פסטיבל הקולנוע ירושלים 2025: הזוכות והזוכים, ״מידלטאון״, ״בשביל אדם״, ״האחד והיחיד שלי״, ״לוסיה״

אמנם התחיל שבוע חדש ופסטיבל הקולנוע ה-42 של ירושלים הוא תיכף זיכרון רחוק, בקצב בו מתרחשים אירועים במציאות הישראלית. אבל אחרי יום התאוששות של כל סריטה והסיכום של עופר אתמול, נראה לי שבכל זאת תורי להתייחס, באיחור, לחוויה הפסטיבלית השנה. המסקנה הראשונה היא שאנחנו כבר לא צעירים, או אם לדבר בשם עצמי – קשיש בנפש. לא הצלחתי לראות יותר משני סרטים ביום ועל שילוב כתיבה ל״הארץ״ במקביל לסריטה בכלל לא היה אפשרי. היום-יומיים שאחרי השבת האחרונה של הפסטיבל התאפיינו בעייפות שמזכירה ג׳ט-לג, לא רק באשמת גל החום או המצב הקיומי בישראל. מן העבר השני, חשבתי שאגיע לסוף שבוע בודד לכל היותר ומצאתי את עצמי נשאר בפסטיבל כמעט לכל אורכו. עם גיחות מעייפות לתל-אביב ובחזרה בחלק מהלילות, אבל בידיעה שיהיה שווה את זה. שעצם השהייה במתחם הסינמטק וסביבתו הקרובה, יהיו עבורי בועה של ממש מפני אימת המציאות. לא רציתי שייגמר, ומכאן דחיתי את הסיכום המתבקש.

בכל זאת אכתוב כמה דברים משלי, שיצטרפו באיחור לסיקור המרהיב בהיקפו של עופר ליברגל. מגיעות לו מחיאות כפיים, לא ראיתי בעיתונות העברית שום דבר שמתקרב לזה. ניסיתי בעצמי, בעיתון ״הארץ״, שם כתבתי לא רק המלצות מקדימות אלא גם ביקורות על ״נאנדאורי״ ועל ״כי את מכוערת״, שני הסרטים הישראלים של סוף השבוע הראשון, ועל ״מועד לפורענות״ ו״הדברים שאתה הורג״ מאותו סופש, לצד דיווחים על אירוע (וסרט) הפתיחה, על טקס הפרסים, ובין לבין על השיחה של נדב לפיד וארי פולמן. בהקשרה שלה, נורא חבל לי שקוראים רק את הכותרת, מסיקים מסקנות ורצים למקלדת. אני מזמין לקרוא את הטקסט כולו, כי ניסיתי לזקק שם שיחה ארוכה ומקיפה שאי אפשר לסכם במשפט. גם על ״8 באוקטובר״ שראיתי בפסטיבל כתבתי אבל הביקורת תעלה רק השבוע, עם הגעת הסרט לאקרנים. בשביל כל השאר יש את סריטה.

אכתוב על סרטים שחשבתי שהם מעין אנדרדוגים – לא זכו למספיק סיקור, גם אצל עמיתיי בכלי התקשורת, אבל היו דווקא מהחוויות המעניינות של הפסטיבל עבורי. הייתי כולל בזה את ״אפריל״ של דאה קולומבגשווילי הגיאורגית, הסרט הכי מגובש אמנותית ואולי הכי חסר רחמים שראיתי בפסטיבל, אבל עופר כבר הקדים אותי וכתב עליו אצלנו בימי פסטיבל ונציה. חשוב גם לזכור מי היו הזוכים והזוכות של מגוון התחרויות ואת זאת התנדבתי להנציח בפוסט שלי, כדי שעופר יהיה יכול להתמקד בסיקור השוטף.
לבסוף, הכי חשוב להודות לכל צוות הפסטיבל שלא הפסיקו להתרוצץ בשבילנו, מהסדרנים המסורים דרך האירוח (תודה יובל) וההפקה (תודה אלה) והתחרות הישראלית (תודה מיכל)' וכמובן היח״צ (תודה יפעת, טל וכולן). תודה גם לכל מי שעצרו אותי במסדרונות לדבר על סריטה (ועל ״הארץ״) ועל קולנוע. תודה לאחד והיחיד שלנו, אור סיגולי, שרק ביקש לעזור ולצ׳פר (לא ממש הסכמנו לו) ופשוט קשה לי להסביר עד כמה הגיוני וטבעי בעיניי שהוא המנהל האמנותי של הפסטיבל הזה. יחד עם צוות הסינמטק בהנהלת רוני מהדב-לוין קמה מהדורה חטובה מהרגיל אבל מעולה ומגוונת מספיק כדי לא לרצות לחזור הביתה, או לסכם. אבל נו, נגמר וטוב שהיה – נסכם ועוד איך.

