״עד שיצא עשן לבן״ (Conclave), סקירה בתוספת הערה על מצבם של סרטי איכות

השבועות שמובילים אל טקס האוסקר מבטיחים, על פי רוב, את התמלאות האולמות בישראל בסרטים המועמדים. לכן זו גם אחת התקופות שאמורות להיות הכי מבטיחות בלוח השנה מבחינת מה שקרוי בידור למבוגרים, קרוב משפחה של סרטי איכות. המיטב שיש לקולנוע ההוליוודי המסחרי להציע, אבל מכוון אל הקהל הבוגר יותר או המתעניין פחות במותגי-על למיניהם. גם אם הכמות של סרטים כאלה פר טקס פחותה, שכן הקולנוע העצמאי או אפילו הבינלאומי מתברג לאוסקרים בקלות יתרה בשנים האחרונות. הם עושים זאת על חשבון תוצרי האולפנים שאמורים להיות יוקרתיים ומוצלחים אך אינם תמיד כאלה. בעונת הפרסים הנוכחית בולטים ״חולית: חלק שני״ ו״מרשעת״ כצמד נציגים של הקולנוע שובר הקופות, ומבין הסרטים מרובי הכוכבים ובעלי תקציב הביניים יש להזכיר את ״אנונימי לגמרי״ ואת ״עד שיצא עשן לבן״ (Conclave). על הראשון עופר כתב סקירה מלאת אנקדוטות מחכימות, לאחר הוא רק התייחס לפני בכורתו בפסטיבל חיפה. הייתי רוצה להצטרף לדיון ולהשתמש דווקא בסרט הזה כאיזה מקרה מבחן, גם אם לא בטוח שמגיע להיטפל דווקא אליו.

אילו הייתי כותב ביקורת לעיתון, היא הייתה ודאי מהזן המנומס. כי על פניו, סרטו של אדוארד ברגר (״במערב אין כל חדש״) על טקס הקונקלבה, הלא היא תהליך בחירת האפיפיור, הוא כל מה שאפשר לצפות לו מסרט איכות ו/או בידור למבוגרים. הוא לא בדיוק הוליוודי, גם אם ההפקה משותפת לארצות הברית (ולבריטניה), ומוביל אותו במאי גרמני. התקציב לא עצום, כ-20 מיליון דולר, אבל הוא ניכר היטב על המסך מבחינת פאר חזותי מחד ופרצופים מוכרים מאידך. כל המחלקות הטכניות פועלות בסנכרון ובשירות היצירה, תוך כדי שהן דווקא כן מסבות את תשומת הלב לעצמן – הלוקיישן העתיק למראה של הוותיקן (ואולפן שיידמה חלקים ממנו), התלבושות והמוני הניצבים המתרוצצים בין הקרדינלים (והם עצמם), המוזיקה שמנכיחה את עצמה וצובעת הכל בגוונים של מותחן, וכן הלאה. הפקה מתוקתקת ומלאת ברק שמבטיחה לא לשעמם את העין והאוזן בשום שלב.

העלילה מבטיחה בדיוק את זה, מותחן אלגורי שיכול לשמש את הקהל לגבי כל תהליך בחירה דמוקרטי של שליט מתוך קבוצת נבחרים. מפריימריז פנים מפלגתי ועד בחירות לוועד הבית, כמעט כל הליך יכול להתאים לתבנית הזו, בשינוי אחד מהותי – בכל זאת מדובר בראשות הכנסייה הקתולית, אז לפחות בהתחלה אפשר לחוש שאמורה להגיע התערבות אלוהית כלשהי בנעשה על פני האדמה. לכן הסרט מתחיל במסתורין סביב אחד משני הרגעים הנשגבים והטמירים ביותר שקיימים בחיים, כלומר בסוף שלהם (אחד משני קצוות). האפיפיור המכהן מת במשכנו והקרדינלים הקרובים לו מוזעקים למקום, תחילה מנסים לברר את נסיבות האירוע ובהמשך להתכונן לצעד הבא, בחירות המתנהלות לפי טקס סודי אבל ישיר למדי – הצבעה עד אשר יש מנצח מובהק. הטריק של כל קרדינל הוא לא להראות כי הוא מעוניין בתפקיד, מה שהופך אותו למועמד תאב שררה ולכן לא ראוי להנהגה, אבל כמעט כולם מבצעים חטאים נוצריים בשלב כזה או אחר, בעיקר יוהרה.

הסרוגייט של הקהל או השער של הצופה לעולם אפוף הסתרים הזה הוא קרדינל לורנס הבריטי, בגילומו של רייף פיינס. כמו כל מי שיש לו איזשהו טעם קולנועי, גם אני כמובן מאוד נהנה לפגוש על המסך את השחקן האנגלי הכביר בכל הזדמנות שרק אפשר. אבל מזמן לא התמוגגתי עד כדי כך מהופעה שלו בסרט. אילו הייתי מצביע לאוסקר, הוא היה הבחירה שלי ללא היסוס, משום שלא ראיתי שחקן ראשי טוב ממנו בשום מדיום בשנה החולפת, במובן של יצירת דמות יש מאין. רמת העניין שלי במתרחש מעולם לא ירדה מתחת למאה אחוז בכל רגע שהוא היה על המסך, ובתור תרגיל מחשבתי שאין לי איך להוכיח, נדמה לי שלא הייתי מוצא הרבה בסרט אילולא ההופעה הממגנטת שלו. הופעה שהיא ספק סותרת וספק משלימה לדמות עצמה, לפחות כפי שאני הבנתי אותה.

