"הגיא" (The Gorge), סקירת אפל טיוי+ 

שני צלפים מעולים נפגשים מעל תהום עם דברים מסוכנים ביניהם. אסור להם לדבר זה עם זו, כי הם בסרט בו לא שמעו שהמלחמה הקרה נגמרה בעקרון, גם אם היא מתחממת מחדש בשנים האחרונות. אבל שניהם משועממים, מעולים בעבודה שלהם ועם סיבות טובות להיות עצובים. האם בפנינו קומדיה רומנטית, או סרט אקשן עם תיבול אימה? ויותר מכך, האם יש סיכוי שכל החלקים שבסלט שהוא יעבדו כמקשה אחת, ולא יחרקו כמו תקליט בהוצאה מיוחדת של ה״יה יה יהז״ מלפני שנתיים, שאין שום סיבה הגיונית שיבליח בעמדת שמירה מיושנת מהמאה הקודמת?

לפני שאכריע בנושא, כדאי לדעת קצת יותר במה עוסק "The Gorge" שזמין באפל טיוי פלוס. בתקציר בממשק ובכתוביות לעברית מדברים על גיא, שזה שם של בחור שמבין בקפה ובוויסקי טוב, לא של מונומנט מסתורי. אם זה היה תלוי בי הייתי קוראת לסרט "התהום", גם לא ״הנקיק״ כי נשמע כמו נקניק מזיק. כפי שההקדמה מבהירה, בחצי סיפור רומנטי ברור מאליו ברגע שמראים לנו שני אנשים אטרקטיביים עליהם נאסר ליצור קשר, כששניהם בסביבה מבודדת לחלוטין. הנסיבות: יש גיא, או נקיק, או תהום עמוקה ומסתורית במיקום אי שם בעולם. עולה ממנה ערפל כדי שלא נראה מה הולך למטה, אבל מה שבטוח הוא שמשאבים רבים וסודיים מושקעים, בשיתוף פעולה של מזרח ומערב, כלומר ארה"ב ורוסיה, כדי להבטיח שמה שלא יהיה שנמצא שם בפנים, יישאר שם בפנים. ההתנהלות כדי לשמור על המקום מוקפדת, חשאית וותיקה – מאז מלחמת העולם השנייה יש שתי עמדות שמירה, שני מגדלי בטון מצוידים היטב אך נטולי כל תקשורת דיגיטלית ואינטרנטית עם העולם החיצון, במתכוון, שמאכלסים אדם מוכשר אחד שגם יודעת לצלוף, וגם יודע להיות איש תחזוקה למגוון כלי הנשק האוטומטיים שמרשתים את האזור. ודי מייתרים את קיומם של בני אדם שם, למעשה, אבל רצינו סרט, אז הנה הם.

בגלגול הנוכחי בו הסרט מתרחש, מהצד האמריקאי יש לנו את לוי (מיילס טלר), צלף מהטובים ביותר בעולם, שירת בצבא האמריקאי, ויש לו ביעותי לילה ופוסט טראומה כפרס. הוא זוכה לאקספוזיציה ארוכה ומעייפת בה הוא מזיע, הולך לים בלילה כדי להיות מהורהר ולהראות לנו שהוא גם רגיש וכותב שירה, ורק אז הוא מגיע לזימון למשימה החשאית על ידי בכירה סודית (סיגורני וויבר), שאמורה לפסול אותו כי פסיכולוג העריך שהוא כבר לא כשיר, כנראה כי טראומות ואשמה וכל זה. היא משום מה מתעקשת שהוא ממש מתאים למשימה שנשמעת כאילו גורל האנושות תלוי בה. לוי מקבל את המשימה, כי אין לו שום דבר בחיים חוץ מכתיבת שירים וביעותים. השירים אגב, כל כך בינוניים שלא מראים לנו אותם בשלמותם אף פעם. בפינה המזרח אירופאית, יש מולו את דארסה (אניה טיילור ג'וי) צלפת ליטאית מהטובות ביותר בעולם, שירתה במגוון משימות חשאיות עבור הרוסים, בת לסוכן קג״ב לשעבר. הוא כל מי שיש לה בעולם, היחיד שיודע מה היא עושה, ובעצמו לא בקו הבריאות ומתכנן לעזוב את העולם בקרוב.

עם סיפורי הרקע האלה, שלוקחים יותר מדי זמן, לוי ודארסה מגיעים לעמדותיהם המשקיפות זו על זו. הוא מקבל פרטי אקספוזיציה מפי קודמו בתפקיד אותו בא להחליף אחרי שנה מבודדת, מגיע למקום בהליכה ארוכה שכוללת ניווט, אחרי שסיממו אותו במטוס כדי שלא יבין לאן הוא מגיע. הניווט לעומת זאת, דווקא יכול לעזור לו לפענח היכן הוא נמצא, ואין בו שום היגיון כי בהמשך נראה שאין בעיה להגיע למקום עם כלי טיס שונים. אז למה הוא הולך הרבה? כדי שנראה את הנוף אולי, שמצלם דן לאוסטן (סרטים של גיירמו דל טורו, סרטי ג'ון וויק), או סתם כדי שנדע שלוי יודע ללכת הרבה ברגל, ואולי זה אחד הכישורים שעוד יהיה שימושי בהמשך. באמת, לא ברור.