כל הזוכות והזוכים

חמצן

תחרות חג'ג' לקולנוע ישראלי עלילתי באורך מלא
פרס חג'ג' לסרט העלילתי הטוב ביותר באמצעות הקרן לירושלים מוענק לסרט "חמצן". בימוי: נטעלי בראון. הפקה: אביב בן שלוש, עדי בר יוסף, נטעלי בראון
ציון לשבח: ״הים״. בימוי: שי כרמלי-פולק. הפקה: באהר אגבאריה
פרס GWFF לסרט הביכורים הישראלי הטוב ביותר: "נאנדאורי". בימוי: אתי ציקו. הפקה: איילת קייט, אמיר הראל, פלביה אורטיג, ולדימיר קצ'רבה
פרס ענת פרחי לתסריט: מיכל ברזיס, עודד בן־נון, תום שובל, עמיטל שטרן – "שפה זרה".
פרס ענת פרחי למשחק: ריקי רייף סיני – "כי את מכוערת"
פרס האנסמבל: "הים"
פרס אהרון עמנואל לצילום: שי גולדמן – "נאנדאורי"
פרס יוסי מולה למוזיקה: אבי בללי – "הים"

תחרות דיאמונד לקולנוע ישראלי תיעודי באורך מלא
פרס דיאמונד לסרט התיעודי הטוב ביותר: "מלאכי". בימוי והפקה: עדו בהט ונעם דמסקי
פרס דיאמונד לבימוי התיעודי הטוב ביותר: ישראלה שאער מעודד – "וַ'יְנִי (איפה) ידידה?"
פרס עליזה ומיכה שגריר לעריכה הטובה ביותר: עדו בהט ועידו הר – "מלאכי"

התחרות הבינלאומית
פרס נחמה ריבלין לסרט הבינלאומי הטוב ביותר: "הסוכן החשאי" (The Secret Agent). בימוי: קלבר מנדוזה פילהו (ברזיל)
פרס הבימוי: באלינט סימלר (הונגריה) – "לקחים" (Lesson Learned)
ציון לשבח: "צליל של נפילה" (Sound of Falling). בימוי: מאשה שילינסקי (גרמניה)

התחרות הבינלאומית לסרטי ביכורים בחסות GWFF
פרס GWFF לסרט הביכורים הבינלאומי הטוב ביותר: "לוסיה" (Litte Trouble Girls). בימוי: אורשקה דז'וקיץ' (סלובניה)
ציון לשבח: "מועד לפורענות" (Urchin). בימוי: האריס דיקינסון (אנגליה)

תחרות ברוח החופש
פרס קאמינגס לסרט הטוב ביותר: "האמא הטובה ביותר בעולם" (The Best Mother in the World). בימוי: אנה מויילארט (ברזיל)

תחרות דיאמונד לקולנוע ישראלי קצר
פרס דיאמונד לסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר: ״לשון מאחורי שיניים״. בימוי: אירה אדוארדובנה. הפקה: נעמה פיריץ
פרס דיאמונד לסרט העלילתי הקצר – מקום שני: ״התה של דליה מטיל צל על הר פוג׳י״. בימוי: אורן גרנר. הפקה: אורן גרנר וליהיא נחמני
פרס עליזה ומיכה שגריר לסרט הסטודנטים הקצר הטוב ביותר: ״הדברים שאנחנו עושים בשביל אהבה ואזרחות זרה״. בימוי: איל סגרסקי, ביה״ס: סם שפיגל בית הספר לקולנוע וטלוויזיה
פרס למשחק מוענק להיאלי יוסף זדה, על הופעתה בסרט ״חיימשלי״. בימוי: זיו ממון
פרס לסרט אנימציה הטוב ביותר מוענק לסרט: ״הציפור שרצתה״. בימוי: גן דה לנגה. הפקה: גן דה לנגה וקובי מזרחי הפקות
ציון לשבח מוענק לסרט ״בסיס אם״. בימוי: עמית קרא. ביה״ס: בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל-אביב

