה את עצמה כמיכאל, ילד לכל דבר ועניין. בהתחלה אף אחד לא שם לב לכך, אבל זה כמובן לא יכול להחזיק יותר מדי. הבחירות של מיכאל מטלטלות את התא המשפחתי, וכמובן מעוררת סערה בקהילה בה הם חיים. עיקר המשקל נופל על ג'ין, האחות הקטנה, שצריכה להתמודד עם השינוי.
"טומבוי" זה פלא של סרט לא רק בגלל ההצלחה שלו להנגיש את העולם הפנימי של חוסר הלימה מגדרית, אלא גם בהבנה אמיתית של כל הדמויות המעורבות, וזה בעיקר קשור להופעות המשחק הפנומנליות שסיאמה מצליחה להוציא מהילדות. כשזה מגיע להבנה עמוקה והזדהות עם הנושא המגדרי, באמת שלא היה שום דבר כמו "טומבוי".
לראיון שעשה אורון עם סלין סיאמה בעקבות הסרט

"בילי אליוט" – Billy Elliot
אנגליה 2000

עוד סרט שלא כל כך צריך להציג, בטח אחרי ההצלחה הקופתית, המועמדויות לאוסקר, המחזמר המצליח שנעשה בעקבותיו, והחשיפה לעולם של ג'יימי בל.
סרטו של סטיבן דאלדרי על פי התסריט של לי הול מתרחש בעיירה בריטית במהלך ימי תאצ'ר, שם תלמיד בית ספר צעיר מגלה את עולם הריקוד ומבין שאין דבר שהוא רוצה יותר מזה. הסביבה השמרנית והגברית שלו כמובן לא מסוגלת להתמודד עם זה, אבל בעזרת מורה קשוחה למחול, בילי מצליח לעמוד איתן עד כמה שאפשר מול החומות שהציבו מולו ולהגשים את החלום שלו.
נשים בצד רגע את הפלא שהוא ג'יימי בל והאנרגיה שהיא ג'ולי וולטרס, בעיני הסרט הזה כל כך עוצמתי בעיקר בזכות ההופעה של גארי לואיס כאביו של בילי. תהליך פקיחת העיניים שלו עד שהוא מחליט לעשות את ההקרבה האולטימטיבית בשביל האושר של בנו הצעיר בנוי באופן מעורר השתאות, מוביל לאחת הסצנות האהובות עלי בקולנוע, אבל לא נכנס לפרטים מסגירים מדי.
"בילי אליוט" הוא סרט שכולו השראה, עם עריכה קצבית, פס קול אדיר, ודמויות מורכבות ואנושיות. הוא גם מצליח להתחמק באופן ראוי יחסית מכל העניין של זהות מינית או מגדרית, ומתעסק בדברים אחרים לגמרי שכל אחד יכול להכיר ולהזדהות עמם.

"כיתה ח'" – Eighth Grade
ארה"ב 2018

אחד מסרטי ההתבגרות הכי מוצלחים של האלף החדש הוא יצירת הביכורים של השחקן-קומיקאי-מוזיקאי בו ברנהם, שאפילו הביא לו את פרס הבימוי לסרט ראשון באיגוד הבמאים (שכולנו היינו בטוחים שיילך לבראדלי קופר ו"כוכב נולד").
קיילה (אלסי פישר בהופעה נהדרת) היא נערה שחיה עם אביה היחידני, מתפעלת ערוץ יוטיוב עם מונה צפיות נמוך למדי, ובעיקר מנסה לצלוח את התקופה הכל כך מוזרה ולא הגיונית הזו של חטיבת הביניים. קיילה מתמודדת עם כל הזרות והשונות של הגוף והנפש בגיל הזה, צוברת רגעי התעלות ושפל כמעט בכל פסע שלה. האמת שבצפייה ראשונה זה סרט שקצת מעורר חרדות כי לא בטוח לאן הדברים הולכים, אבל ברנהם בוחר בכיוון הפוך. כל מה שהיה יכול להיות בוטה, דידקטי או עוכר שלווה מפורק לטובת סיפור קטנטן וכל כך יפה ומרגש, שבאמת מאמין בגיבורים שלו, בין אם זו קיילה, אביה (ג'וש המילטון המקסים), הבנות הפופולריות או הבנים המוזרים. אמנם יש בו סצנה אחת של מפגש בין קיילה עם מתבגר גדול ממנה שהיא מאוד לא נוחה, אבל אין שם שום דבר שיכול להיות לא מתאים לצפייה לגילי כזה 15 ומעלה.
אני כבר אחרי שתי צפיות בו, וככל שאני חושב עליו יותר כך אני מעריך את כל הדברים שניסה לעשות והצליח.
לסקירה של אורון

