״מאות בונים״, סקירה

הערת פתיחה: הטקסט בפוסט הזה נכתב לפני יותר משבוע, בין היתר לפני חידוש המלחמה בעזה ושאר אירועים אשר פקדו את הארץ. אני מניח שהיום לא הייתי במצב רוח המתאים לכתוב על הסרט, או לקרוא אודותיו. אולם ייתכן ויש חשיבות בכל זאת להמשיך לדון בתרבות, גם כזו אשר ייתכן והיא פחות רצינית במבט ראשון. מבטיח לחזור לכתוב על דברים נוספים בקרוב. בתקווה לימים שקטים וחזרת השבויים. 

על הסרט "מאות בונים" (Hundreds of Beavers) התחלתי לשמוע בערך לפני פחות או יותר שנה. סרט שהופק ומופץ באופן עצמאי ונודד מעיר לעיר ברחבי ארה"ב, שמקבל תגובות קיצוניות מן הקהל – חלק מכתירים אותו בתור אחת מן החוויות הקולנועיות הכי טובות שזכורות להם, חלק טוענים כי רוב הצפייה בסרט היא סבל של ממש. יש באמצע – הטענה כי זה סרט קצר סביר שפותח לפיצ'ר, או בדיחה שיצאה משליטה והפכה לסרט באורך מלא. בסוף 2024, לא מעט מבקרים אמריקאים בחרו בו כאחד מן הסרטים הכי טובים של השנה. גם ב-2022 ו-2023 הוא הופיע ברשימה של סרטי השנה, שכן אז הוקרן בפסטיבלים והחלה ההפצה הזוחלת שלו. הבמאי מייק צ'סליק השקיע שנים בסרט – לא רק בפיתוח הרעיון וההפקה, אלא גם בהפצה המחושבת האיטית שלו. הפצה שבחג פורים הגיעה גם לשתי הקרנות בסינמטק תל אביב, כמות דומה להקרנות ברוב ערי ארה"ב. הסרט מתאים לפורים שכן מאות הבונים בכותרת, כמו גם חיות אחרות, הם פשוט אנשים בתחפושות לא מאוד מושקעות.

זה חלק מן הגימיק של הסרט, שהוא די פשוט בשאיפות שלו: קומדיה בסגנון סלפסטיק הנעה בין הסרט האילם ללוני טונס או סרטים מצוירים אחרים. ההומור פרוע, עם בדיחות שחוזרת על עצמן והגיבור שנאבק בעיקר בחיות שהן ללא ספק אנשים לבושים בתחפושות של חיות. בעיקר בונים, כפי שניתו להסיק, אבל גם כלבים, ארנבים ודוגמאות ספורות לחיות אחרות. האדם הזה הוא ג'ין קאייק (ריילנד בריקסון קול טיוז – וכן, זה שם של בן אדם אחד), השותף של צ'סליק לכתיבת התסריט.

ג'ין קאייק יצרן שיכר שהשתכר קצת יותר מדי ואיבד את כל רכושו בימי המערב הפרוע. הוא מוצא את עצמו בשממה המושלגת מנסה לשרוד דרך צייד חיות שדומה כי הן חכמות הרבה יותר ממנו. בעזרת מפגש עם צייד ותיק ומדי פעם יליד אמריקאי סטריאוטיפי, הוא לומד בהדרגה וגם מציג לעצמו מטרה בחיים: להפוך לצייד בונים מוצלח על מנת שסוחר הפרוות יסכים שיתחתן עם בתו. עכשיו, דמיינו שהעלילה הזו מגיעה אחרי הרבה ניסיונות ללכוד אנשים בתחפושת ארנב, להתעמת עם אנשים בתחפושת בונה, או עם ציפור מצוירת. כל זה מצולם בשחור-לבן עם מעט מאוד דיאלוגים, פרט לשיר שנותן קצת פרטים מדי פעם, או מקומות בהם צריך דיאלוג שנאמר או מוצג כשקופית בנוסח סרט אילם.

