“להחזיר אותה", סקירה

האחים דני ומייקל פיליפו יודעים מה הם עושים. פשוט, הם קודם כל עשו סרטוני פעלולים אלימים ומצחיקים, מגוחכים במתכוון אך מופקים לעילא ביחס לתקציב הכנראה-לא-קיים שהיה להם כשהעלו את הראשונים ליוטיוב. התאומים בני ה-32 מאוסטרליה זכו לתהילה בקרב חובבי אפקטים מיוחדים וסביר להניח שגם בקרב חובבי ג'קאס, עם הערוץ "רקהרקה" אותו הפעילו עשור לפני שיצא "נגעת נרצחת" שלהם, והראה שהם מגיעים עם חזון וכישורים שמאפשרים להם לעשות קולנוע באורך מלא ולספר סיפור מבוסס דמויות – גם אם הוא מתבלגן לקראת הסוף. החידוש המפתיע בנוסף היה שמדובר בסרט אימה רציני ברובו, כבד אפילו, שעוסק באבל, אובדן, בדידות, השתוקקות. חלק מהתמות ממשיכות איתם ועם התסריטאי ביל הינזמן שכתב איתם גם את "נגעת נרצחת" – שלנצח ייקרא אצלי במוח בתור "דבר אליה" ויש לי סיבות טובות – וגם את "להחזיר אותה" (Bring Her Back) החדש. כבודן של קומדיות בכלל וקומדיות אימה בפרט, במקומן מונח. אבל מסקרן לראות התפתחות של יוצרים קומיים שזזים משם לכאן, בוחרים בשינוי כיוון – ומתמידים בו לפחות לכמה שנים.

כתבתי כאן לאחרונה על הייפ וכמה הוא יכול לעייף או להשפיע על הציפיות שלנו. והנה הוא מכה שנית, אבל אולי הפעם זו רק אני. סרטם הקודם לא היה מושלם, אבל היו בו כתיבת דיאלוגים, פיתוח דמות ורגעי חסד לצד זוועה עם מקוריות ורעננות שהספיקו לי כדי לחכות בהתרגשות אצורה לסרט השני. הצלחתי לא לשמוע ולא לקרוא עליו כמעט כלום. הבנתי בגדול לאן הסיפור אמור ללכת, אבל לא יותר מכך. ההתלהבות כבר הייתה שם. בהתאמה, הסקירה תתחיל ללא ספוילרים, ואחר כך תגיע אליהם כי הוא ראוי לדיון אבל לפני הכל – מה עם ההייפ? יכול להיות שאין דרך להיחלץ ממנו בשלום, כי גם כאן אגיד – הסרט טוב, אפילו טוב מאוד, אבל היו כמה מקומות בהם ציפיתי ליותר. ציפיתי לריסוק רגשי מוחלט, כפי שכמה אנשים תיארו את מצבם אחרי הצפייה, וזה לא קרה לי. עם הרהור נוסף הסרט הזה גדל עליי, ויש בו הרבה מה להעריך.

למקרה שלא תרצו לדעת עליו יותר מדי, נתחיל ברקע לפיתוח התסריט שלו. התאומים פיליפו מספרים שגדלו כמעט ללא השגחה – הורית או בכלל. ההורים לא היו בסביבה יותר מדי, סבא שלהם שגידל אותם נפטר כשהיו צעירים והם מתארים שגדלו נטולי פיקוח ברמה של "בעל זבוב", כותשים זה את זה עד זוב דם בגיל 10. הם מתארים את שפת האהבה שלהם כאלימות ופסיכופתיות, מה שמסביר את האופן שבו שני הסרטים שלהם עד כה מתמקדים, לפרקים, בסצנות קשות. לא כל הזמן, לא באופן עודף, אבל כשהן מתרחשות, אפשר לחוש את הזוועה פיזית. ההבנה שלהם באפקטים מיוחדים, בפרט כאלו המכונים פרקטיים – שכוללים אביזרים, איפור, בנייה מוחשית – תורמת גם היא. הם גדלו תוך כדי התקוטטות, אבל הם רוויי אמפתיה.

