פסטיבל הקולנוע ירושלים 2025: ״נאנדאורי״, ״כי את מכוערת״, ״הסוכן החשאי״, ״צליל של נפילה״

פסטיבל הקולנוע של ירושלים הוא עבורי חגיגה של ממש, לה אני מחכה מדי שנה כבר 25 שנה. ביום חמישי החולף הוא נפתח, השנה לראשונה עם אור סיגולי, שגם כותב כן למי שאינו יודע, כמנהל אמנותי יחיד אחרי שנת חפיפה. מי שאני רוצה לומר: עבורי זה בית, ביותר ממובן אחד. אבל לגבי הסרטים אני חושב שאני קרוב יותר לנייטרלי, גם אם במהלך הפסטיבל הנטייה שלי תהיה לכתוב בעיקר על הסרטים שיותר אהבתי. ייתכן שפוסט זה, דיווח ראשון אחרי המלצות מקדימות משותפות לסריטה, כבר כולל את שני הסרטים שהכי אוהב השנה מן התוכנית הבינלאומית. יחד איתם ומתוך כבוד מסודרים עוד קודם בפוסט, שני סרטים ישראלים שמומלצים מאוד גם הם.

כי את מכוערת

כותרת הסרט לוכדת את העין, גם אם לא בכל הנסיבות כדאי לבטא אותה בקול רם, מבלי שכל הסובבים יודעים כי הכוונה היא לשם של סרט. אבל היא גם מעבירה אווירה של הקנטה נטולת פילטרים, שמעבר לשימוש שנעשה במשפט בסרט, משקפת את בעיית דימוי העצמי של הגיבורה, אביגיל (ריקי רייף סיני), שלא שלמה עם המראה החיצוני שלה, מה שמוביל לחוסר ביטחון בסיטואציות חברתיות ובכלל מה מוביל אותה לפעמים להתנהג דווקא בזעם ובאגרסיביות. הסרט מתרחש ברובו במהלך יציאה לסוף שבוע מהצבא (חמשוש), מעט אחרי שהיא מתבשרת על כך כי היא מועמדת לצאת לקצונה בשבוע העוקב. אבל האבטחה לתפקיד עתידי משולבת בחוסר היכולת להשתלב בשיח של החיילות על חיי המין ואביגיל נחושה לאבד את הבתולין שלה במהלך סוף השבוע, גם מתוך מחשבה כי האירוע יוסיף לה בגרות הדרושה לתפקיד.

אולם במהלך הימים בהם מתרחש הסרט, היא תידרש לבגרות מסוג אחר. לא בהקשר לקיום יחסי המין, אלא להתמודדות עם התוצאות, כאשר מסתבר כי נעמי (אורי אבינועם), אחותה בת -15, נכנסה להריון. התגלית גם משנה את הטון, מסרט קומי עם נגיעות של נושאים קשים ומורכבים לדרמה עם נגיעות קומיות. הבדל דק, אבל מהותי שעובר בסרט באופן טבעי ולזכות הבמאית-תסריטאית שרון אנגלהרט, בסרטה הראשון באורך מלא, אפשר לזקוף טון שמרגיש אותנטי לכל שלב גם ברגעים היותר מופרכים. סגולה אחרת היא הקשר הטוב בין שתי השחקניות הראשיות, שתי דמויות שונות לגמרי. דווקא הקטנה מביניהן היא בעלת מעמד חברתי ויכולת להבין כללי התנהגות בסביבה, אבל בתוך המשפחה האחות הגדולה היא זו שמתפקדת טוב יותר במהלך הימים. מעבר לצורך בפעולות הקשורות למשבר, היא מתפקדת גם, אם לא בעיקר, כתמיכה רגשית באחות וגם ליתר המשפחה. 

זהו מצב חירום, אבל כנראה לא הפעם הראשונה בה אביגיל צריכה להיות המבוגרת האחראית. שתי האחיות גדולות עם אמא (יעל אבקסיס) שסובלת ככל הנראה מדיכאון וממעטת לקום מן המיטה. האב (יוסי מרשק) לא ממש מהווה חלק אקטיבי בגידול שלהן, אף כי הוא גר בשכונה לא רחוקה מדי. ההורים הם רק חלק ממארג הדמויות בעולם של שתי הנערות, שפועלת בסביבה מאוד ספציפית בתוך ירושלים שהרקע שלו נוכח מאוד בסרט, בין אם מדובר במגורים בשכונת גילה ובין אם בצורך לנוע למקומות אחרים בעיר בחיפוש אחר פתרון. כותרת הסרט מכילה הקנטה בין הנערות, אבל בסופו של דבר הן תומכת אחת בשנייה ומערכת היחסים בניהן אמינה ושוברת לב, הודות להופעה מדויקת של שתי השחקניות.

