פסטיבל הסרטים חיפה 2025: הזוכות והזוכים, "ברנינג מן", "עיר חול", "נינו", "הנער הקדוש"

פסטיבל הסרטים חיפה צפוי להינעל ביום שלישי בערב, בצאת חג שמחת תורה. דומה (טפו טפו טפו) שאכן ניתן לכנות אותו חג, לרגל התמונות המרגשות של שובם של החטופים. ביום ראשון בערב חולקו הפרסים בתחרות הקולנוע הישראלי והוכרזו הזוכים גם בתחרויות נוספות, אז נפתח את הפוסט בפירוט הזכיות ואחריה גם אתן את הסקירה שלי לזוכה הגדול, בו צפיתי בכלל בהקרנות אקדמיה ולפני הפסטיבל. לאחר מכן, הרחבות על סרטים נוספים.

הזוכים והזוכות

תחרות הקולנוע הישראלי

פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר: "ברנינג מן". בימוי: איל חלפון. הפקה: מרק רוזנבאום, מיכאל רוזנבאום, יונתן רוזנבאום.
פרס חבר השופטים לסרט עלילתי, תרומת קרן תרבות חיפה, לשני סרטים: "על כלבים ואנשים". בימוי: דני רוזנברג. הפקה: איתי תמיר, אלכסנדר רודניאנסקי, דונטלה פלרמו | "כמה הערות על המצב". בימוי: ערן קולירין. הפקה: שחר קצנשטיין.
פרס חבר השופטים לסרט תיעודי: "נער יהודי גאה״. בימוי: ישרי הלפרן. הפקה: ישרי הלפרן, סשה קליין ז"ל.
פרס עמית פלד לסרט הביכורים הטוב ביותר, תרומת משפחת פלד: "פאדיה". בימוי והפקה: שאדי סרור.
פרס התסריט הטוב ביותר על שם ענת פרחי, תרומת משפחת פרחי, לסרט עלילתי: "פאדיה". תסריט: שאדי סרור, לוריל הנטר.
פרס התחקיר לסרט תיעודי תרומת הלן שומן: "אונר״א". תחקיר: אילן שיזף, דנה וולף, עלי עאדי. בימוי: דוקי דרור. הפקה: ריינהרט ביטס, דוקי דרור, ליאת קמאי אשד, אווה פוגו.
פרס המשחק בסרט עלילתי: שי אביבי, "ברנינג מן". בימוי: איל חלפון. הפקה מרק רוזנבאום, מיכאל רוזנבאום, יונתן רוזנבאום.
פרס להישג אמנותי: לעורכת עינת גלזר-זרחין על עריכת הסרט "תחתונים וגופיות". בימוי: סמדר זמיר. הפקה: חגי ארד, אהרון פאר, אלעד פלג.
ציון לשבח על שם פנינה בלייר מוענק לסרט המפנה מבט אל סוגיות חברתיות: ״תיקי בגדאד״. בימוי: אבידע ליבני. הפקה: איילת אפרתי.

תחרות לקולנוע ישראלי קצר

הפרס לסרט העצמאי הקצר הטוב ביותר: "עדשה". בימוי: בר כהן. הפקה: לב אורלוב, רותם גרוסמן.
ציון לשבח: "שושבינה". בימוי: גאיה שליטא כץ. הפקה: אורן רוגובין, עומר רוגובין. מפיק שותף: רפאל קדישזון.
עוד ביקש צוות השופטים לציין את: "מרפסת בגובה 90 קילומטר". בימוי והפקה: טלילה פרנק
הפרס לסרט הסטודנטים הקצר הטוב ביותר: "פיית הביטוח". בימוי: טל חיימוביץ'. הפקה: מיה לי רובין. הופק במסגרת סם שפיגל, ביה"ס לקולנוע ולטלוויזיה.
ציון לשבח: "מטריושקה". בימוי והפקה: אלמוג הלר. הפקה בפועל: תמר גוברניק. הופק במסגרת מכללת מנשר לאמנות.

תחרות לקולנוע אנימציה ישראלי קצר

הפרס לסרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: "אולי זה אפילו באמת". בימוי: יעל בונה. הופק במסגרת בצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב.
ציון לשבח: "אין מכשפות בעמק". בימוי: אילה שרוט. הפקה: יעל עוזסיני.

תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי

פרס כרמל לסרט הטוב ביותר: "חלומות" (נורווגיה). בימוי: דאג יוהאן האוגרוד. הפקה: אינגווה סאתר, הגה האוף ואטום.
ציון לשבח: "אמא" (בלגיה/צפון מקדוניה). בימוי: טאונה סטרוגר מיטבסקה. הפקה: לבינה מיטבסקה, סבסטיאן דלואה.