הצמד כתב את שני הסרטים במקביל, ו"להחזיר אותה" הוא המדידטיבי מבין השניים. הוא לא איטי מדי, ויש בו די והותר התרחשויות, אבל הוא פחות קופצני. אין בו אביזר מסעיר שגורם לבני נוער להתמסטל מתיעול המתים וגיבורה אבודה בתוך האבל שלה שבורחת אליו כדי להרגיש משהו. יש בו התמודדות משפחתית, קאמרית כמעט, של אח ואחות עם החיים אחרי ההבנה שהם יתומים והאישה שמכניסה אותם לביתה, לצד ובתוך צלילים ומופעים שונים של מים. הם לא מתכתשים, לפחות לא באופן שבו האחים פיליפו עשו בצעירותם, אבל יש בסרט שלל השפעות מהחיים ומהמוות שהם פגשו באופן אישי.

הסרט מלווה את אנדי (בילי באראט) אח גדול ששואף לגונן על אחותו הצעירה והעיוורת כמעט לחלוטין פייפר (סורה וונג, לקוית ראייה במציאות, שזו עבודת המשחק הראשונה שלה), לפני ובעיקר אחרי שאבא שלהם מת בפתאומיות. בעוד היא דוגלת בעצמאות ובאופטימיות, אפילו מתכננת לקחת אוטובוס לבד והכל, הוא מבקש לחסוך ממנה את עוולות העולם – גם המהמורות הפיזיות וגם המנטליות. הוא רוצה לשמור עליה, אולי קצת יותר מדי.
השניים גדלו רק עם האב המת, ללא אמהות בתמונה, והיות ואנדי צעיר בשנה מכדי לבקש ולהיות האופטרופוס הרשמי של פייפר – הם מופקדים בזרועותיה הפתוחות ופניה המחייכות של לורה (סאלי הוקינס). היא נראית שמחה באמת ובתמים לקבל אותם לביתה, אולי קצת יותר מדי. בבית שנראה יותר כמו דירת אמנים מבולגנת בפרדס חנה ופחות כמו בית אומנה יציב, יש גם חתול, תרנגולות בחצר רחבת הידיים וצפופת העצים, בריכה גדולה שאינה בשימוש ועוד חוסה אחד. אוליבר, אחיין של לורה (ג'ונה וורן פיליפס), לא מדבר. הוא בעיקר בוהה ונראה כמו קלישאה חסרת פשר של ילד מפחיד באופן סתום, עד שדברים הולכים ונחשפים בהדרגה מצמיתה.

מה שעוד אפשר לספר על הסרט מבלי להיכנס לפרטים הוא שיש בו בנייה ברורה של משהו שהתחיל מורכב אבל עם לב טוב, כלומר – מערכת היחסים של אנדי ופייפר שגם אם נוטה למיגון יתר היא עדיין מלאה באהבה וטוב, ומטפטף אליה כל מה שיכול לשבש את הקצב, ללחוץ ולתלוש מהמקום את הלב הפועם של הקשר ביניהם. המניעים מתגלים, ולצדם, אם נחשוב על זה, גם הפחדים והאשמה שאפשרו להם להיכנס, לפשפש ולשבש. בהקשר של הרקע של האחים פיליפו הם מספרים בראיונות שביססו את הדמות של פייפר על בת של חברים, וזו אמרה להם שהיא הייתה מעדיפה לא לראות כמו שצריך, כי אז היא תצטרך לראות גם את החלקים הרעים שבעולם. זה בהחלט מתחבר לסרט, לצד שתי פרידות כואבות שעברו, אחת לפני הכתיבה, ואחת תוך כדי פוסט פרודקשן.

"בת דודה שלי איבדה את בנה בן השנתיים. הוא היה חסר חיים על מיטה בבית החולים כשהמשפחה סביבו נאחזה בו, בכפות רגליו, בזרועותיו, בגופו, בראשו. בזה אחר זה הם הרפו, ובת הדודה שלי נראתה כאילו שהיא לעולם לא תהיה בסדר שוב, והיא הרפתה אחרונה" סיפר דניאל בראיון לאסקווייר, "זה היה רגע טראומתי ורב השפעה, והרעיון שהיא לעולם לא תהיה בסדר שוב, או שלא תוכל להרפות ממנו היה אחד מהזרעים של ׳להחזיר אותה׳. כשאתה כותב אימה אתה צריך מקום להניח בו כל דבר שמערער אותך או מעורר טראומה, יש לך מקום בשבילם". בהמשך, כשכבר היו עמוק לתוך העבודה על הסרט, התבשרו על מותו הפתאומי של חבר קרוב של המשפחה, בן 23 בלבד. הם מספרים שלא היה להם זמן לעבד את הכאב, והאנרגיה נשפכה אל העבודה, כשלפעמים הם פשוט היו צריכים לבכות תוך כדי, בתוך סרט שרובו גם ככה מתרחש בחללים אינטימיים, בין קירות של בית שהיה שייך לאמא ובת, למערכת יחסים של משפחה אחרת. משפחה ששרידי החמימות שלה שנקטעה באבחה מימית נודפת מכל פינה בו, מחבקת או חונקת, מתהדקת, בעוד תחושה מבשרת על אסון מבפנים מתדפקת מבחוץ בעקשנות בדמות הבריכה שלא בשימוש, וגשם שהולך ומתקרב.