פגמים קלים בסרט מצאתי בכך כי חלק מן הזמן יש משחק מסוים עם הגיאוגרפיה/הפרקטיקה הריאליסטית לטובת בחירת שוטים מעניינת יותר. וגם פרט שולי בעלילה לגבי היכולת של דמות לעבור לשחק בבית"ר ירושלים נראה לי לא קשור למציאות (אם כי זו קבוצה מעניינת לציין בהקשר של בת 15 בהריון, מעבר לפופולריות שלה). ניתן גם לטעון לחוסר אמינות או הגיון כללי בקבלת ההחלטות, אבל עבורי חלק מן העניין הוא קבלת החלטות תחת לחץ והתמודדות עם כמות גדולה של אחריות, באופן המתיש דמות צעירה שלא הבינה עד כה כמה היא לקחה על עצמה.

נגישות הטיפול לנערות בהריון לא רצוי הוא נושא חשוב והסרט לא מזלזל בו, וניתן גם לפרש את הצבא הנוכח-תמיד ברגע גם כגורם נוסף של לחץ בישראל, גם לגבי העתיד הקרוב של הגיבורה וגם לגבי העיצוב של החברה הירושלמית כולה, בין דת לפטריוטיות. הסרט הוא מבט על החברה הזו, אבל גם נוגע בנושא מורכב ואוניברסלי, ובסופו של דבר מחבר בין שני רבדים שונים של מיניות מוקדמת: החיפוש המובן אחרי חוויות מיניות ראשונות וחיוניות נפשית, לצד התמודדות עם הריון מוקדם שהוא תוצאה של מיניות שאולי נעשתה בלי מחשבה או הסברה, שהייתה יכולה למנוע את התרחיש בגיל המוקדם. המילה "מכוערת" היא מילה שיפוטית, אבל כל הסרט חותר כנגד שיפוטיות כלפי שתי הגיבורות שלו.

נאנדאורי

סרטה הארוך הראשון של אתי ציקו נפתח בפרולוג קטן על ילדה וכלב, בכפר גיאורגי קטן. הילדה עומדת בפני הגירה (בדיעבד נודע לנו שלישראל) והכלב לא יכול להצטרף. אביה של הילדה מבקש להמית את החיה החולה על מנת להקל על הכאב בטרם הנסיעה. הילדה רוצה להגן על הכלב ומגלה נחישות, גם מול אביה, באופן שעלול להיות מסוכן. זוהי הצגת המהות של הילדות של גיבורת הסרט, שאנו פוגשים בהמשך בתור אישה בוגרת. מרינה (נטע רסקין) היא עורכת דין ישראלית שנשכרה על מנת לאתר מסמכים הקשורים הקשורים לילד גיאורגי שלא הכיר את אמו, היא זו ששכרה את שירותיה של מרינה בישראל. מרינה לא תמיד חושפת את זהותה וכוונותיה, או את היכולת שלה לדבר גיאורגית ולא רק אנגלית. היא נראית נחושה בדרכה ולא מתפשרת, גם בסביבה שלא בהכרח מעניקה מעמד או אוטונומיה לנשים.

במהלך המסע שהיא עוברת, אנו לומדים להכיר צדדים אחרים באישיות שלה וגם בגישה הקולנועית של הבמאית. כמו הגיבורה שלו, הסרט נועז ולא מתפשר; אולם, מאחורי החזית הקשוחה, יש שפע של חום, חמלה והבנה. המצלמה סוטה לעתים מן הסיפור המרכזי על מנת לחשוף עולם עשיר ומורכב יותר, עולם בו כל דמות יכולה להיות גיבורה של סרט. לרוב ניתן להבין את המניעים שלה וגם להסתייג מדברים מסוימים, או מן המבנה החברתי הכולל שמתגלה כפטריארכלי ולא תמיד מעניק חופש לנשים, בהווה בעבר. 