"אח שלי גיבור"
ישראל 2016

הסרט הישראלי הראשון מתוך שניים הוא גם התיעודי השני ברשימה. זהו סרטו מרחיב הלב של יונתן ניר, כזה שאין סיכוי לצלוח אותו עם עיניים יבשות, שהוקרן בפסטיבל ירושלים וזכה בפרס בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של סנטה ברברה.
בסרט המסע המקסים הזה, ניר והצלם יואב קליינמן מתעדים את פרויקט "אח שלי גיבור", שלוקח זוגות אחים שאחד מהם עם תסמונת דאון, לטראק מאוד לא פשוט בצפון הודו. מההכנות למסע והדרך המפרכת לקצה ההר, הסרט מתמקד בהתמודדות של האחים עם השוני ביניהם והמטענים שהחיים המשותפים שלהם העמיסו זה על זה. הסולידריות, הרגישות והתבונה שנחשפים לאט לאט עם כל צעד הופכים את הסרט הזה לפצצה רגשית, ואפילו זה משני לאפשרות שלנו הצופים להכיר ולאהוב את הצעירים האלו, שלמרבה הצער עדיין מחוללים רתיעה וחוסר הבנה אצל חלק משמעותי מהאוכלוסייה. זה סרט על ניצחון הרוח, על הקרבה, אהבה אמיתית שאי אפשר להתחמק ממנה, כשהנופים המרהיבים עוזרים לו להרגיש כמו מסע אפי לכל דבר.

"היירספריי" – Hairspray
ארה"ב 2007

זה כמובן לא סרט הקאלט של ג'ון ווטרס מ-1988, אלא הגרסה המוזיקלית שנעשתה לו, על בסיס העיבוד שלו לברודווי. "היירספריי" יצא בתקופה מאוד בעייתית למחזות זמר, לאחר ההצלחה של "שיקגו" ו"מולין רוז'", כשהוליווד הציפה את עצמה בעיבודי ברודווי באופן חפוז למדי, והרוב היה די איום ונורא. "היירספריי" הגיע לשיאו של הטרנד המאוס, ובעיני לא קיבל את ההערכה המגיעה לו כסרט מצחיק ומקסים עם שירים אדירים, בימוי נאמברים היסטרי, והופעות כיפיות של כמעט כל הקאסט בהם מישל פייפר, ג'ון טרבולטה, ג'יימס מרסדן, כריסטופר ווקן, קווין לאטיפה, זאק אפרון ואמנדה ביינס.
"היירספריי" מתרחש בבולטימור ובמרכזו טרייסי (ניקי בלונסקי), נערה מתבגרת שחולמת לרקוד בתוכנית הטלוויזיה המקומית והפופולרית, שנשלטת על ידי המפיקה תלמה וון טאסל (פייפר), אישה שמקדשת לא רק ערכים שמרנים שלא נאמר גזעניים לחלוטין, אלא גם מודל יופי מאוד מאוד ספציפי, כזה שטרייסי לא שייכת אליו למרות שנראה שלכולם יש בעיה עם זה חוץ ממנה. האודישן לתוכנית לא הולך מאוד טוב, אבל אז טרייסי מגלה את הגרוב של החבר'ה השחורים בבית הספר שלה, ונחשפת לעולם שעד היום הוסתר ממנה. יחד איתם היא מחליטה לא לוותר ולהביא את הפרוגרסיביות אל מסך הטלוויזיה, כי זו דרכו של העולם ויש דברים שאי אפשר לעצור לא משנה כמה אנשים ינסו.
מעבר לכך שמדובר בסרט מצחיק ומשמח מתחילתו עד סופו, הוא הופך את הילדים הדחויים, אלו שלא מייצגים את ההגמוניה, לגיבורים האמיתיים והמגניבים, וסיקוונס השיא שלו בשידור החי הוא אדיר.

