אוסקר 2025/26: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – חלק ב'

זמן קצר אחרי פרסום החלק הראשון בסקירת כל המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר, אני מעלה את החלק השני. גם בגלל שישראל כבר בחרה נציג ועשתה זאת בדרך שמובילה לריב מתמשך. גם בגלל שעוד כמה מדינות גדולות הכריזו על סרטים בעלי סיכויים גדולים, ואני גם חייב כמה פייבורטים שלא הספקתי לכתוב עליהם בפוסט הקודם. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, יש עוד ארבעה סרטים שהוכרזו כבר ואני דוחה לפוסט המסכם, שיעלה מתישהו בתחילת אוקטובר. את ההמשך ההקדמה, שהיא גם ההכנה לפוסט, אני מעתיק מחלק א'.

המסורת באתרנו של סקירת כל המתמודדים (עדיין לא מועמדים) לפרס האוסקר הבינלאומי, אותה החל אור סיגולי, ממשיכה. אחרי שבשנה שעברה סקרתי את כל נציגי המדינות השונות בפוסט אחד, השנה אני אפצל לשלוש את הסקירה ואתחיל עם חלק ראשון גדוש, שכולל כנראה כמה מן האפשריות החזקות ביותר לזכייה. אם כי הוא לא כולל את כל המתמודדים שכבר פורסמו, או בהכרח את כל המדוברים שבהם. לא להתבלבל עם הפרויקט המתמשך של אור לכתוב על כל המועמדים שכבר היו בקטגוריה הזו בעבר (כעת הוא בשנות התשעים).

ב-16 בדצמבר האקדמיה האמריקאית תכריז על הרשימה המקוצרת (שורטליסט), ממנה יבחרו לבסוף חמשת המועמדים, כאשר בשלב זה אני מנסה לנבא את האפשרות לכניסה לרשימה המקוצרת, דבר שנראה שיהיה קשה השנה. במקרים בהם כתבנו על הסרט באתר, הקישור יהיה בשם הסרט ואני גם אציין זאת בטקסט. בזאת נפתח גם הסיקור שלנו את טקס האוסקר ה-98, בו יתמודדו סרטי 2025 ושיתקיים ב-2026.

הסוכן החשאי

ברזיל – הסוכן החשאי (The Secret Agent)

בשנה שעברה, ברזיל זכתה בפרס עם "אני עדיין כאן", סרט המתרחש על רקע הדיקטטורה במדינה בשנות השבעים ועוסק במשפחה של מתנגדי משטר. השנה, הם שולחים סרט שעל פניו עושה דבר דומה: הוא מתרחש על רקע הדיקטטורה בשנות השבעים, מתמקד במתנגדי משטר ויש בו גם סיפור משפחתי. את הדעה שלי מפסטיבל הקולנוע בירושלים ניתן לקרוא בקיצור, אציין רק שדעתי הסרט הנוכחי ללא ספק חורג מן הזרם המרכזי לעומת הזוכה דאשתקד, ולדעתי הוא גם טוב ממנו. מפסטיבל קאן הוא יצא מעוטר בשני פרסים, לבמאי קלבר מנדוזה פילו ולשחקן הראשי וגנר מאורה, לצד פרס הביקורת של ארגון פיפרסקי. אפשר לציין כי גם בירושלים הוא זכה, בתחרות הבינלאומית. הזכייה בשנה שעברה הייתה הראשונה של ברזיל, מתוך חמש מועמדויות, ועוד כניסה אחת לרשימה המקוצרת.
סיכוי לרשימה המקוצרת: הסיכוי לזכות שנתיים ברצף עם סרטים דומים בנושא, גם אם שונים למדי בסגנון, נראה קלוש. אבל אנחנו מדברים על הרשימה המקוצרת וכאן למרות כי הקולנוע של פילו הוא לא לכל אחד, אני מקווה ומאמין כי האיכות בהחלט תספיק לכניסה לפחות ל-15 ואולי לחמישיה.