הפנייה לסיפורים צדדים מחזקת את העיסוק של הסרט בנושא חיי נשים בחברה, דרך שתי גיבורות. האחת מובילה את הסרט בעוד שהמסע של השנייה נבנה בהדרגה כאשר רואים אותה רק לרגע אחד. הסרט שעוסק בישראלית ששבה לגיאורגיה, מתכתב עם סרטו של דובר קוסאשווילי "חתונה מאוחרת", על גבר ישראלי ממוצא גיאורגי. בשני המקרים יש פער בין ההשפעה של המודרניות (כפי שניתן לחוות אותה בישראל) למשפחה. בשני הסרטים יש גם סצנת מיטה בולטת שתרכז הרבה מתשומת הלב, אם כי לתפיסתי שתי הסצנות שונות מהותית. הסצנה ב"נאנדואורי" בולטת בחוסר הנחת שהיא מייצרת, ברצון להבין את מאבקים הכוחות שהיא מייצגת בהקשר של מיניות המציגה את האדם באורח נטול הגנות, אך לא נטול דברים אחרים שברצונו להסתיר.

"נאנדאורי" יוצא מן הסצנה המרכזית הזו למקומות אחרים, למאבקים מסוג שונה וגם לשיתופי פעולה, בסבך שבין בירוקרטיה, מסורת בעייתית וגם חמלה אנושית. הסרט מתפקד היטב בתבנית של סרט מסע: הדמות הראשית חזקה מן הפתיחה אך היא לומדת על עצמה מאפיזודה לאפיזודה. למעשה, כמעט כל אפיזודה מתפקדת גם כסיפור קטן ונוגע שיכל לעמוד לפני עצמו, אך גם מוסיפה לבנייה הכללית של האמירה על המציאות.

הקרנה נוספת:
ראשון | 20.07.25 | 17:45 | סינמטק 3

הסוכן החשאי
The Secret Agent

בשנה שעברה זכה "אני עדיין כאן" של וולטר סאלאס להצלחה גדולה ברחבי העולם, על בסיס סיפור אמיתי על ימי הדיקטטורה בברזיל והדרך בה אנשים הועלמו בידי המשטר. השנה, סרטו החדש של קלבר מנדונסה־פיליו עוסק על פניו באותו נושא, גם אם מספר שנים קודם לכן ודרך דמות ראשית פחות עשירה. קיימים הבדלים בין שתי היצירות: מנדוסה-פיליו הוא במאי שתמיד מתנסה יותר ולפרקים מתפרע בסגנון שלו וביחס לנרטיב, גם בסרט קונבנציונלי יחסית עבורו. "הסוכן החשאי" נראה לפרקים כסרט הכי קרוב לזרם המרכזי שיצר הבמאי, גם אם בסופו של דבר הוא חורג מכך. הוא גם מספר את הסיפור עם יותר הומור ושילוב מובהק יותר של סרטי ז'אנר כמו אימה ומתח, ז'אנרים הנוכחים בסרט דרך אזכורים ישירים ובשלבים שונים גם במתרחש על המסך, אם כי לפעמים דרושה סבלנות.

סצנת הפתיחה היא כנראה אחת מן הטובות של השנה: גבר מגיע לתחנת דלק ושם לב כי יש גופה על הכביש שבתחנה. היא הייתה שם מספר ימים ועדיף לא לדעת כיצד בדיוק הסצנה ממשיכה מכאן, רק לספר שהכוונה ליחס של המשטרה לחוק ולחיי אדם בכלל, וגם למצב של הגיבור בפרט: הוא בסכנה, גם אם הוא נראה מכובד ולא קשור לעולם הפוליטי או לעולם הפשע. קוראים לו ארמנדו (ולפעמים מרצ'לו) והוא מדען די מצליח ש…הסתבך עם האנשים הלא נכונים מן הצד של השלטון. כעת הוא בורח מן החוק בסאו-פאולו ומוצא זהות בדויה יחד עם מבקשי מקלט נוספים ברסיפה, העיר הגדולה בצפון ברזיל. גם הבן שלו חי בעיר, כרגע עם הסב שעובד בבית קולנוע. אבל פרט למשטרה, נשלחים גם ציידי ראשים בעקבותיו על מנת לטפל בו גם בדרך יותר נטולת עקבות. בינתיים, קשר ממושך עם הבן נראה מסוכן ומרצ'לו מוצא את עצמו עובד…במשטרה, או לפחות קרוב אליה. 