תחרות OFF לקולנוע תיעודי נסיוני על שם שנטל אקרמן
פרס קרן משפחת אוסטרובסקי לסרט תיעודי נסיוני: "מסרו לה שאני אוהבת אותה" (Tell Her that I Love Her). בימוי: רומיין בורנז'ה (צרפת)

התחרות לאמנות וידיאו וקולנוע ניסיוני – פרסי קרן משפחת אוסטרובסקי
פרס קרן משפחת אוסטרובסקי, מקום ראשון: ״הבריחה תתפוס אותך הלילה״. בימוי: נעה שמחיוף שחף
פרס קרן משפחת אוסטרובסקי, מקום שני: "אוריינטציות". בימוי: דניאל קיצ'לס

תחרות פיצ'פוינט ירושלים לסרטים באורך מלא בשלבי הפקה ועריכה
הפרס הגדול: "לאן". בימוי: אסף מכנס. הפקה: תומר מקלברג, חיים מקלברג, אסתי מקלברג, אורון רוגובין, גיא שני
פרס השופטים: "אולי זאת אהבה". בימוי: הניה ברודבקר. הפקה: תמי כהן, אדר שפרן
מענק שירותי עריכה אדיט ומענק שירותי סאונד די.בי לסרט באורך מלא: "אלברזך". בימוי: חמד שרוף. הפקה: שלומי אלקבץ, גלית כחלון, מיכל גלעדי

תחרות הפיצ׳ינג לתסריט קצר בשיתוף קרן גשר לקולנוע רב-תרבותי
מענק קרן גשר לקולנוע רב-תרבותי לתסריט הקצר הטוב ביותר ובנוסף מענק שירותי עריכה אדיט ומענק שירותי סאונד די.בי: "אבא בחדר". בימוי ותסריט: דותן מורנו. הפקה: לב אורלוב
פרס ון־ליר מטעם פסטיבל הקולנוע לקמפיין IMPACT Pitch בשיתוף קופרו: ״אהבה במקומות קשים״. בימוי: ברכי הישריק. הפקה: תמי כהן, אדר שפר

מידלטאון
Middletown

כשראיתי בתוכנייה סרט של אמנדה מקביין וג'סי מוס, היה ברור לי שאני מגיע לצפות בו. בלי לקרוא תקציר, רק מעצם הידיעה שזה סרט תיעודי, מפסטיבל סאנדנס האחרון, מאת הצמד שחתום על ״מדינת הבנים״ ו״מדינת הבנות״ בשירות הסטרימינג של אפל. גם להיתקל במפיק הסרט, טדי לייפר, שהתארח בפסטיבל כחלק מצוותי השיפוט והתגלה כאדם חביב ואיש שיחה, שיפר את הרגשתי לגבי הזמנת כרטיס מראש לסרט שאין לי שום מושג לגביו. באולם 4 הביתי מכל אולמות הפסטיבל, התגלה מולי סרט שמתחיל ביתי-חובבני מבחינת חומרי הגלם שלו, אבל לאורך 110 דקות סבלניות והרבה צילומים עכשוויים נרקח מתוכם דיוקן של דור ותקופה.

מידלטאון שבמדינת ניו יורק היא עיירונת מנומנמת, צפונית למנהטן, עם כל הטבע הסתווי והקנאה בעיר הגדולה שאפשר לדמיין. בשנות ה-90 כנראה שהיה נחמד לגור שם, במיוחד עבור תלמידי כיתת הניו-מדיה בבית הספר התיכון. המורה פשוט חילק מצלמות ועודד אותם להתנסות, לחפש סיפורים חדשותיים ולחקור את הנעשה בעירם. למשל, לשוחח עם דיירים המתגוררים סמוך לאתר הטמנה, ולצלם עדויות לתלונות שלהם על חומרים משונים שמבעבעים מתוך הקרקע בחווה שלהם, מים לא שגרתיים שמתפרצים אל ביתם ושאר תופעות מוזרות. במהרה מגלה כיתת הווידאו כי המטמנה העצומה שסמוכה לעיר מלאה בפסולת מזהמת שהושלכה שם באופן בלתי חוקי, מה שמסכן לא רק את מאגרי המים המקומיים אלא את כל מדינת ניו יורק. עוד משיכה בקצה החוט הפרום הזה ופתאום נחשפת שחיתות שלטונית בקנה מידה פדרלי, ואולי מקור למומים מולדים השכיחים באיזור. לא משהו שתלמידי תיכון אמורים להילחם בו לבד.