קולומביה – משורר (A Poet)

ייתכן ואחרי הצפייה בסרט, אבין כי דווקא "משוררת" יכולה להיות כותרת עברית טובה יותר, אבל נדמה לי שגם משורר מתאים לסרט שהעלילה עוסקת במשורר מזדקן ולא ממש מצליח שמאתר כישרון צעיר בדמות נערה שאותה הוא חושף לעולם השירה, באופן שאולי מנצל או מסכן אותה. מעניין אם הבמאי ראה את "הגננת". הבמאי הוא סימון מסה סוטו וזהו סרטו השני. הסרט זכה השנה בפרס חבר השופטים (לא הפרס הבכיר) במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן, ומאז בעוד כמה סרטים בפסטיבלים אחרים. קולומביה הייתה מועמדת פעם אחת ונכנסה לרשימה המקוצרת פעם אחת נוספת, בשני המקרים סירו גרה היה במאי או אחד הבמאים. השנה זה הניסיון ה-34.
סיכוי לרשימה המקוצרת: בינוני. בהחלט יכול להתברג, גם אם לא בהכרח הייתי מהמר עליו.

דנמרק – מר אף אחד נגד פוטין (Mr. Nobody Against Putin)

סרט שכבר הוקרן בארץ בפסטיבל דוקאביב, שם גם צפיתי בו ומשום מה לא כתבתי עליו עד כה. אני צריך לתפוס את עצמי של חודש מאי לשיחה לגבי זה, שכן אני זוכר שלא רק אהבתי את הסרט, אלא גם חשבתי שהוא יכול להיות מועמד לאוסקר ואולי הייתי צריך לזכור כי לא רק המסלול התיעודי הוא אופציה, אלא גם הבינלאומי, ובעתיד הרי אכתוב את הפוסט הזה. הייתי צריך אולי להמליץ עליו, למרות שהוא מילא בארץ אולמות. מר אף אחד הוא פבל טלנקין, מורה בתיכון בעיירה קטנה בהרי אורל שסובלת מזיהום כבד שמקצר את תחולת החיים במקום. טלנקין הוא גם צלם הווידאו של התיכון והוא גם נוהג לצלם את עצמו ואת שיעוריו והוא מתעד הנחיות חדשות לגבי מהות החינוך של הדור הצעיר סביב המלחמה באוקריאינה, כאשר החינוך משחק תפקיד חשוב במניעת מחאה נגד המלחמה והנכונות של התלמידים שלו להילחם, או לקבל את האפשרות כי קרובי משפחה שלהם יהרגו במלחמה. בעודו מנסה לפתח דיונים מורכבים בכיתה, הוא רואה כיצד מורה המנחיל פטריוטיות גם בעזרת תעמולה שקרית זוכה לפרסום והוא מחליט לחשוף לעולם את ההנחיות שקיבל, מה שמציב אותו מול המדינה ומצריך דרך מפלט. טלנקין הוא במאי שותף לסרט, ביחד עם דיוויד בורנשטיין. זה לא הסרט הכי מהודק בעשייה שלו, אבל הוא אפקטיבי וגרף פרס ציון שבח בסאנדנס השנה ועוד לא מעט פרסים מאז.
סיכוי לרשימה המקוצרת: ייתכן ורבים לא יהמרו עליו כי יש סרטים מדוברים יותר, אבל אני בהחלט רואה את הסרט נכנס לשתי רשימות מקוצרות ביום בהיר, בתיעודי ובבינלאומי. אם כי התחרות הקשה.

צרפת – זו הייתה רק תאונה (It Was Just an Accident)

לא תמיד צרפת בוחרת את הבחירה המתבקשת, אולם השנה ללכת עם זוכה דקל הזהב נראה כמו הדבר הכי הגיוני לעשות. גם אם הסרט הוא יותר איראני מצרפתי, אבל הופק במחתרת ובניגוד לעמדות הממשל האיראני, בידי ג'אפר פנאהי, במאי שהוא סמל התנגדות למשטר ולרדיפה בידי המשטר. על פנאהי נאסר לעשות סרטים, כלאו אותו במאסר בית, במאסר בבית כלא, כולל שביתת רעב מסכנת חיים. איכשהו, הוא הצליח לביים עוד סרט במחתרת ואחריו גם לברוח ממולדתו ולהציג אותו בפסטיבל קאן כפליט, לקול תשואות. כאמור, הפרס הכי גבוה שהוא יכול לקבל, בתחילה של סבב קבלת פרסים ותשואות ברחבי העולם בו הוא נמצא מאז. הסרט עוסק בתאונת דרכים הדורשת טיפול ברכב, כאשר המכונאי חושד כי בעל המכונית הוא סוהר שהתעלל בו ובאחרים בעבר. צרפת באוסקר: 12 זכיות (כולל שלושה פרסים מיוחדים לפני השיטה של מועמדים) 42 מועמדויות ועוד חמש כניסות לרשימה המקוצרת.
סיכוי לרשימה המקוצרת: מקרה בו נראה כי רשימה מקוצרת צריכה להיות ודאית. בתנאים מסוימים, הסרט יהיה מועמד גם בקטגוריות אחרות. אם כי כפי שציינתי בפוסט הקודם, הוא לא הסרט היחיד שזה נכון לגביו ואולי כרגע לא המוביל במירוץ, אבל הוא בהחלט חלק מרכזי בו.

