28 ביוני 2019 מאת לירון סיני
יש משהו מהנה ואפילו בעל ערך בידורי, אם יורשה לי, בביקורת שלילית על סרט - כשהיא מוצדקת ומנומקת. לפעמים לא נותר אלא להתפלש בכל מה שלא צלח כדי לפצות על הזמן האבוד. ויודעות ויודעים מה? לפעמים אפילו מתגבשת איזו תובנה מעניינת מתוך ניתוח של אלמנטים שאכזבו, או איזו תחושת שותפות מתוך ההסכמה, כי טרוניה משותפת יכולה להיות מאוד מנחמת. טווח… להמשך קריאה
6 במאי 2019 מאת אורון שמיר
אתמול הסתיימה רשמית מהדורת 2019 של פסטיבל הקולנוע של טרייבקה, השכונה הניו-יורקית שנפגעה קשה באסון מגדלי התאומים וחלק מהשיקום שלה היה הקמת האירוע של ועבור הסרטים, שממשיך מאז בכל שנה כבר 18 פעמים. זו השנה השלישית שלי כאן ובניגוד לפעמים הקודמות, אני מדווח רק לאחר מעשה והרבה יותר בקצרה – פוסט ראשון מתוך שניים שיסכמו את החוויות שלי. הסיבות לכך… להמשך קריאה
29 באפריל 2019 מאת אורון שמיר
לפני שנה התחלתי עם המנהג של לכתוב באופן סדיר יחסית על סרטים מגניבים או מעניינים שראיתי בניו-יורק ולא ברור בכלל האם ומתי יגיעו גם לישראל. התבשלתי עם ההחלטה מאז תחילת 2018 ואפריל נראה לי כמו זמן מתאים לשיגור בלון ניסוי, כיוון שזו העונה בה לוח ההפצה מתחיל להתבהר וההפרשים בין ישראל וארה״ב נותנים את אותותיהם. הניסוי התחיל עם הסרט שקראתי… להמשך קריאה
25 בפברואר 2019 מאת אורון שמיר
בדיעבד, כולם חכמים. כולם יודעים להמציא נראטיבים שיסבירו את הזכיות באוסקר, גם אם אלה הפוכות מן המסלולים שהוצעו במהלך העונה והובילו להימורים שהתבררו כשגויים. הרי מה מפתיע בטקס אוסקר בו זוכה בפרס הסרט הטוב ביותר דווקא השמרני והפשוט מבין הסרטים, זה שהכי הזכיר לחברי וחברות האקדמיה קולנוע משנות התשעים העליזות וגם מכיל מסר מפויס של חברות והתגברות על דעות קדומות.… להמשך קריאה
5 בפברואר 2019 מאת עופר ליברגל
1939 הייתה השנה הכי גדולה בתולדות הוליווד הקלסית. הקביעה הזו היינה סוג של אקסיומה בשיח הקולנועי, הגדרה שהוליווד קבעה לעצמה ומשתמרת גם היום, למשל בפתיחה לסיכום שנת 2018 בקולנוע של אורי קליין. האם ישנם כלים מדידים לקביעה הזו? ומה הוביל אליה? לכאורה, הטיעון המרכזי הוא כמות גדולה של סרטים משפיעים, שאהובים (יחסית) גם לאחר שנים. בפוסט זה אכן אסקור חלק… להמשך קריאה
3 בפברואר 2019 מאת אורון שמיר
כנראה שכמו האולפנים ההוליוודיים, גם בנטפליקס שומרים את התותחים הכבדים לסוף השנה הלועזית. כתוצאה מכך, כבר (לפחות) שנה שנייה ברציפות אנחנו מחכים ומצפים לכותרי ינואר-פברואר של החברה אבל נוטים להתאכזב מן האיכות. אם כי היכולת של נטפליקס לספק בכל סופש כותר חדש שאפשר לדבר עליו עדיין ראויה לציון. אז אחרי ״Polar: המתנקש״ שלא עמד בציפיות של לירון בשבוע שעבר, התיישבתי… להמשך קריאה
24 בינואר 2019 מאת אורון שמיר