מוס ומקביין רוחשים כבוד לחומרים שצילמו בני הנוער, רובם בעלי ערך חדשותי בלבד ודי חובבניים כאמור, מה שגורם להם להיות מבדרים בדיעבד ושלא במתכוון. אבל לב ליבו של סרטם הוא המפגש המחודש של כיתת הקולנוע ההיא, שלושה עשורים אחרי. המרואיינים מתיישבים להביט בעצמם הצעירים ולספר האחד על חברו לספסל הלימודים, כלומר להגות בסיפור מחדש – בעיקר מול עצמם. אפילו המורה הוותיק, שבזכות הארכיון המסודר להפליא שלו הסרט הזה מתאפשר, חוזר לספר את הסיפור מול המצלמות החדישות יותר. בעיניי זו הגדולה של הסרט, שאיננו בדיוק דוקו-אקטיביזם, אלא רק משתמש במנוע העלילתי הזה כדי להחזיק עניין. זה יותר סרט על מורה משנה חיים, על כיתת לימוד שיצאה למסע משותף ובו היעד היה רק ההתחלה. מבלי לספיילר את המציאות או הסרט, האימפקט הרגשי הגיע בקרדיטים. הם גילו בדיוק מה השיגו המשתתפים בחייהם, לעומת מה הושג במאבקם האקולוגי, מה שמסווג את הסרט כולו כמסע התבגרות של מציאת מסלול ויצירת קשרים משמעותיים דרך המדיום הקולנועי.

בשביל אדם
Adam's Sake

סרט נוסף שסימנתי בתוכניה רק למראה שמה של הבמאית, לורה ונדל. הבטחתי אחרי סרטה הראשון, ״מגרש משחקים״, שאני הראשון בתור לסרטה הבא – יהיה מה שיהיה. זה לא עבד עבורי בפסטיבל קאן, שם הוצג הסרט במסגרת שבוע הביקורת והתנגש עם כל מסגרת אפשרית. גם בירושלים תפסתי אותו בהקרנה השנייה ולא הראשונה, אבל העיקר שלא קראתי עליו דבר. אילו הייתי יודע שהסרט כולו מתרחש בבית חולים, ספציפית במחלקת ילדים, כנראה שהייתי ניגש בחשש כבד לצפייה. במקום זה בחרתי לפתוח את הלב בפני היוצרת הבלגית שכבר העניקה לי חוויה אחת חד-פעמית – והיא עשתה זאת שוב. יותר נכון, הסרט עצמו כאילו ערך בי ניתוח לב פתוח: ראשית בנעיצה כואבת ופעירת בית החזה, בהמשך בכפפות משי שרקמו עבורי בחוטי זהב עדינים לב חדש. את הדמעות ניגבתי בעצמי, יש גבול מה סרט יכול לעשות בשביל צופה אחד רוטט מהתרגשות.

אדם הוא ילד בן ארבע הסובל מתזונה לקויה, שגרמה לו לשבר ביד אחרי נפילה בעת משחק. אמו הצעירה, רבקה (אנאמריה ורטולומיי), עדיין מאכילה אותו במזון לתינוקות, משום שהוא מתלונן על כאבי בטן עם אכילת מזון מוצק. ספציפית זה של בית החולים, שנאלץ להזינו באמצעים אחרים, בעודו מטפל בשבר שנגרם לעצם שלא נבנתה כהלכה. הקרב על הקיבה של אדם ועל בריאותו מתנהל מול האחות שהיא בעצם גיבורת הסיפור, לוסי (לאה דרוקר), שהמצלמה לא זזה ממנה לאורך כל הסרט.