"פיגומים"
ישראל 2017

הסרט הישראלי השני ברשימה הוא עבודת הביכורים של הקולנוען-סופר מתן יאיר, שהוקרן בהמון פסטיבלים וזכה בירושלים. את התסריט כתב יאיר מחוויותיו כמורה, וזו ללא ספק אחת מדרמות ההתבגרות הכי טובות שנעשו פה אי פעם. אשר לקס (תגלית מפוארת שהייתה צריכה לקחת את האופיר באותה שנה, יסלח לי ליאור אשכנזי), הוא תלמיד תיכון שנקרע בין העתיד שמתכנן לו אביו בעסק המשפחתי (אלברט כהן) לבין עולם הרוח שמייצג מורה חדש בבית הספר (עמי סמולרצ'ק, שזכה באופיר), קונפליקט שיוצר לו מצוקה אותה הוא לא לגמרי מצליח להכיל.
אין ספק שהרבה מהתסכול והקושי של מתן יאיר כחייל במערכת החינוך מצא את דרכו לסרט, אבל במקביל הוא מצליח גם לחבר אותנו אל התלמידים "הבעייתיים" יותר, אלו שאין להם בהכרח את הכלים להתמודד עם השיטה הנהוגה, ומוציאים את התסכול שלהם במקומות הכי לא נכונים. זה סרט רגיש מאוד שיותר צעירים צריכים להיחשף אליו, ואולי יבינו שרואים אותם גם אם הם בטוחים שלא.
הסקירה של עופר

"הנשף" – The Prom
ארה"ב 2020

כן, ברור לי שרק אני ועוד איזה עשרה אנשים מסביב לעולם אוהבים את הסרט הזה. וכן, אני הראשון להודות שמדובר בהעתק-הדבק של "היירספריי" רק עם הומופוביה במקום גזענות. וכן, זכורות לי היטב הדקות הראשונות המאוד לא מוצלחות שלו. מכיר, יודע, מודע, וזה לא משנה לי. אני בכל לבי מאמין ש"הנשף", שביים ריאן מרפי לנטפליקס, הוא סרט שיכול לעשות את העולם יותר טוב. למרות שיש בו יותר מדי דברים מקרטעים.
הסיפור, בגדול, הוא על חבורת שחקני ברודווי מורמים-מעם – על סף הבלתי נסבלים – שמגיעים לעיירה קטנה כדי לתמוך בצעירה מקומית שיצאה מהארון וגרמה לביטול נשף הסיום השנתי. הם כמובן באים ממקום אגואיסטי לחלוטין, אבל במהלך שהותם שם גם הם מתחילים לראות את העולם אחרת.
מריל סטריפ, קרי וושינגטון, אנדרו ראמל, קיגן מייקל-קי וזוכת האוסקר הטרייה אריאנה דבוז מובילים קאסט של חלומות (עם מעידה קלה בתחום הליהוק מצד ניקול קידמן, ג'יימס קורדן וג'ו אלן פלמן), שירים מעולים, נאמברים מרגשים, וכמו "היירספריי", מערכה שלישית שכולה על אינקלוסיביות ועתיד טוב יותר לכל המתבגרים, לא משנה מי הם בוחרים להיות ואת מי הם רוצים לאהוב.
הסקירה שלי