תחרות עוגן הזהב לקולנוע בין-לאומי מכה גלים:

פרס עוגן הזהב לסרט הטוב ביותר: "משמרת מאוחרת" (שוויץ/גרמניה). בימוי: פטרה וולפה. הפקה: רטו שרלי, לוקאס הובי
ציון לשבח: "נינו" (צרפת). בימוי: פולין לוקה. הפקה: סנדרה דה פונסקה

ברנינג מן

שני הזוכים הגדולים בתחרויות הקולנוע הישראלי בפסטיבלים המציגים גם קולנוע עלילתי השנה, ירושלים וחיפה, מתכתבים זה עם זה ומהווים תמונת מראה משלימה. שניהם עוסקים בהורים החרדים לילדים שלהם המשרתים בצבא. "חמצן", זוכה ירושלים, עוסק באם המנסה למנוע מבנה להמשיך לשרת במלחמה. "ברנינג מן" של הבמאי הוותיק והמעוטר איל חלפון עוסק באב החרד לגורל בנו ולכן מחליט לא להתרחק יותר מדי מן הבסיס המדברי בו הבן משרת, מנסה להבין אם יש מתיחות מיוחדת באזור, שתסכן את בנו. יש גם קשר ממשי בין הסרטים כאשר מרק רוזנבאום, המגלם תפקיד מהותי ב"חמצן" הוא אחד ממפיקי "ברנינג מן", ביחד עם מיכאל ויונתן רוזנבאום.

הסרטים משלימים זה את זה גם בדרך בה הם ממשיכים את הקריירה של שניים משחקני הקולנוע הגדולים בישראל, באופן שגם מראה על ניגוד בין גבריות לנשיות. דאנה איבגי משחקת ב"חמצן" אישה השומרת רוב הזמן את הכעס והאגרסיות בפנים, אולם בפועל מבצעת מעשים רדיקליים. שי אביבי של "ברנינג מן" משחק דמות שהיא המשך לדמויות אב שגילם בעבר, וכמו ברוב תפקידיו, הוא לא מהסס להרים את קולו להיות אגרסיבי בדיבור הן כאשר הוא כועס והן כאשר הוא תומך. יחד עם זאת, הבחירה שלו בסרט היא בעצם בחירה שלא לפעול – גם בחוסר העזיבה את סביבת הבסיס הצבאי בו הבן משרת וגם בהיבטים אחרים בחייו, דבר שמעניין מבחינה תסריטאית גם בלי קשר להשוואה בין הסרטים, אותה אפסיק כעת. אביבי נהדר בסרט ואני מסכים עם השופטים שהעניקו לו את פרס השחקן. לגבי פרס הסרט, הייתי שמח לו הייתי מסכים עם השופטים מעט יותר.

הדמות הראשית כאמור די עבדה עבורי, גם בהתחשב בכך שיש משהו לא הגיוני בהחלטה שלה, לשהות רוב הזמן בפינת פיקניק קרוב לבסיס בו משרת הבן, עם גיחות מדי פעם לישובים בסביבה ומפגש עם החיילים בבסיס, תושבי הסביבה וגם צוות הקמה של מסיבה גדולה הצפויה להתרחש באזור. הוא גם חרד לבנו ורוצה להגן עליו וגם מצוי בנקודת מעבר בחייו בלי קשר, עתיד להחליט על חתימה על חוזה נדל"ן שיש בו התחייבות לעתיד, לפחות לטווח מסוים. הגיבור הוא סופר, ומודע לדמיון בין ההחלטה שלו להיות נטוע במקום למסע הלא-מאוד הגיוני לוגית, אך הגיוני רגשית, בספר "אישה בורחת מבשורה" המוזכר בסרט. האזכור גם מציין מקור השראה אבל גם מראה יצירה שדנה בהיסטוריה הישראלית דרך פעולה לא הגיונית על פניו של הורים. "ברנינג מן" שאפתני פחות מספרו של גרוסמן, אבל שאפתני למדי בדרכים שלא לכולן אתייחס על מנת לא להרוס יותר מדי הפתעות עלילתיות.