לוסי רוצה לעשות את מה שטוב עבור אדם, אבל הוא רק ילדון אחד מיני רבים במחלקה שלה. היא מתרוצצת ביניהם ומנסה לטפל בכולם, אבל המקרה של אדם ורבקה שואב את כל כוחותיה. זאת משום שהאם העקשנית לא רק מחבלת בתזונה של בנה, אלא מפרה את התנאים שקבע בית המשפט בכך שהיא נשארת בבית החולים מעבר לשעות הביקור שנקבעו על ידי קצינת מבחן. שאר צוות בית החולים מפעיל על לוסי לחצים לסלק את הגורם המפריע, אך היא איתנה בדעתה שנוכחות האם דווקא מסייעת להחלמה של הבן. עוד חוטים נוספים אל פקעת הקונפליקטים הזו שממשיכה להתהדק במשך שעה וחצי עד שאי אפשר לנשום יותר. בדומה לסרט הישראלי ״חליסה״, היא מגלה שהפתרונות לא תמיד מגיעים מתוך המערכת והצינורות המקובלים.

כמו בסרטה הראשון של ונדל, המצלמה של פרדריק נוארהום מצויה בגובה העיניים של הגיבורים. הפעם זו אישה בוגרת אמנם, אז לכאורה אין בכך מעשה אמנותי חריג, עד שמתחילים לשים לב למרחק (או להיעדרו) מפניה ומעורפה של לוסי. כאילו יש איזה חוט בלתי נראה, בלו-טות׳ אם תרצו, בינה ובין המצלמה שמלווה אותה כמו מלאך שומר או נוכחות מאיימת, לסירוגין. הריקוד הזה שמקרב ומרחיק את הצופה מהקונפליקט המהלך שהוא אחות בית חולים לילדים, שסוגר עליה עד חנק או ניתק לרגע כמו בלון שמופרך ויש לאחוז בו לפני שייעלם בשמיים – זה אותו הריקוד שהרגשתי בתוכי לאורך הצפייה. התוצאה היא צפייה קשוחה למדי, בזכות רמת הדיוק והביצוע, בעיקר עבור מי שרגישים לזונדות ולמחטים. כמעט כתבתי ״ולסבל של ילדים״, אבל אנחנו חיים בתקופה מיוחדת. בכל זאת אקווה שזו נשארה רגישות אוניברסלית.

ראיתי כבר המוני סרטים בסגנון המתואר, שזוכה להיקרא היפר-ריאליזם נוסח האחים דארדן (שגם הפיקו את הסרט), אבל רק הסרטים של ונדל פשוט ממיסים אותי לשלולית בטכניקה הפשוטה הזו. אולי זו העבודה הפנומנלית עם שחקנים ילדים, או הופעות המשחק המשובחות גם של הקאסט הבוגר הפעם. אולי כתיבת הדמויות שאין בהן גיבורים ונבלים, רק סיטואציה מאוד לא פשוטה בה כולם משוכנעים בצדקתם וברצונם לעשות כל שניתן בשביל אדם הקטן. אולי זו פשוט האנושיות המוחלטת ורבת הגוונים שניבטת מכל פריים ומכל ביט וניצב, עד כדי כך שאפשר להרגיש את הסרט על העור או מתחתיו, ממש כמו את החיים. אני לא יודע באיזה לחש משתמשת הקולנוענית הזו, כבר פעם שנייה ברציפות במקרה שלי, אני רק משוכנע שאני יוצא מהסרטים שלה מאוחה, אפילו מתוקן. בדיוק מה שרשמה הרופאה, כמו שאומרים באנגלית, בשעה שילדים רעבים ממלאים את כותרות החדשות (אם לא בישראל אז בעולם).

האחד והיחיד שלי

לא רק ״כן״ של נדב לפיד הוקרן בפסטיבל כסרט עלילתי אך מחוץ לתחרות. גם סרטו של דוד טאובר, שזכור לטוב מסרטו הקצר ״וזר לא יבין זאת״ מהעשור הקודם. מסתבר שפספסתי קצר נוסף שלו, ״גלובסטר בכנרת״ אבל את הפיצ׳ר הראשון שלו לא תכננתי להחמיץ. כמו הרבה מסרטי התחרות, מדובר בפרויקט שהתבשל ונאפה במשך שנים, אותו כתב וביים טאובר והפיקה זוגתו, אליה. הוא גם חתום על העריכה יחד עם מיקי כהן ברלב וכל ההפקה היא ממש ההגדרה של מלאכת אהבה (מה יהיה עם האנגלית-עברית שלי היום). אהבת קולנוע, אהבת אדם וגם אהבה זוגית שעומדת למבחן כבר בשלב הפרמיס של הסרט – אישה צעירה שמאמינה כי בעלה הוחלף בכפיל.