גיאורגיה – פנאופטיקון (Panopticon)

גיאורגיה שולחת את סרטו הארוך הראשון של גיאורג סיקחרולידזה, שהציג בבכורה בפסטילב קרלובי וארי 2024 (כלומר ביוני של השנה שעברה). העלילה עוסקת בנער שאמו עובדת מחוץ למדינה ואביו החליט לנטוש אותו לטובת התמסרות לדת ולחיים במנזר. הנער בוחן את האמונה שלו, את המיניות שלו וגם מתקרב מסיבות חברתיות לימין הקיצוני. זה סרט מסקרן גם כי למדינה הזו היו מספר אופציות איכותיות וגם כי הוא מוקרן בלא מעט פסטיבלים. גיאורגיה היו מועמדים לאוסקר בניסיון הראשון שלהם בשנת 1996 ומאז רק נכנסו לרשימה המקוצרת פעם נוספת.
סיכוי לרשימה המקוצרת: למרות שזה סרט יחסית אהוד, נראה קטן למדי.

איראן – סיבת המוות: לא ידועה (Cause of Death: Unknown)

רכב עם שבעה נוסעים נוסע בכביש מבודד, אחד מהנוסעים מת מסיבה כלשהי ודומה כי יש ברשותו הרבה כסף אבל אין לו סימנים מזהים. מכאן מתחיל מותחן איראני שהציג בבכורה בפסטיבל שאנגחאי ביוני 2023, הבמאי הוא עלי זרנגאר. הסרט אהוד למדי במולדתו ומקבל ביקורת חיוביות שם, אבל פחות נלהבות במקומות אחרים. לאיראן שתי זכויות בזכות סרטים של אסגר פרהאדי, עוד מועמדות על סרט של מג'יד מג'ידי, וכל אחד מן הבמאים הללו גם נכנס פעם נוספות לרשימה המקוצרת. אלו ההישגים היחידים של המדינה באוסקר.
סיכוי לרשימה המקוצרת: אין יותר מדי באז, לכן גם אין יותר מדי סיכוי.

ישראל – הים (البحر)

כמו בכל שנה, ישראל שולחת את זוכה פרס אופיר העלילתי (מדינות אחרות יכולת לשלוח סרטים תיעודיים). השנה, כפי שניתן לראות בטקסט שלי (שוב מפסטביל ירושלים), הוא לא זה שהכי חיבבתי מבין האופציות. חברי האקדמיה אהבו יותר את הסרט שבהחלט יש בו לא מעט סצנות מרגשות (עבורי בעיקר בהתחלה ובסוף), כפי שבהחלט יש בו ביקורת כלפי הבירוקרטיה והמצב פוליטי אבל ממש אין בו הכפשה של חיילי צה"ל, או הצגה לא אנושית של דמות כלשהי. הזכייה של הסרט בפרס אופיר כן עוררה כותרות מסוימת באתרי קולנוע גדולים בעולם, כמו גם הנאומים של היוצרים והשחקנים בו, נאומים אותם באופן כללי מאוד אהבתי והערכתי. לסרט יש גם הפצה בארה"ב, אולם עד כה בלי נוכחות של ממש בפסטיבלים מחוץ לישראל לפחות לפי ההתרשמות שלי. הסיכויים של הסרט קיבלו חיזוק לא מבוטל עקב הדעה של השר מיקי זוהר על התקציר שלו, מה שייצר כמה כותרות ברחבי העולם שמשחקות לזכותו ומוכיחת כי ממשלת ישראל, בדרכה, יכולה לתרום, גם אם מעט, לקבלה של יצירה ישראלית בעולם.
סיכוי לרשימה המקוצרת: הלוואי. לארוך תקופת האופיר, חשבתי שהסיכוי למועמדות של ישראל אפסי, או קצת גבוה יותר לכניסה ל-15 אם נבחר סרט שהוא גם ביקורתי כלפי ישראל וגם בעל נוכחות בעולם הפסטיבלים. למעשה, אני איכשהו חושב כעת שהסיכוי לכניסה לרשימה המקוצרת הוא קצת יותר גבוה בכל מקרה, הודות לתגובת נגד לחרם מצד קולות אחרים בתעשיית הקולנוע וכתבות בחו"ל המביעות את עמדת התעשייה בישראל. למועמדות הסיכוי הוא עדיין אפס, אבל ל-15 אולי קצת גבוה יותר מאפסי. גם כאן אני חושב, בניגוד לעמדת האקדמיה ובלי קשר לדעה שלי על הסרט הנבחר: בתחרות עם שלושה סרטים נוספים על פלסטינים, "הים" הוא הצנוע יותר וזה עם השם ישראל לצידו, כך שהמצב לא מבטיח. יש לא מעט סרטים שהם גם פחות טובים וגם בעלי פחות סיכויים בתוך המירוץ הזה. לזכות הסרט בהחלט אפשר לומר שקל להזדהות עם הגיבורים שלו וזה בהחלט יכול לשחק לטובתו. מירוץ שהוא ממש לא חשוב בהקשרים של המתרחש במדינה וסביב המדינה. הבעיות של מה שקורה כאן והאופן שבו המלחמה מתנהלת והמדינה מתנהלת חמורות יותר מן היחס החיצוני למדינה ולתרבות.