"רדיו חזק" – Pump Up the Volume
ארה"ב 1990

סרטו של אלן מויל, בכיכובם של כריסטיאן סלייטר (כנראה בתפקיד הכי טוב שלו) וסמנתה מאטיס, כבר די התקבע כאחד מסרטי הפולחן של הניינטיז, אבל מכיוון שעדיין קשה להניח עליו את היד קשה לומר שהוא מימש את הפוטנציאל שלו אצל דורות חדשים.
הצפייה הראשונה שלי בו הייתה אחת החוויות הקולנועיות הכי חשובות שלי. זה קרה במין מרתון קולנוע שמועצת הצעירים של עיריית טבעון ארגנה בקולנוע המקומי, אם אני לא טועה ב-1999. לא בטוח של מי היה הרעיון המבריק להביא את הסרט הזה (בין "עימות חזיתי" ל"האלמנט החמישי" ו"טריינספוטינג"), אבל לא יכלה להיות בחירה טובה יותר. מהרגע שהמחט נוחתת על "כולם יודעים" של לאונרד כהן, הסיפור של מארק, נער ביישן שאיש בעיירתו הקטנה לא יודע שהוא שדרן הרדיו הפיראטי שסוחף את כל הצעירים, הוא סרט חובה.
ואם כבר צללתי מדי לתוך העניין האישי, בשבילי הוא כולל רגע מכונן. זה קורה כאשר כריס, אחד המתבגרים בעיירה, מתקשר לתוכנית, ומתאר איך הוא נדלק על אחד מבני כיתתו, והמפגש ביניהם קיבל תפנית איומה כשילדים אחרים מהתיכון גילו אותם והתעללו בו. "אתה בטוח חושב שאני סתם מתרומם רכיכה, נכון?" שואל כריס את מארק לאחר שסיים את הסיפור שלו. "לא," עונה לו מארק, "אני רק חושב על כמה חזקים אנשים יכולים להיות".
אני חושב שמשהו בי קצת השתנה לטובה כשצפיתי בכריסטיאן סלייטר אומר את הדברים האלו, כשסביבי עוד אנשים באולם הקולנוע המקומי שלי, וזה הכוח של הקולנוע שמגיע בזמן הנכון.

"מדינת הבנים" – Boys State
ארה"ב 2020

כנראה הצפייה המאתגרת ביותר מהרשימה, וזו שללא ספק מיועדת לגילים המבוגרים ביותר במערכת החינוך, בעיקר בגלל שהוא מצריך כמות גדולה של ריכוז. אבל זה שווה את זה. סמכו עלי.
זהו סרטם התיעודי זוכה הפרסים של אמנדה מקביין וג'סי מוס, שעוקב אחרי קבוצת נערים גדולה שנבחרו בקפידה להשתתף במחנה יוקרתי שמדמה מרוץ לקונגרס. באחד הליהוקים הכי טובים שאני זוכר בסרט תיעודי, הבמאים מתמקדים בכמה מהנערים שצריכים להתמודד על מקומם ב"בית הנבחרים" וחושף את המהלכים הפוליטיים, גם אצל אלו שנולדו להוביל וגם אלו שאולי לא קיבלו את כל נתוני הפתיחה אבל נאבקים עם כל מה שיש להם. זה סרט חכם, מצחיק, מרתק, ובעיקר חשוב לא רק כי הוא עוסק בפוליטיקה וממשל (וכן, השיטה האמריקאית מאוד מבלבלת, בטח לצופים חיצוניים) אלא גם על אינטרקציה בין אישית וחברות.
את כל המידע שצריך תוכלו לקבל בסקירה של אורון על הסרט, ונראה אתכם לא מסתקרנים ממנו לאחר הקריאה.