על הסיפור של הזוג החרדי הסובל מהבעיה הזו, אנחנו שומעים יד שנייה בסצנת טעימות לקראת חתונה של זוג אחר, חילוני. גם הסיפור שלהם (ענבל רז ויואל רוזנקיאר) יסתעף ויסתבך בסיפורה של מלצרית בגן האירועים (אלה ארמוני), אבל קו העלילה הראשי נותר זה של הזוג החרדי הצעיר (טליה ברטפלד־דיסקין ונדב אנטמן־רון). האישה מאמינה כי מאז לידת בנם הבכור, או קצת לפני, בעלה אינו האיש עימו התחתנה. באופן מילולי, לא מטפורי. הרבנית שלה (נווית סיטבון) חושדת שמדובר בבעיה רוחנית או נפשית דווקא ומתייעצת עם בעלה שלה, הרב (שמעון מימרן). כך גם הזוגיות שלהם נכנסת לסיפור, שמערב עוד שחקנים מוכרים דוגמת עמית ליאור, אסתי זקהיים, אלון חמאווי וזהר שטראוס בתפקיד גונב הצגה. כל אחת מן הדמויות תזכה לפיתוח עלילתי ולזמן מסך גובר, לרוב על חשבון הסיפור המרכזי שאני מצאתי כמעניין ביותר. אבל ההדהודים הפנימיים לאורך הסרט הם מה שעניין את היוצרים, אין לי ספק.

מהתיאור הזה, הסרט עשוי להישמע כמו גרסה כשרה של ״פלישת חוטפי הגופות״, ואכן יש לא מעט רגעים של מתח ואימה מסוגננים להפליא. טאובר הוא במאי שחי ונושם קולנוע ז׳אנר ומדגיש את אמצעי המבע ליצירת סיקוונסים מרהיבים ואפקטיביים. אילו היה מחולק גם פרס הסרט הישראלי המגניב של הפסטיבל, יש רק זוכה אחד אפשרי בעיניי. מסוג הקולנוע הישראלי שאני רוצה לראות יותר, אבל נעשה פחות ופחות – נטישת מחוזות הריאליזם לטובת מבט פנימה אל נפש הדמויות, שימוש יצירתי בצילום ותאורה, הישענות על טכניקות מהניינטיז שחלק מהקהל החדש בכלל לא מכיר. חדוות היצירה ניכרת עד כדי כך שהיא עלולה לבוא על חשבון הידוק הסיפור, אבל הפיזור נראה כאן מכוון ונועד להתלכד בסיום ליצירת רצף של שיאים. אני הייתי מסתפק בשיא אחד, אבל הערכתי את השאפתנות.

״האחד והיחיד שלי״ אינו רק סרט ז׳אנר או קונספט, אלא גם קולנוע ששואף לרוחני. בשלב מסוים הבנתי שאנחנו בכיוון של ״מגנוליה״ יותר מאשר הסרט שהוזכר בתחילת הפסקה הקודמת, או קולנוע מתח ואימה בכלל. באופן אישי, נהניתי ממנו יותר ברגעים המוקצנים מאשר המרגשים, וקיוויתי למותחן דתי בנוסח ״טאקע מאמע״ או ״הגולם״. אולי זו אשמתי שרציתי סרט אחר ממה שקיבלתי, אולי היוצרים שאפו גבוה מדי. הייתי ממש שמח לברר את זה בסרט הבא של טאובר, אבל קודם הייתי מאחל לו הפצה לסרטו הנוכחי כדי שההקרנה הראשונה לא תהיה האחרונה.