הסרט מציג את הגיבור כפועל בעולם עשיר ומרובה דמויות, בסגנון שלפעמים מצלם דמויות משנה במשך לא מעט זמן, או מתעכב על כמות ניצבים בשחזור תקופתי מושקע של שנות השבעים. כל זה מוביל לבנייה איטית של העימות הצפוי המתח, בסגנון המזכיר את הקולנוע המשויף של ז'אן פייר מלוויל, עם כי החלק האחרון של הסרט ישבור לכיוונים פרועים בהרבה – ואז ישבור שוב, למקום שונה.

יש לציין כי הסרט גם כולל רובד המתרחש בהווה וקשור להקלטות בארכיון של פעילי מחתרת, ארכיון שעובר תמלול. אנו רואים כי ההקלטות מספרות רק חלק מן התמונה, בסרט שיש לו לא מעט אמירה על הדרך בה מספרים סיפורים – גם בתור אנשים פרטיים, גם בתור משטר ותקשורת. הפער בין סרטי אימה מופרכים לחדשות מטשטש, כאשר גם כותרת הסרט מופיע על המסך כחלק מפרסומת לסרט בטלוויזיה. הקולנוע שבסרט מציג את "אות משמיים" ו"מלתעות", שני סרטים שגם הם משתלבים בעלילה.
"הסוכן החשאי" נע מסצנות דיאלוג ארוכות ואמינות, לסיקוונס שנראה כמו סרט טראש מלוטש למרדף עשוי ברמה של מאסטר. הוא יורה להרבה כיוונים שונים וגם אם יש בו חלקים שעובדים מעט פחות טוב, בסופו של דבר הוא מתחבר למשהו שיש בו לא רק מסר פוליטי והרהור על הקולנוע, אלא גם שפע של הנאה.

הקרנות נוספות:
חמישי | 24.07.25 | 21:15 | סינמטק 3
שבת | 26.07.25 | 16:15 | סינמטק 1

צליל של נפילה
Sound of Falling

אמנם אנחנו רק בראשית הפסטיבל, אבל דומני כי כבר ניתן לקבוע כי זהו אחד מן הסרטים המפצלים עד כה – בין הסובלים לבין אלו שעבורם זה השיא. גם עבור אלו שאוהבים אותו, סרטה של מאשה שילינסקי יעורר דיון. בעיקר בשאלת מיפוי היחסים בין הדמויות וחיבור בין קווי עלילה שונים בסרט שמתרחש סביב אותו בית בכפר גרמני, אך בארבע צירי זמן נפרדים, בכל אחד מהם יש גם קפיצות או מבט מחודש על האירועים.

גם אני לא סבור שהצלחתי לפענח בוודאות את כל הענפים באילן היוחסין של הסרט, אבל יותר מכך אני סבור שזה לא באמת משנה: העיקר הוא החוויה הרגשית וזו עוברת היטב. הסיפורים השונים, הנפרשים על פני כמאה שנה או יותר, עוסקים בחוויות מעצבות לאורך דורות: גילויים אודות כאב, מיניות, שקרים, הצצה ומוות. נושא ישן ונדוש, אך כזה שתמיד ניתן להפיח בו חיים בעזרת מגע אישי.

הסרט בנוי כסדרה של פרגמנטים, מבט על נקודת מפנה ורגעי שגרה, בסופו של דבר מכמה נקודת מבט בכל דור, גם אם בכל תקופת זמן יש ילדה/נערה שהיא המרכזית יותר. המונח נקודות מבט נכון לא רק לריבוי דמויות, אלא לריבוי נקודת מבט שונות של אותה דמות, שכן הסרט גם דן לא רק באירועים, אלא גם בזיכרון המשתנה והופך דברים מסוימים למיתוס, או מייצר תמונת שלא בדיוק התרחשו במציאות.