המירוץ לאוסקר נדמה השנה צהוב מתמיד, עם יותר ויותר כותרות הקשורות לחיים הפרטיים של השמות מאחורי הסרטים מאשר דיונים ביצירות עצמן. הכפשת המתחרים היא טקטיקה ידועה עוד מהימים בהם הארווי וויינשטיין שלט בעונת הפרסים, וכמובן שהמילה ״קמפיין״ בהקשר האוסקר מגיעה מעולם הפוליטיקה, בו לכלוך על המתחרים תמיד הייתה דרך יעילה לזכות בקולות. אבל השנה מורגשות גם הכמות וגם רמת השטויות… להמשך קריאה
13 בינואר 2019 מאת אורון שמיר
הקולנוע האמריקאי מצוי באובססיה סביב ״The Great American Novel״, בשנים האחרונות אפילו יותר מאשר עולם הספרות האמריקאית. אולי זה לא מפתיע, כיוון שהמושג הספרותי, שבתחילה נועד לאפיין יצירות פאר כתובות המיטיבות לתאר הלך רוח של תקופה ושפה באיזור ספציפי בארצות הברית, הוא יותר בגדר שאיפה עבור יוצרים בני זמננו. קשה להתחרות במארק טווין, וויליאם פוקנר או אפילו דייויד פוסטר וואלאס… להמשך קריאה
10 בינואר 2019 מאת אורון שמיר
מעמדת כוח, קל יותר לשכנע אחרים בצדקתך לא משנה כמה היא נראית להם מופרכת, וכך להרים פרויקטים מפוקפקים שלא היו קיימים אלמלא העומד בראשם היה על גג העולם. אני לא מדבר על דיק צ׳ייני, מושא (הלעג של) הסרט ״סגן הנשיא״ (Vice), אלא על היוצר שלו, אדם מקיי. קצת דמגוגי מצידי להשוות ביניהם, הא? חכו עד שתראו את הסרט עצמו, שמגדיר… להמשך קריאה
5 בינואר 2019 מאת אורון שמיר
נהוג לומר שבימוי טוב יכול להציל תסריט בינוני, או לשדרג ולהקפיץ את הסרט רמה או שתיים מעל איכות הכתיבה שלו. מן העבר השני, נוכחות מודגשת או מורגשת מדי של הבמאי או הבמאית ביצירה של עצמם יכולה להסיט מהסיפור ולשלוף החוצה חלק מהקהל, אחת הסיבות שקולנוע אמנותי פופולרי פחות מבידורי. התנגשות בין שתי הגישות האלה בדיוק אפשר למצוא בסרט ״הרסנית״ (Destroyer)… להמשך קריאה
יש משהו מהנה ואפילו בעל ערך בידורי, אם יורשה לי, בביקורת שלילית על סרט - כשהיא מוצדקת ומנומקת. לפעמים לא נותר אלא להתפלש בכל מה שלא צלח כדי לפצות על הזמן האבוד. ויודעות ויודעים מה? לפעמים אפילו מתגבשת איזו תובנה מעניינת מתוך ניתוח של אלמנטים שאכזבו, או איזו תחושת שותפות מתוך ההסכמה, כי טרוניה משותפת יכולה להיות מאוד מנחמת. טווח… להמשך קריאה
אתמול הסתיימה רשמית מהדורת 2019 של פסטיבל הקולנוע של טרייבקה, השכונה הניו-יורקית שנפגעה קשה באסון מגדלי התאומים וחלק מהשיקום שלה היה הקמת האירוע של ועבור הסרטים, שממשיך מאז בכל שנה כבר 18 פעמים. זו השנה השלישית שלי כאן ובניגוד לפעמים הקודמות, אני מדווח רק לאחר מעשה והרבה יותר בקצרה – פוסט ראשון מתוך שניים שיסכמו את החוויות שלי. הסיבות לכך… להמשך קריאה
לפני שנה התחלתי עם המנהג של לכתוב באופן סדיר יחסית על סרטים מגניבים או מעניינים שראיתי בניו-יורק ולא ברור בכלל האם ומתי יגיעו גם לישראל. התבשלתי עם ההחלטה מאז תחילת 2018 ואפריל נראה לי כמו זמן מתאים לשיגור בלון ניסוי, כיוון שזו העונה בה לוח ההפצה מתחיל להתבהר וההפרשים בין ישראל וארה״ב נותנים את אותותיהם. הניסוי התחיל עם הסרט שקראתי… להמשך קריאה