הים

מונטנגרו – מגדל העוצמה (The Tower of Strength)

המדינה שהייתה מעורבת לא מכבר במלחמת האזרחים ביוגוסלביה חוזרות עוד יותר אחורה בזמן, למלחמת העולם השנייה: ילד נוצרי בורח מכוחות אלבנים התומכים בנאצים ומוצא מסתור בבית של מוסלמי, שניצב בדילמה: להציל את חיי הילד יכול לסכן אותו ואת משפחתו. סרטו של ניקולה ווקיביץ' הוקרן בבכורה בפסטיבל קוטבוס בנובמבר 2024 ובאותו חודש המשיך לקהיר ולהודו. מונטנגרו היא מדינה צעירה יחסית וזוהי ההגשה ה-12 שלה, עד כה בלי רשימה מקוצרת.
סיכוי לרשימה המקוצרת: בתור מי שהיה בעבר בפסטיבל קוטבוס, זה לא בדיוק מקום טיפוסי לבכורה עולמית לסרט שמגיע למועמדות באוסקר, או לרשימה המקוצרת.

פרגוואי – מתחת לדגלים, מתחת לשמש (Under the Flags, the Sun)

הנה דוגמא שאין לה את החוכמה שיש לישראל לגבי ויתור מראש על אפשרות לשלוח סרט תיעודי. למעשה, סרט המורכב כולו מחומרי ארכיון מפרגוואי ומהעולם, שבונים מחדש את סיפור הדיקטטורה של הרודן אלפרדו סטרנסר במדינה במשך 35 שנה, בדגש על האופן בו הוא השתמש בתקשורת ובטלוויזיה על מנת לבסס את שלטונו, בדומה למנהיגים אחרים. הסרט הציג לראשונה במסגרת הצד פנורמה בפסטיבל ברלין שם זכה בפרס פיפרסקי. הוא המשיך להיות מוקרן בפסטיבלים גדולים יחסית. פרגוואי די חדשה במשחק של האוסקר, כאשר זהו הסרט התשיעי שהיא שולחת מאז שנת 2015, ללא תוצאות עד כה. הבמאי הוא חואנחו פריירה וזהו סרטו הראשון.
סיכוי לרשימה המקוצרת: הנושא יכול לעורר תשומת לב ולייצר סיכוי מסוים, אם כי בסופו של דבר די נמוך.

פרו – מולדת (Motherland)

פרו הולכת אחורה לסרט שערך את הבכורה שלו כבר בסוף שנת 2023 בפסטיבל מאר דל פלטה בארגנטינה, שם זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אך עדיין המתין כשנה עד להפצה במולדתו וכשירות לאוסקר. בין לבין סרטו של מרקו פנטוניק סחף את טקס הפרסים גם בפסטיבל המקומי והשנה הוא גם זכה בטקס פרסי הקולנוע המקומי. הסרט עוסק בגבר הנע בין ההרים בהם חיה אמו, לבין העיר בה הוא מקווה להשיג עבודה וחושב גם על למידה, בחיפוש אחר עתיד לצד הרצון לשמור על הזהות. פרו שלחו כבר 32 סרטים לאוסקר והייתה מועמדת רק פעם אחת, בלי עוד כניסה לרשימה המקוצרת.
סיכוי לרשימה המקוצרת: אם כן, זו תהיה הפתעה גדולה.