אז יש לנו סרט עם לב פועם ונמחץ ומדמם, אפילו יותר מאחד. יש לנו דמויות, בעיקר זו של לורה, האם האומנת רבת הניסיון והחיוכים שמשהו בה מעורר חשד, בטפטופים חכמים שאת חלקם אפשר למצמץ ולפספס, אבל גם אנדי ופייפר משכנעים בסך הכל כאח וכאחות חורגים שמרגישים זה לזו כמו אי של מבטחים, ואוליבר התמוה שנוכח-לא-נוכח סביבם. יש לנו רמיזות שלא מאכילות בכפית לגבי מה עלול להתרחש ואיך. יש מספיק הבהרות אחר כך כדי שנבין הכל. אבל גם יש משהו קצת פונקציונלי בחלק מהדמויות, לפחות ביחס לאיך שהדמויות דיברו והתרועעו בסרטם הקודם. כאילו היוצרים יודעים היטב איך בני נוער נשמעים במקהלה של מסיבה עליזה ומחופפת, ואיך הם נשמעים כשהם שבורים מיגון, אבל הם לא יודעים איך הם נשמעים כשהם מתפקדים כמו משפחה. היה חסר עוד קצת בילוי זמן שגרתי עם אנדי ופייפר, עוד קצת היכרות איתם מעבר לטראומות שמגדירות אותם, או אולי עוד שהות בבית של לורה לפני שדברים נהיים יותר ויותר מזרי אימה בין כולם. ובאותה נשימה, הסרט לקח את הזמן עם הצגת הדמויות וביסוס תחושת איום מתקרב, שנמתחת מעבר לצורך. ומרוב שהיא נמתחת, כשהשיא מגיע, יש מי שימצאו אותו מרסק רגשית לחלוטין, כפי שראיתי כמה וכמה חובבי אימה מושבעים מתבטאים, אבל אני חושבת שיש גם מי שימצאו אותו מעט מפייס מדי.

וכעת – עוד קצת, עם ספוילרים. באמת, החלק הזה מיועד למי שכבר צפו, או למי שלא מוטרדות מידיעת הפרטים.

אז אם ראיתם את הטריילר, די קל לנחש לאן הסרט הולך. לורה מספרת שהיא הייתה נותנת כל דבר כדי לשמוע את בתה קאת'י, פגועת ראייה כמו פייפר בגיל דומה שטבעה למוות בבריכה, קוראת לה אמא עוד פעם. העובדה שהיא צופה בקלטות טייפ ישנות ומשונות בהן די ברור שמבצעים טקס של תחיית מתים – דרך אכלוס אלים שכולל השחתה של לפחות שני אנשים אחרים, סוגרת את הפינה לגבי הכוונות שלה. הביצועים של התכנית שלה על שלביה מתגלים לנו באלגנטיות, בין חיוך מחמם לב למהלך מצמית אחד למשנהו.
הרגע שבו וידאתי ששמעתי טוב היה כשהיא יושבת עם אנדי השבור פיזית ונפשית בבית החולים אחרי שהתמוטט ואומרת לו "כשאני הרגתי אותו" על אבא שלו, וכשהוא שואל מה היא אמרה היא אומרת "כשאתה מצאת אותו", מזכירה לו בבת אחת את האירוע המצלק של מציאת אביו המתעלל שהפליא בו את מכותיו מוטל מת במקלחת, את האשמה על כך שלא ניסה להחיות אותו, את שנות ההתעללות, ואת ההנחה שהוא מאבד את שפיות דעתו – מהלך שלורה מתכננת היטב. היא מוצאת את החור בלב של אנדי, בור קטן ועמוק של אשמה על כך שהוא היה הילד שספג התעללות מאותו אב שלא פגע מעולם בפייפר, ולכן הוא תקף אותה בעצמו מזמן פעם אחת, נכנס למערכת עם תיק על כך, ולא סלח לעצמו מעולם. לורה מרחיבה את החור הזה לכדי תהום של אשמה וחוסר ביטחון וספק עצמי שמאפשרת לה להרחיק בינו לבין פייפר.