בדיעבד, כולם חכמים. כולם יודעים להמציא נראטיבים שיסבירו את הזכיות באוסקר, גם אם אלה הפוכות מן המסלולים שהוצעו במהלך העונה והובילו להימורים שהתבררו כשגויים. הרי מה מפתיע בטקס אוסקר בו זוכה בפרס הסרט הטוב ביותר דווקא השמרני והפשוט מבין הסרטים, זה שהכי הזכיר לחברי וחברות האקדמיה קולנוע משנות התשעים העליזות וגם מכיל מסר מפויס של חברות והתגברות על דעות קדומות.… להמשך קריאה
1939 הייתה השנה הכי גדולה בתולדות הוליווד הקלסית. הקביעה הזו היינה סוג של אקסיומה בשיח הקולנועי, הגדרה שהוליווד קבעה לעצמה ומשתמרת גם היום, למשל בפתיחה לסיכום שנת 2018 בקולנוע של אורי קליין. האם ישנם כלים מדידים לקביעה הזו? ומה הוביל אליה? לכאורה, הטיעון המרכזי הוא כמות גדולה של סרטים משפיעים, שאהובים (יחסית) גם לאחר שנים. בפוסט זה אכן אסקור חלק… להמשך קריאה
כנראה שכמו האולפנים ההוליוודיים, גם בנטפליקס שומרים את התותחים הכבדים לסוף השנה הלועזית. כתוצאה מכך, כבר (לפחות) שנה שנייה ברציפות אנחנו מחכים ומצפים לכותרי ינואר-פברואר של החברה אבל נוטים להתאכזב מן האיכות. אם כי היכולת של נטפליקס לספק בכל סופש כותר חדש שאפשר לדבר עליו עדיין ראויה לציון. אז אחרי ״Polar: המתנקש״ שלא עמד בציפיות של לירון בשבוע שעבר, התיישבתי… להמשך קריאה
המירוץ לאוסקר נדמה השנה צהוב מתמיד, עם יותר ויותר כותרות הקשורות לחיים הפרטיים של השמות מאחורי הסרטים מאשר דיונים ביצירות עצמן. הכפשת המתחרים היא טקטיקה ידועה עוד מהימים בהם הארווי וויינשטיין שלט בעונת הפרסים, וכמובן שהמילה ״קמפיין״ בהקשר האוסקר מגיעה מעולם הפוליטיקה, בו לכלוך על המתחרים תמיד הייתה דרך יעילה לזכות בקולות. אבל השנה מורגשות גם הכמות וגם רמת השטויות… להמשך קריאה
הקולנוע האמריקאי מצוי באובססיה סביב ״The Great American Novel״, בשנים האחרונות אפילו יותר מאשר עולם הספרות האמריקאית. אולי זה לא מפתיע, כיוון שהמושג הספרותי, שבתחילה נועד לאפיין יצירות פאר כתובות המיטיבות לתאר הלך רוח של תקופה ושפה באיזור ספציפי בארצות הברית, הוא יותר בגדר שאיפה עבור יוצרים בני זמננו. קשה להתחרות במארק טווין, וויליאם פוקנר או אפילו דייויד פוסטר וואלאס… להמשך קריאה
מעמדת כוח, קל יותר לשכנע אחרים בצדקתך לא משנה כמה היא נראית להם מופרכת, וכך להרים פרויקטים מפוקפקים שלא היו קיימים אלמלא העומד בראשם היה על גג העולם. אני לא מדבר על דיק צ׳ייני, מושא (הלעג של) הסרט ״סגן הנשיא״ (Vice), אלא על היוצר שלו, אדם מקיי. קצת דמגוגי מצידי להשוות ביניהם, הא? חכו עד שתראו את הסרט עצמו, שמגדיר… להמשך קריאה
נהוג לומר שבימוי טוב יכול להציל תסריט בינוני, או לשדרג ולהקפיץ את הסרט רמה או שתיים מעל איכות הכתיבה שלו. מן העבר השני, נוכחות מודגשת או מורגשת מדי של הבמאי או הבמאית ביצירה של עצמם יכולה להסיט מהסיפור ולשלוף החוצה חלק מהקהל, אחת הסיבות שקולנוע אמנותי פופולרי פחות מבידורי. התנגשות בין שתי הגישות האלה בדיוק אפשר למצוא בסרט ״הרסנית״ (Destroyer)… להמשך קריאה
תגובות אחרונות