הפיליפינים – מגלן (Magellan)

זהו הניסיון ה-35 של הפיליפינים באוסקר, עד כה בלי מועמדות או רשימה מקוצרת ועל פניו סרט של לב דיאז (אותו הם כבר שלחו בעבר) הוא דרך טובה. דיאז הוא לא רק אחד מן הבמאים הכי ידועים ממדינת האיים, הוא גם אחד מן הבמאים הכי מוערכים בעולם וללא ספק גם חברי האקדמיה שמעו עליו. רוב הסיכויים, שהם שמעו עליו במשפט כמו "אין לי זמן לראות את הסרטים הארוכים שלו". דיאז הוא מאסטר של קולנוע איטי והסרטים שלו לוקחים את הזמן יותר מן המקובל בתחום גם מבחינת הארוך והעיסוק שלרוב נוגע בפוליטיקה ובהיסטוריה המקומית. הפעם זה בהחלט הצד היותר נגיש של דיאז: באורך של פחות משלוש שעות עם הכוכב הבינלאומי גאל גרסיה ברנאל בתור מגלן, הימאי ומגלה הארצות שעל שמו קרויים המיצרים ועוד כמה דברים, כמו למשל האוקיינוס השקט. הוא גם דמות בעייתית מאוד בעיניים מודרניות אם כי דיאז כהרגלו מציע מבט ייחודי ומורכב יותר. את הדעה האוהדת שלי מימי פסטיבל ירושלים אתם יכולים לקרוא בקישור, שגם מדגיש שזה לא סרט לכל אחד.
סיכוי לרשימה המקוצרת: דומני כי לדיאז יש סיכוי טוב יותר לקבל פרס אוסקר על מפעל חיים מאשר להיות מועמד על אחד מסרטיו. כניסה לרשימה המקוצרת נראית גם היא קלושה, אם כי אולי השם שלו כבר מספיק גדול על מנת למשוך חלק מן המצביעים.

פולין – פרנץ (Franz)

על פניו, בחירה מתבקשת של פולין: סרט של אניישקה הולנד, במאית מאוד ידועה בעולם, כולל מועמדות לאוסקר על התסריט של "אירופה אירופה" ורקורד עשיר גם בסרטים דוברי אנגלית וגם בסרטים אירופאים על נושאים פוליטיים. ופרנץ מן הכותרת הוא פרנץ קפקא, סופר שמוסיף לעורר עניין ברחבי העולם ומי שמגלם אותו הוא עידן וייס, שחקן גרמני-ישראלי למי שרוצה לחפש עוד הקשרים מקומיים בין המתמודדים. הסרט ערך את הבכורה שלו ממש לא מזמן בפסטיבל טורונטו ויוקרן בקרוב בפסטיבל סן סבסטיאן. העניין הוא שהתגובות עד כה מאוד מעורבות, יש כמה שמעריכות מאוד ויש כמה שליליות. פולין הייתה מועמדת 13 פעמים, וזכתה פעם אחת.
סיכוי לרשימה המקוצרת: בזכות הבמאית והנושא, זו בהחלט אופציה. מאידך, ביוגרפיה זה ז'אנר שייתכן ומרגיש מיושן בימינו וכאמור עד כה אין אהדה ביקורתית גורפת מספיק, כך שזו אופציה בעלת סיכויים לא גבוהים.

פורטוגל – בנזו (Banzo)

41 ניסיונות קודמים של פורטוגל למועמדות לאוסקר, אפס אחוזי הצלחה, כולל לרשימה המקוצרת. וזו מדינה עם תעשיית קולנוע ענפה וכמה אוטרים ידועים. הבמאית מרגרידה קרדוסו קצת פחות ידועה, אבל היא תנסה לשבור את הרצף עם עוד סרט שמסתובב בפסטיבלי קולנוע כבר יותר משנה: את הבכורה בפסטיבל ליסבון, שם זכה בכמה פרסים, ערך במאי 2024 ומשם המשיך לקרלובי וארי של השנה שעברה. הסרט מתרחש בשנת 1907 ועוסק ברופא המגיע לאי בשליטה פורטוגזית על מנת לנסות לרפא את המשרתים/עבדים במקום ב"בנזו" – נוסטלגיה לבית שפוגעת בעבודה שלהם וגורמת גם לקורבנות. הוא עושה זאת בין היתר דרך ניסיון להקשיב ולהבין את הסיפור שלהם, כנראה.
סיכוי לרשימה המקוצרת: האם ״מתי פורטוגל תהיה מועמדת לאוסקר״ היא השאלה אותה חיפשנו עם התשובה 42? האם זה יקרה דווקא עם בנזו? נה. לא נראה לי.