לוסיה
Little Trouble Girls

נסיים עם הזוכה בפרס סרט הביכורים הבינלאומי הטוב ביותר בפסטיבל, מאת הקולנוענית הסלובנית אורשקה דז'וקיץ'. את השם שלה לא הייתה בעיה לתעתק, אבל לגבי שם הסרט אני נאלץ לפתוח עוד דיון מול המפיץ, קולנוע לב. זה ממש לא בכוונה אבל להם ולי יש איזה ויכוח מתמשך לגבי האות צ׳ וזה כבר נהיה עניין רב שנתי. כמובן שאין לי שום בעיה עם השם העברי של הסרט שנבדל משמעותית מן השם הלועזי, שהוא רפרנס לשיר (המופיע בכותרות הסיום) וקצת משונה לתרגם אותו. מפיצים מבינים את מלאכת השיווק טוב ממני ומכירים את הקהל ואת הסרטים שלהם יותר ממה שאני יכול בצפייה בודדת. השאלה היחידה שלי היא מה רע בשם ״לוציה״, שמה של הגיבורה שנאמר בקול עשרות פעמים במהלך הסרט, כולל בסצנה הראשונה. בקדימון המיוחד שלפני הסרטים של לב בפסטיבל קראו לו ״לוצ׳יה״, מישהו כנראה תפס את זה בזמן ושינה ל״לוסיה״ הקלאסי. אבל מה לעשות שבסלובנית קוראים לה לוציה, שם שהיה מייחד את הסרט גם בגוגל לדעתי. עוד לא מאוחר לשנות.

לוציה, בגילומה של יארה סופיה אוסטן, היא נערה בת 16, חדשה במקהלה בפרט ובתיכון הנוצרי/בית ספר שמרני לבנות בכלל. הסרט מתמקד בנקודת מבטה על העולם, הכוללת בעיקר ניצנים של התבגרות מינית וסוג של אשמה או בושה שכופות עליה המסגרות החינוכיות. במקהלה היא מתחברת לנערות המקובלות, שמנוסות ממנה בכל מה שקשור למין בעוד היא אפילו לא קיבלה מחזור. או לא מגלה להן שקיבלה, כפי שהיא משקרת ב״אמת או חובה״ לגבי העובדה שראתה גבר עירום, ממש בטיול הכיתתי אל מנזר בו עורכת המקהלה חזרה. המקום נמצא בשיפוצים ופועלי הבניין המיוזעים מסקרנים את הנערות המלאות ברגשות עזים, במיוחד לוסיה שעדיין לא בטוחה למה היא נמשכת יותר – לשרירי הזרוע של אחד הפועלים, לטבור של חברתה החדשה, או אולי בכלל לפרצוף השיש של פסל מריה הבתולה.

פרס אפשרי נוסף בו הייתה יכולה לזכות הבמאית הוא ״הכי סרט ביכורים״, במובן של חוסר רצון מופגן להמציא את הקולנוע מחדש. הסמליות בסרט ברורה ויפה, כאשר הדימוי הראשון שנראה על המסך הוא פרח שמזכיר את האיבר הנשי, מה שחוזר בהמשך הסרט מספר פעמים. גם הבחירה במקהלה לסרט בו נשים צעירות מחפשות את הקול שלהן, בעזרת או בהתרסה מול מנצח גבר, היא סימבוליזם קל. ההיצמדות לנקודת המבט של לוציה מביאה גם למשחקי סאונד ועריכה, שבהחלט מסייעים להיכלא בראשה החשקני של נערה או להבין את הפחדים וההלקאה העצמית שלה כאשר חשקיה מתגברים.

נקודת המבט הזו נשית והדבר קריטי בסרט מעין זה, כאשר לא חששתי לרגע שהבמאית אינה שומרת על השחקניות הצעירות שלה. אפשר להתווכח על מידת ההחפצה, של שני המינים, אבל לא על התמימות והרכות בהן מצולמים כל הרגעים הקשיחים או העדינים כאחד. אין כאן הפתעות גם בנראטיב, כאשר הצופה המבוגר יכול רק להיזכר בנעוריו שלו ולהיות צעד אחד קדימה לפני הנערות שלומדות וחוות חוויות ראשוניות, חיוביות כשליליות. זה לא יהיה ספוילר לגלות כי המאבק לשחרור נשי יכולים להסתיים רק בדרך חיובית אחת, מה שמקטלג את הסרט כצפייה מרוממת למרות כמה וכמה רגעים של שפלות רוח בדרך. לא כי דת זה דבר נורא באופן מוחלט, אפילו לא הנוצרית. פשוט כי זכויות האישה על גופה ורגשותיה גוברות על הדיכוי. שמחתי לסיים כך שבוע וחצי של פסטיבל שזימן צפיות מאתגרות יותר – בתחושת התעלות קלה.