בעמדה, הוא מקבל הדרכה על איך לתחזק את מכונות הירייה השונות שיש באזור, איך לא להשתעמם (יש ספרים, יש תקליטים, יש גינה שאפשר לגדל בה ירקות ויש מתכון עתיק להכנת וודקה מתפוחי אדמה), ואיך אי אפשר לגלות לו מה יש שם למטה, אבל הנה ציטוט של טי אס אליוט על "האנשים החלולים" כדי שנישמע עמוקים. בכל זאת, הגיבור שלו הוא צלף רגיש ודומע שכותב שירה ורדוף בלילות. ואז הוא נשאר לבד, משועמם, ומדי פעם מציץ על השכנה שלו. עד שנמאס לדארסה כי היא כנראה כן משועממת, מאוד, והיא כותבת לו עם בריסטול מרחוק. למזלנו יש ללוי לוח מחיק, והם מתחילים לתקשר למרות שאסור. היות ולה יש שמחת חיים והוא חמוד, נוצר ביניהם חיבור כמעט מיידי – שעובד בקלילות וחינניות הכי טוב כשהם לא באמת מדברים בקול זה עם זו. ברקע יש שיר של הרמונז, כי תקליטים, ומוזיקה של טרנט רזנור ואטיקוס רוס, כדי לשוות לכל זה ממד סוריאליסטי ומעניין. ולפעמים יש עניין.

החדשות הטובות הן שהסרט הוא בסך הכל בידור לא מזיק, והעניין ההדדי בין לוי ודארסה משני צידי התהום המתפתלת לאורך ולעומק ביניהם משכנע וחביב כשם שהוא צפוי. החדשות הרעות הן שלוקח לסרט, ובדקתי, כ-35 דקות עד שתראו משהו שמזכיר אקשן, וקרוב לשעה תחלוף עד שהעניינים באמת יעלו הילוך מבחינת קצב ומבחינת התרחשות בגזרת האימה והשימוש בכלי הנשק המרובים ובכישורי הצלפים, וגם תקבלו כל מיני תשובות.

החדשות המצ'וקמקות הן שהתשובות שתקבלו יהיו רק בסדר, אבל כל הדרך שבה הן מוצגות והאופן שבו העלילה מתנהלת סביבן לא. יש בסרט, שביים סקוט דריקסון ("השדים של אמילי רוז", "רוח זדונית", "דוקטור סטריינג'", "בלאק-פון") לפי תסריט של זאק דין ("מלחמת המחר", טוב נו), הסברים שטחיים, מגוון רגעים חסרי הגיון, דיאלוגים דלים ופתרונות מגוחכים. הוא נישא על גבי שני שחקנים שהדינמיקה ביניהם מלהיבה יותר כשהם לא מדברים אלא רק מתקשרים מרחוק. בשאר הזמן הם אפופים ב-CGI בו הם נאבקים באמצעות שורות דלוחות, מידע שמושלך עליהם או מובן להם כי הוא פשוט מונח שם, באופן שאין שום סיבה הגיונית שהוא יהיה, ועם סצנות אקשן שלא מחדשות כמעט שום דבר.
אז למה בכל זאת לראות את הסרט?

קודם כל, זו מדינה חופשית, לפחות בהקשר של הרגלי הצפייה שלנו, אז אתם לא חייבים. חוץ מזה, יש בו רעיון מלהיב, גם אם לא חדש. שמחת החיים וחדוות המרמור של טיילור ג'וי בתור אישה צעירה שיודעת שהחיים הם ערימה של צרות היא חגיגה כריזמטית, וגם טלר מצליח לעלות לרמתה, רוב הזמן. ואם תחליטו לצפות בו בציפייה לכל המקומות שבהם הוא מנסה להסביר את עצמו ונהיה מטופש, עם פתרונות והסברים שמוצנחים עליכן כמו גשם חומצי, הוא הופך להיות מבדר פי כמה. זה לא לטובתו, אבל אני חייבת להודות שאחת השיחות הכי מצחיקות שהיו לנו לאחרונה בענייני סריטה הייתה רשימת המכולת של כל הדברים הלא הגיוניים שמתרחשים בו.
כמעט כולם ספוילרים, אבל אני יכולה להסגיר שניים שאינם מהותיים: למי שלא זוכר באיזה להיט סטרימינג כיכבה טיילור ג'וי, ולמי שלא הבינה (מודה באשמה) מאיפה טלר מוכר לה, כשהשניים מפלרטטים מרחוק ומבלים יותר ויותר זמן יחד, כי מתברר שיש להם המון זמן פנוי, הפעילויות החביבות עליהם הן משחקי שחמט מרחוק, וסשן תופים מאולתר. עניין נוסף נוגע לגופים עם אינטרסים חשודים. כשיש לכם חומרים סודיים, שאתם שומרים במקום סודי, ושאסור שייוודעו כי אז הם כבר לא יהיו סודיים: אולי אל תשימו את הלוגו שלכם עליהם? ונניח, תנעלו את המחשב? זו רמת ההיגיון הפנימי של הסרט. האם זה מטופש מספיק כדי ליהנות? תלוי אם יש לכם שעתיים פנויות בלי משהו רציני יותר לראות.