בעיה עיקרית בסרט היא שפרט לדמות הראשית, יתר הדמויות פחות מעניינות ובעיקר לא מספקות עוגן ריאליסטי לדמות המוקצנת המצויה במרכזו. דומני כי הסרט כן מנסה לבנות אותן ככאלו, גם אם חלק מהן מהוות יותר סוג של הפוגה קומית מאחרות. בעיקר, הסרט לא מצליח בתיאור אמין של אנשים צעירים, בין אם מדובר בחיילים ובין אם מדובר בצוות ההקמה של המסיבה. התחושה היא של סרט של יוצרים מבוגרים המנסים לשחזר את עולם הצעירים. מול כך ניתן לטעון כי זה מה שהגיבור עושה בפועל בחלק מהזמן, כאשר הוא נזכר בימים שלו כאיש צעיר בארה"ב, שכמעט הלך למסיבת ברנינג מן הראשונה, מסיבה שאולי הוא מוצא בה קווי לדמיון למסיבה המוקמות בקרבתו. אף כי היא נראית די שונה באופי שלה מן הפסטיבל המפורסם בארה"ב.

מה שיותר הפריע לי בסרט הוא הסיום שלו. שוב, לא ארחיב בנושא זה מעבר לרמיזות ולהבנה כי כל דבר בסרט כיוון לסיום הזה, אך עדיין אני חושש כי הסרט לא הרוויח את העיסוק הקצר באלמנטים שהסיום מעלה. הסיום גם יוצר בעיניי עוד כמה שבירות באמינות של הסרט לטובת רובד סמלי שאני מצאתי לא מעמיק במיוחד, ולא הכרחי על מנת לספר את סיפורו של האב ואת סיפור הכאב, החשש וההקרבה של הורים לצעירים במצב מלחמה.

עיר חול
Sand City

אחד מן האתגרים הגדולים בפני פסטיבלים היא הדרך לשבץ ולשווק את סרטי ה"קולנוע האיטי" לקהל. חלק משיאי הפסטיבל עבור שוחרי קולנוע אמנותי, אך גם סרטים שצופים אחרים בוהים בהם בשעמום או בחוסר הבנה. מיעוט יחסי של נוטשים בהקרנה בה נכחתי של סרט זה, מה שאולי מלמד כי יותר מן הקהל מבין שיש משהו מיוחד ואף מתגמל בסרטים הללו, אולי גם בגלל שסרטים כמו "יפן" ו"אור חרישי" של קרלוס רייגאדס מוצגים כחלק מתוכנית הקלאסיקות. על אף התחושה של צפייה סבלנית והעוצמה רוחנית, מדובר בסוגים שונים למדי של קולנוע איטי, כל אחד מרשים בדרכו.

עושה רושם כי הבמאי מהדה חסן, ש"עיר חול" הוא סרטו הראשון, מושפע בעיקר מן הבמאי צאי מינג ליאנג – גם בקצב וגם בשזירה עלילתית של שתי דמויות שאורח חייהן מתואר, הופך בהדרגה לסיפור וברגע למפגש קל, כאשר הסרט כולל גם רגעים של עיסוק ישיר בהתנהגות מינית. עוד לפני שפוגשים את הדמויות, הבמאי נותן לנו תמונות של השגרה בעיר הענקית דאקה, בירת בנגלדש, באזור בו חול אכן מהווה חלק מרכזי לא רק מן הסביבה, אלא מן הכלכלה – סחורה המיוצאת מחוץ למדינה וגם אמצעי לייצור זכוכית.

גיבורי הסרט מתגלים מאוחר יותר. אמה היא עובדת משרד בבניין בו עובדים בעיקר גברים. היא גונבת חול עבור החתול שלה, בעודה מתמודדת עם השחטה חוזרת של האופנוע שלה, עליו נכתבות השמצות בעלות אופי מיני. חסן הוא עובד ותיק במפעל זכוכית הרוצה לצאת לדרך עצמאית, גם תוך כיפוף מה שמותר לו, בעודו מגדל ארנב. כמו כן, יש אצבע כרותה בחול, שהגורל שלה יכול להפתיע.

חסן שוזר בסרט שורה של צילומים יפהפיים ופיוטיים, אך גם רגעים בהם מצאתי הומור והפתעות באורך החיים. כמו למשל זהות המשחק בו משחקים ברצינות גברים מבוגרים. כאמור, הסרט הוא לא חוויה פשוטה לכל אחד ויש אולי עודף השפעה ספציפי של צאי מינג ליאנג, כפי שהזכרתי. אבל החיבור לסביבה הצפופה והשונה בבנגלדש מעניק לסרט מימד אחר ומסמן את מהדה חסן כבמאי שיהיה מעניין להמשיך לעקוב אחריו.