רומניה – טראפיק (Traffic)

טראפיק כבר זכה בפרס הבימוי באוסקר בשנת 2000, מה שהבעיה שיקבל גם מועמדות בינלאומית אחרי רבע מאה? בשנת 2008, היעדר הכניסה של "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" הרומני לרשימה המקוצרת הביאה לשינויים בשיטת הבחירה של הרשימה והמועמדים. מאז השיטה שונתה שוב כמה פעמים ומאז במאי הסרט, כריסטיאן מונג'יו, נשלח פעם נוספת וכן נכנס לרשימה המקוצרת, כאשר המועמדות היחידה של רומניה הגיע כמה שנים אחר כך עם "קולקטיב" התיעודי. השנה מונג'יו שוב מעורב בנציג המדינה, אם כי רק כתסריטאי והבמאית הינה תיאודורה אנה מיהאי, בסרטה הארוך השני. הסיפור עוסק במהגרים מרומניה שמנסים להתשלב בחברה הבלגית בלי הצלחה ופונים לאופציה של שוד. הבכורה העולמית התקיימה בפסטיבל ורשה באוקטובר 2024, שם הסרט זכה בפרס הגדול.
סיכוי לרשימה המקוצרת: יחסית לפרויקט בו מונג'יו מעורב, אין יותר מדי שיח סביב הסרט וההיסטוריה של רומניה באוסקר היא של קיפוח לעומת איכות היצירה, מה שלא נראה לי שיישבר השנה.

מגלן

סלובקיה – אבא (Father)

האב בסרטה של תרזה נבוטובה שוכח את בתו הקטנה ברכב ונאלץ להתמודד עם כך שהוא ממשיך לחיות. הסרט הציג בבכורה במסגרת "אופקים" בפסטיבל ונציה השנה, שכללה אגב גם סרט בשם "אמא". סלובקיה כמדינה עצמאית מגישה סרט בפעם ה-29, עד כה בלי הישגים. אבל סופרים את ההישגים של צ'כוסלובקיה לזכות צ'כיה, אפשר לציין כי "החנות ברחוב הראשי" שזכה הוא יותר סלובקי מצ'כי.
סיכוי לרשימה המקוצרת: נושא מאוד מרתיע ואף כי הסרט בסך הכל פגש יחס ביקורתי חיובי, קשה לי לראות את זה קורה.

סלובניה – לוסיה (Little Trouble Girls)

השם העברי, שבוחר לבודד נערה מוטרדת אחת ולהתמקד בשמה, באדיבות בתי קולנוע לב. ראיתי אותו ביום האחרון של פסטיבל הקולנוע בירושלים, שם כתב עליו אורון כפי שאפשר לקרוא בלינק. הסרט הוא סיפור התבגרות של לוציה, לא לוסיה, נערה לא הכי פופולרית שהיא חלק ממקהלה דתית של בנות גילה. הן נוסעות להתכונן להופעה בכנסייה, מה שגורר שהות של מחוץ לעיר של כמה ימים והתמודדות עם המשיכה המינית של לוציה הן לנערה פופולרית והן לפועל בניין שייתכן והיא צפתה בו בעירום. לצד החיפוש המיני, כל האישיות שלה מעוררת כולל היכולת לשיר ואולי האמונה באל, שלא בטוח שאיתנה אצל כל חברות המקהלה הצעירות שכפי שרומזת הכותרת. יש להן צרות, גם אם מוסתרות מאחורי חיוך. סרט הביכורים של אורשקה דז'וקיץ' הוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין שם זכה בפרס פיפרסקי של המסגרת שלו, בירושלים הוא זכה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר. אם אתם מתבלבלים בין סלובניה לסלובקיה, דעו כי הסטטיסטיקה שלהן באוסקר בתור מדינות עצמאיות זהה.
סיכוי לרשימה המקוצרת: לא אחד מן הסרטים הכי מדוברים, אבל סיפור ההתבגרות שבתוכו ורמת העשייה בהחלט יכולת להתחבב על האקדמיה ולכן אני נוטה לחשוב כי הוא מועמד חזק לרשימה המקוצרת (פחות להמשך).