והמהלך החכם ושובר הלב של הסרט הוא שכל זה, אולי, היה יכול להתנהל אחרת, אם אנדי היה מרגיש רע פחות לגבי ההתעללות שעבר מידי אביו. חוסר הרצון לקבל, לא לסלוח אבל אולי להשלים עם כך שזה משהו שקרה לו ולא באשמתו, ומעבר לכך – שאותו הורה היה מתעלל לילד אחד, ורך לאחרת, לא מאפשר לו להמשיך, לא מאפשר לו להיות אמיתי עם פייפר, דוחף אותו לשמור אותה תחת ראיית עולם מתווכת בה הכל בטוח ונעים, לא לסמוך עליה שתהיה עצמאית, לא לסמוך עליה שתדע מה עבר עליו מבלי שזה יערער אותה ואת הקשר שלהם. הבושה שבשבירת האמון שלו עם אביו מגדירה אותו ומשאירה אותו כל כך פגיע, כל כך מלא אשמה, שזה נראה כמעט קל עבור לורה לפרק את הזהות שלו לגורמים חסרי תפקוד.

וכן, העובדה שיש ברקע נער שהולך ומשתלט עליו שד שאמור לאכול גופה של נערה אחת כדי להעביר את הנשמה שלה לגופה של נערה אחרת, כן, זה בהחלט מוסיף לתחושת האימה הכללית של הסרט. היופי הוא עד כמה הדמות של לורה כן מציגה גם הבלחות של חביבות ועומקים של הבנה של מערכות יחסים וגישה לנוער, כך שכל הזמן יש משהו אצלנו שלא רוצה להאמין למה שהיא עומדת לעשות, למה שהיא כבר עושה, עד שהיא עושה אותו, עוד קצת, ועוד קצת ואז המון נורא.

הפער המרכזי שיש עבורי, כמו שציינתי, הוא שלצד ניתוח הבושה המבודדת של הנער שעובר התעללות, ומה הכאב הבלתי-ניתן לריפוי הזה מביא ועד כמה הוא לא סלחני ולא משאיר לאנדי סיכוי, יש בסרט סלחנות כלפי לורה. היא חוזרת בה ברגע האחרון כי פייפר, עכשיו כשהיא מבינה את הזוועות שיש לעולם להציע לה, זועקת את הדבר האחד שלורה רוצה לשמוע, בין אם ממצוקה נואשת, בין אם מתוך הנחה מעורפלת שזה מה שיגרום לה להפסיק. היא גרמה די והותר נזק, אבל אוליבר, אמנם במצב מחריד אבל חי ויודע לבקש עזרה, שורד. וכך גם פייפר. הם שורדים לתוך טראומה שמי יודעת איך, אם בכלל ייצאו ממנה, אבל הרכות כלפי לורה בסצנת הסיום, החיבוק המת שלה עם מה שנותר מקאת'י מעורר אמפתיה כלפיה.

זה כנראה מכוון. הסרט מבקש להראות לנו מעגל בלתי ניתן לשבירה של אבל נוראי שלא מרפה. אבל הוא שובר אותו במידת מה בסיום הזה, ולו בכך שלורה לא תמשיך לניסיון נוסף. היא אמנם לעולם לא תצליח להרפות, אבל היא לפחות לא תמשיך להזיק. הרכות המפתיעה כלפיה בסוף מייצרת חמלה בלתי אפשרית כשם שהיא בלתי מתפשרת. זו מתחרה במידת מה עם הדיון המכאיב על תהומות בין אחים אחרי התעללות. זה לא נעים להשוות בורות, הבור של מי שאיבדה הכל ותעשה הכל, מוטרפת מכאב, והבור של מי שהמבוגר האחראי שבחייו הכאיב לו מספיק כדי לבודד אותו מהמשפחה הטובה היחידה שנותרה לו. זו אי הנוחות שבסרט, כי יש מספיק כאב ואובדן לכולם.