זה סרט שממש צריך להיות על הגל שלו כדי להנות, וזו לא בהכרח משימה פשוטה. הגל הזה כולל בדיחות מטומטמות המוגנות בידי מודעות עצמית – כולם רואים שהאפקטים ביתיים והתחפושות לא אמינות, שלא לדבר על העלילה שהיא ערבוב קלישאות ברגעים בהם היא קיימת. או הדמויות שהן, ללא יוצא מן הכלל, הקצנה של קלישאה סטריאוטיפית. מאידך, כולם גדלו על סרטונים או סרטים שהיוו מקור השראה חלקי, שכן סרטי לוני טונס או סרטים מציורים באופן כללי הם מקור השראה לא פחות מן הקומדיה האילמת. וקומדיה אילמת זה סוג קולנוע קלאסי ששרד יחסית טוב. "מאות בונים" לא מבריק כמו צ'פלין או קיטון בשיאם, אבל כן כולל כמה בדיחות טובות ולפעמים אפילו חכמות.

הבעיה שלי, לאורך חלקים לא קטנים מן הצפייה, היא מינון נמוך ומפוזר של הבדיחות הטובות והמפתיעות. מעריצי הסרט שבים ואומרים שהחזרה על אירועים והתמסרות לבדיחות חוזרות, קטנות או גדולות, בהיגיון הפנימי של העולם המתואר, הכל חלק מן העניין. אני מבין את זה, אך בחלקים מן הסרט מצאתי את עצמי מעריך את המאמץ, החזון והמקוריות, אבל לא ממש נהנה או צוחק. בחלקים אחרים, בערך סביב אמצע הסרט, התחושה הייתה של סבל יותר מהנאה. יש אולי סיבה כי רבים מן הסרטים שהיוו השראה לסרט זה היו סרטים קצרים – כאשר צ'פלין וקיטון עברו לפיצ'רים, הם הוסיפו לקולנוע שלהם אלמנטים אחרים. זה דבר ש"מאות בונים", לרוב אורכו, עושה רק במידה חלקית. אבל, בכל זאת יש אבל. לפחות לגביי.

הסרט בהחלט בונה לקראת התפתחות והמערכה האחרונה שלו הרבה יותר מוצלחת בעיניי. זה נעשה בין היתר בגלל שהסרט מגדיל את הסקאלה של…כל הדברים שאפשר להגדיל. אבל יותר מכך, בגלל שצ'סליק מרחיב את ההשפעות הקולנועיות ונזכר שקולנוע אילם זה לא רק סלפסטיק ואפשר, כמו גאי מאדין, לחגוג את העושר של המבע שפותח ברבע הראשון של המאה העשרים. צ'סליק לא שולט במדיום כמו מאדין, אבל בחצי השעה האחרונה הוא משלב יותר זוויות צילום יצירתיות, משחקים עם העריכה, התאורה והתפאורה, לבין קולנוע יותר דינמי שלא נע רק אל הבדיחות, ועדיין כולל גם הרבה מאוד בדיחות. זה לא שהרכיבים הללו לא היו שם גם קודם, אבל המינון שלהם היה נמוך יותר, או נמוך מדי, על מנת לשמור על רמת העניין.

המערכה האחרונה של הסרט בהחלט הייתה קומדיה מהנה למדי עבורי ולכן אני מסיים את הסקירה על הסרט כולו בהמלצה מסויגת – זה סרט שבהחלט יש בו דברים שעובדים, גם אם לא כל הזמן. דברי השבח בעולם ובחירתו לאחד מן הסרטים הבולטים של השנה או התקופה, משקפת לדעתי לא את האיכות של היצירה, אלא את הרעב לקולנוע עצמאי שיוצא מן התבניות החוזרות על עצמן. הכוונה לא רק בסרטי האולפנים, אלא גם בסרטים "אמנותיים". יש צימאון אמיתי לקומדיה אמנותית ו"מאות בונים" זה בערך כל מה שיש עכשיו, לפחות לאנשים שדברים כמו סרטי גאי מאדין מוזרים מדי עבורם או דורשים יותר מדי פענוח.