הכותרת מתייחסת למספר נפילות, או גרסאות של נפילות לאורך הסרט, אבל גם לחשיבות הצליל בסרט של במאית שעובדת עם מספר סוגים של קולות בפסקול: מוזיקה, טונים המבטאים תחושה פנימית, מלל, ורגש אמיתי. כל אלו לעתים מוגברים ומודגשים ולעתים מושתקים בפסקול, באופן שמהדהד את הביטוי הסובייקטיבי לכל מקרה וגם מעודד את הקהל להשלים בעצמו את החסר. לפעמים שומעים צליל של נפילה בלי שרואים אותה, לפעמים רואים אך פס הקול נותר דומם, ולא פעם, גם בהקשרים אחרים, הצופה מפרש מחדש את שראה בזכות ממד הסאונד.

שילינסקי עובדת היטב גם עם התמונה. הסרט מצולם ביחס מסך צר יחסית של 3:4 וגם בתוכו, פעמים רבות היא בונה פריים בתוך פריים או חלקים אפלים שמצמצמים את מה שרואים. גם הטקסטורה של התמונה מדמה לפרקים מרקם של צילומים מתקופות קודמות בהיסטוריה, לאו דווקא בהלימה לתקופה ההיסטורית בה כל סיקוונס מתרחש. זה מייצר חמקמקות של הדימוי ושל תפיסת האירוע, חוסר יכולת לתפוס או לגעת בדיוק בחוויה המעצבת. הסרט כולו הוא מספר לא מהימן, כמו הזיכרון, כמו דיווח לאחרים אחרי אירועים, עם או בלי כוונה.

כל קו העלילה כולל רגעים קשים מאוד: יחס אכזרי כלפי נשים בפרט בצורת שונות אך בכל תקופה, אירועי פגיעות פיזיות, חווית מיניות שחלקן כואבות, אירועים פוליטיים שהסרט חושף את הסיטואציה המלאה סביבן רק בשלב מאוחר, ומוות. הרבה מאוד מוות, כולל בגיל צעיר. אבל הסרט רחוק מלהיות כולו אפלה: יש בו הרבה צחוק, מתיחות, רוח נעורים וגילוי של החיים, גם לצד המוות. זה לא רק סרט על סבל, זה סרט על התבגרות על כל המשתמע מכך.
ניתן לראות את זה גם בשימוש באחד מן המוטיבים החוזרים בסרט, המילה ״חמים״. מילה שלא פעם מופיעה בסרט בהקשרים שיש בהם רובד שלילי, אבל תמיד יש בה גם רובד חיובי, או לפחות תומך ומלטף, בסרט המתרחש בגרמניה הקרה. שימוש מוקדם במילה נעשה ברגע בין שני דמויות משנה המראות כי מיניות, גם אם מוזרה, יכולה להיות דבר בריא.

מוטיבים חוזרים נוספים הם דגים וצלופחים, סיגריות, כפות ידיים, ובמידה מסוימת גם רוחות רפאים. כולל אולי יותר מרגע אחד בה דמות הופכת לרוח, מה שמקנה לסרט מימד מיסטי, אף כי ברובו הוא מתאר עולם ריאליסטי וקשה. יש בו מקום לרוחניות, גם אם היא כזו המתרחקת במידה משתנה מהדת שגם היא נוכחות. היחס של הסרט הוא לא חד משמעי כלפי כל נושא כולל המסורת, אף על פי שיש בו הרבה ביקורת על האופי הגרמני המסורתי. הנאציזם הוא צל שמרחף מעל הסרט ולא בהכרח משהו שרואים או יודעים את העמדות של הדמויות כלפיו, כמו גם הקומוניזם.

הסרט הוא יצירה על דמויות שעל פניו לא מעורבות פוליטית, אך הפוליטיקה שמוכרעת מרחוק משפיעה עליהן. ברגעים מסוימים יש התרסות נגדה, מרומזות או ספק משנות חיים. ספק כי כמו על מאורעות רבים ביצירה, לפעמים קשה לדעת מה היה ומה הוקצן בסיפור או זיכרון, האם היה או לא היה, או באיזה דרך היה או אפילו איך קראו לדמות מסוימת. אבל הדבר המוחלט הוא הטראומה שנשארה ועיצבה את האישיות. לא בהכרח לכיוון רע (או טוב), פשוט רגעים בחיים אחריהם הדברים הם לא אותו הדבר.

הקרנה נוספת:
רביעי | 23.07.25 | 14:30 | סינמטק 1