ספרד – סיראט (Sirāt)

זאת הפעם החמישית בה אני יכול לכתוב על סרט כי הוא הוקרן בבכורה בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן, יצא ממנה עם פרס, ביקורות משבחות מאוד וסיכוי טוב למועמדות. אבל זה נכון לגבי חמישה סרטים בלבד. נשבע, אין עוד. בהחלט ייתכן גם שהם ירכיבו את חמשת המועמדים הסופיים, אם כי יש עוד אופציות כאמור. ״סיראט״ עוקב אחר גבר שמגיע עם בנו הקטן לרייב במרוקו, בחיפוש אחר אחותו של הילד שנעלמה לפני כמה חודשים במסיבת טבע דומה. הם נסחפים עמוק יותר לתוך מסיבות במדבר ועימותים עם המפגש התרבותי בסרט שהמעריצים שלו נשבעים בשמו, אבל יש גם מסתייגים קולניים. הפרס ממנו הסרט יצא מקאן הוא פרס חבר השופטים (וגם פרס שופטי ה״פאלם דוג״ לכלבים הטובים ביותר). הבמאי הוא אוליבר לקס (״מימוזות״, ״אש עוד תבוא״) שמשלב מגע פיוטי עם נושאים טוענים בסרטיו. ספרד הייתה מועמדת 21 פעמים מתוכם זכתה ב-4 פרסי אוסקר, זאת לצד שלוש כניסות נוספות לרשימה המקוצרת.
סיכוי לרשימה המקוצרת: אסור להמר נגד אחד מן הסרטים הכי מדוברים, שגם גורף עוד שבחים בצפון אמריקה אחרי פסטיבל טורונטו. אבל אולי הוא אחד היותר פגיעים מבין הלהיטים של פסטיבל קאן, אז יש פתח להשמטה מפתיעה. הדגש הוא על "מפתיעה", כרגע זה עוד סרט שצריך להתייחס אליו כאחד מ-15 ברשימה המקוצרת.

שוודיה – נשרי הרפובליקה (Eagles of the Republic)

החלק השלישי של טרילוגית קהיר של הבמאי המצרי-שוודי טאריק סאלח גם הוצג בפסטיבל קאן, אבל בהצלחה פחות גדולה. הסרט הקודם מהטרילוגיה, "הנער מגן עדן", גם נשלח מטעם שוודיה ונכנס לרשימה המקוצרת, אחד מארבעה סרטים שוודים שנעצר בשלב זה. המדינה גם הייתה מועמדות 16 פעמים מתוכן זכתה על שלושה סרטים של ברגמן. בסרט הנוכחי, השחקן פארס פארס מככב בתור כוכב קולנוע מצרי אשר מקבל בקשה שקשה עד בלתי אפשרי לסרב לה: להופיע בסרט שמופק בעידוד בכירי המשטר המדינה.
סיכוי לרשימה המקוצרת: הבמאי כבר נכנס לרשימה המקוצרת, הסרט הקרין בתחרות בקאן, הוא עוסק בתעשיית הסרטים וגם בנושא פוליטי. על פניו, סימנים מבטיחים. אבל הביקורת לא הכי מהללות ולכן יהיה קשה, גם אם אפשרי.

שוויץ – משמרת לילה (Late Shift)

בפעם השנייה, שוויץ שולחת סרט של הבמאית פטרה וולפי. הפעם שעברה לא הניבה כניסה לרשימה המקוצרת, עבור המדינה שהייתה מועמדת חמש פעמים, זכתה פעמים ונכנסה עוד שלוש פעמים לרשימה המקוצרת. הסרט עוקב אחר אחות מסורה ויעילה בבית חולים, אולם מחסור בכח אדם, ריבוי מתחים וטעות אנוש מותחים מאוד את הגבולות שלה. הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין בהקרנת גאלה, מה שמרמז על נגישות אבל אולי פחות על פרסים.
סיכוי לרשימה המקוצרת: נראה די נמוך, גם אם קיים.