נינו 
Nino

סרט ביכורים נוסף הוא סרטה של פולין לוקה, אחד מקבוצה די גדולה של סרטים שמציגים דמות שמסתובבת מספר ימים בפריז. במקרה של הסרט הזה, נינו מתמודד עם שני מצבים שהוא לא יודע איך לעכל: בדיקה רפואית שגרתית חושפת כי כבר בשנות ה-20 לחייו הוא מתמודד עם סרטן בגרון, נדרש להתחיל בכימותרפיה בימים הקרובים ועומד לאבד את הפוריות שלו. לכן עליו להפקיד זרע, אם ירצה יום אחד להוליד ילדים. מעבר לכך, הוא ננעל מחוץ לדירתו. נינו, בגילומו של השחקן תיאודור פלרין (שמשחק היטב גם בסרט "אורב" המוקרן בפסטיבל), נראה המום עוד לפני קבלת הבשורות ולמעשה את האישיות שלו ואת מידת הכריזמה שאולי הייתה לו, אנו לומדים בעיקר דרך אנשים אשר הכירו אותו בעבר.

לקח לי קצת זמן להתחבר לדמות שלו מעבר לסימפטיה עם המצב, אך בסופו של דבר הבמאית בונה היטב את החיים במצב של הלם ותדהמה וצורך לפעול. כולל חוסר יכולת לדעת כיצד בדיוק לספר את מצבו לסובבים אותו בעיר העמוסה, בין מפגשים עם זרים (למשל מתייה אמלריק בהופעה קצרה) ומכרים בדרגות שונות. מפגש אקראי עם חברה לספסל הלימודים בתיכון שהיא אם יחידנית הופך למהותי במיוחד עבורו, כמו גם על היכולת של הסרט לבנות עולם. מול הגיבור שאולי לא יהיה אב, היוצרת מעמידה שורה של נשים בשלבים שונים של אמהות: אותה אם, אישה נוספת שהוא עוזר לה להקפיא ביציות וגם אמו של הגיבור, הנוכחות המשפחתית בחייו. כל זה קורה סביב יום הולדת וכאשר שמו של הגיבור, שהוא גם שמו של הסרט, נשמע כמו שם של מישהו שהוא עוד ילד בעצמו.

הנער הקדוש
The Holy Boy

סרט האימה האיטלקי הזה משלב כמה דברים די שונים: מטאפורה על דת וכתות, הרהור על שמחה כדרך התמודדות עם אבל, הורים המנצלים ילדים (ולהיפך), נטייה מינית עצורה, קהילה קטנה המקצה החוצה מי שלא פועל לפי הכללים, ואולי עוד כמה נושאים. רוב הזמן, הבמאי פאולו סטריפולי מצליח לנתב בניהם היטב. הוא אמנם מצטיין יותר באימה מסוגננת מאשר בדרמה, אבל יוצר חוויה מוצלחת לחובבי הז'אנר.

מי שמוביל את עלילת הסרט כשליח של הקהל הוא סרג'יו, ג'ודוקא עבר שמגיע לעיירה קטנה בצפון איטליה על מנת להיות מורה לספורט. בואו מעורר התרגשות במקום, אך הוא לא מתכוון להשקיע בתלמידים יותר מאשר להורות על ריצה לפני משחק בכדור. הוא מגלה כי העיר שמחה למדי, דבר שלא עולה בקנה אחד עם האופי שלו, בעודו שקוע בעצבים וגם בדיכאון אחרי אובדן עליו נלמד בהמשך. השמחה של העיר עומדת בניגוד לפרולוג בה למדנו על אסון רכבת נורא שהתרחש במקום, שם גם נלמד על גוון על טבעי שקיים בסרט.

הגוון הזה קשור לדמותו של מתאו, אחד מתלמידיו של סרג'יו והנער הקדוש מן הכותרת. כסוג של ישו מודרני, הוא מסוגל לקחת את הכאב של האנשים האחרים דרך מגע. הם חוזים בדימוי הקשור לכאב, אבל העצב מתחלף בשמחה. למתאו יש יכולות על טבעיות נוספות והוא לא תמיד שולט בהן. כמו כן, ייתכן ואביו והכומר המקומי שולטים בו, וסרג'יו מנסה לעשות משהו שאף אחד בקהילה לא ניסה: לאפשר לקדוש להיות גם נער. כמובן שזה לפעמים משתבש כי רגשות של גיל ההתבגרות יכולת להפוך אותו למשהו שהוא יותר דמיאן מ"אות משמיים" מאשר ישו. אבל הדברים לא בהכרח סותרים.
יש עוד לא מעט דמויות, תגליות ועלילה בסרט הזה, לצד כמה סצנות שמרגשות פרקטיות יותר מאמינות. במערכה האחרונה הרבדים השונים מתחברים לסיום המשלב בין אימה, מתח ורגש.