טייוואן – הילדה השמאלית (Left-Handed Girl)

הרפובליקה הסינית, או בשם השגור שלה טייוואן, עשתה בחירה קלה ושלחה כנציג לאוסקר סרט שנכתב על ידי מי שזכה לא מכבר במספר גדול של פרסי אוסקר: שון בייקר (״אנורה״). הפעם בייקר הוא תסריטאי שותף בלבד, כאשר מי שכתבה איתו את הסרט וביימה לבדה היא שהיי-סינג סו, שהפיקה רבים מסרטיו של בייקר וגם ביימה איתו במשותף את "טייק אאוט" – הפיצ'ר הראשון של שניהם והסרט הקודם שלה, אי שם בשנת 2004. הנוכחי פותח לאורך מספר שנים ונדחה בגלל קשיי מימון, שהמעמד העכשווי של בייקר פתר. העלילה עוסקת באם חד-הורית אשר עוברת עם שתי בנותיה, אני מניח שאחת מהן שמאלית, לטאיפיי. שם הן פותחות דוכן בשוק שפתוח בלילה. הסרט הוקרן בבכורה במסגרת שבוע המבקרים של פסטיבל קאן. אבל שון בייקר הוא לא מילת הקסם היחידה של הסרט: אנחנו נראה אותו בנטפליקס, שבטח תשמח לקדם. טיוואן היו מועמדים שלוש פעמים, נכנסו עוד פעמים לרשימה מקוצרת וזכו פעם אחת בזכות הסרט "נמר דרקון" שביים אנג לי, כך שיש להם ניסיון עם במאים שפעילים גם בקולנוע אמריקאי העצמאי כנציגים.
סיכוי לרשימה המקוצרת: בייקר + נטפליקס = סרט שלפחות יעורר עניין אצל חברי האקדמיה. יכולה להיות גם תחושה שהתסריטאי כבר תוגמל לא מכבר, כך שכניסה בטוחה לרשימה המקוצרת אין כאן, סיכויים לא רעים כנראה.

תאילנד – רוח מועילה (A Useful Ghost)

נמשיך עם עוד סרט משבוע המבקרים בפסטיבל קאן, אבל הפעם הזוכה הגדול של המסגרת. העלילה עוסקת באישה שמתה ממחלת נשימה ואז נכנסת כרוח לשואב האבק הביתי, גם במטרה לעזור לבעלה הנאבק עם סימפטומים דומים לשלה. במשחק החביב עלי של לנסות לאיית בעברית שם של במאי תאילנדי: רטשאפום בונבאנצ'צ'וק. 31 ניסיונות קודמים לתאילנד, בשנה שעברה נכנסה בפעם הראשונה לרשימה המקוצרת.
סיכוי לרשימה המקוצרת: נשמע כמו סרט מסקרן, אולי מספיק מסקרן בשביל צ'אנס היות וכבר זכה בפרס חשוב, אבל הסיכוי קיים, גם אם קטן. אני זוכר כיצד בשנה שעברה זלזלתי בנציג של המדינה והוא כן נכנס לרשימה המקוצרת והיו אנשים שאף ניבאו לו יותר.

אוקריאנה – 2000 מטר עד אנדריבקה (2000 Meters to Andriivka)

נסיים את הרשימה עם סרט שהוא עוד מתמודד חזק ועוד סרט תיעודי שהוקרן בדוקאביב ועוסק ברוסיה, רק שהפעם כבר כתבתי עליו כפי שאפשר לראות בקישור. תיעודי די עוצר נשימה ודי מטורף/מטריד שהוא בכלל צולם, תוך שהבמאי מסטיסלב צ'רנוב מסכן את עצמו, מלווה באופן הכי מילולי יחידה קרבית שנעה באיטיות לכיבוש כפר שהחליף ידיים כמה פעמים במהלך המלחמה. צ'רנוב זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי על "20 ימים במריופול", אם כי בקטגוריית הסרט הבינלאומי הוא הסתפק רק בכניסה לרשימה המקוצרת, היחידה של אוקראינה. הסרט הנוכחי הקרין בבכורה בסאנדנס שם זכה בפרס הבימוי ופרס חבר השופטים בקטגוריה שלו ומאז צבר עוד פרסים, כולל בדוקאביב.
סיכוי לרשימה המקוצרת: כמו הסרט הקודם מדוקאביב, גם הסרט הזה יכול להיות בשתי רשימות מקוצרות, רק שהסיכויים שלו גדולים יותר. תסריט של רשימה מקוצרת בלבד בסרט הבינלאומי נראה רלוונטי גם במקרה הזה, אם כי זה כבר הופך להיות צפוף ויכול להיות שהאקדמיה תיזכר שהיא כבר נתנה פרס לבמאי האמיץ.