לורנס כתוב ומבוים כדמות ששומרת הכל בפנים, דיפלומטית מאין כמוה וחרישית לגבי הכוונות האמיתיות או הבלתי-מודעות שלה. אולם, בהיעדר פני פוקר ובשל התמימות היחסית של הדמות, בכל רגע נתון ממש אפשר לראות מה עובר על פיינס, רגשית ושכלית. הוא לא סתם מיוסר ומעונה, הוא פשוט משתדל לרצות ולהישאר טהור כוונה ונאמן לעצמו ולאנשיו, עד שהוא מתחיל להיסדק. כשזה קורה, המילים שיוצאות מפיו או סערת הרגשות הנשקפת מתוך עיניו לא מגיעה בהפתעה כמו בתסריט מלא התפניות החדות מלהכיל, אלא כתולדה של בנייה מחושבת שלעניות דעתי רוב רובה מצד השחקן, עם הרבה עזרה טכנית כמובן. אבל בעוד המחלקות התומכות מכוילות כל כולן ועד סוף הסקאלה של בידור, פיינס הביא המון אמנות לתוך האומנות והמלאכה והוסיף משהו שאין כמעט בכלל בסרט בשום מקום פינה אחת – ניואנסים.

אתמקד לשם דוגמה בצילום, שדווקא לא מועמד לאוסקר, עליו אמון סטפן פונטיין. מדובר בצלם צרפתי שכבר אפשר לקרוא לו ותיק יחסית, שמרבה לעבוד עם בן ארצו ז׳אק אודיאר (״ליבי החסיר פעימה״, ״נביא״, ״חלודה ועצם״) והתנסה כבר בהפקות אמריקאיות למחצה (״ג׳קי״) או לגמרי (״קפטן פנטסטיק״). פונטיין ממלא את המסך בחללים הגדולים של המשכנות הקדושים, כשהם ריקים מאדם או מלאים בהמוני אדם הלבושים אותו הדבר, או מתמקד בפרטי הפרטים של הקפלה הסיסטינית (ששוחזרה על סט הצילומים מחוץ לוותיקן) כשצריך לתווך לקהל את רצון האל, לכאורה. הכל מלא הוד והדר מעצם היותו, לא בגלל משחקי תאורה או תנועות מצלמה וירטואוזיות בהכרח. שום שוט שייחרת בזיכרון, הרבה זוויות ממעל כדי שנבין שמדובר בסרט דתי-רוחני וכל מיני שוטים מנקודות מבט של מציצים ומתבוננים, כדי שנרגיש בתוך מותחן.

אבל מה בדבר אמנות? יש אולי שוט אחד שאני יכול להתייחס אליו ככזה, שמגיע בשלב מוקדם בסרט ולצערי הייתה הפעם האחרונה שבא באמת הרגשתי מה הבמאי רוצה לומר בלי עזרת התסריט או המוזיקה. יש לי גם תחושה שזה אחד הרגעים החביבים עליו, על ברגר עצמו, שכן הוא בחר למקם את כותרת הסרט על גבי השוט הממושך. כוונתי היא לרגע בו גופת האפיפיור היוצא מוכנסת אל תוך אמבולנס, עטופה אמנם בבד לבן מלא הוד אבל משמשת כשק למתים של צדיקים וחוטאים כאחד. המצלמה נשארת להביט על המת מלמעלה, לא בשיפוטיות או בהקטנה אלא באיזו מן שלווה של שגרתיות או מחזוריות (נולד, חי, מת). כלי הרכב מתחיל כנראה לסוע משום שהשק המכיל את הגופה הקדושה מתנועע, תחילה מעט ואז ממש מצד לצד, נחבט בדפנות. ללמדנו שלא משנה מה עשינו בחיינו וכמה קרובים היינו לאל כזה או אחר, כולנו נסיים באותה צורה ונקבל את אותו כבוד. לפחות בין דלתי האמבולנס ויש להניח שגם חדר הפתולוגיה (אין רגע כזה בסרט).

מבין שחקני המשנה מועמדת לאוסקר איזבלה רוסליני, בתור ראשת הנזירות האמונות על הצד הלוגיסטי של הקונקלבה. די מדהים שזו המועמדת הראשונה שלה לאוסקר אי פעם, דווקא על התפקיד הזה בו היא נדרשת בעיקר לשתוק, להביט ולעמוד בצד (ד״ש לרייצ׳ל מקאדמס). עוד תזהו את סטנלי טוצ׳י, שבדומה לפיינס עושה הרבה עם מעט בתור קרדינל אמריקאי מתון אבל נותר חדגוני, וגם ג׳ון ליתגו, בתפקיד מעט כפוי טובה כקרדינל קנדי שכל תפקידו הוא להגיד ״לי אין סוד מה פתאום״ (נחשו מה קורה בהמשך). חשוב לציין גם את קרלוס דיאז בתור הקרדינל שמגיח בהפתעה לכינוס, ואת סרג׳ו קסטליטו מחד ולוסיאן אמסמטי מאידך, בתור מועמדים בולטים שמגיעים מאיטליה ומניגריה, בהתאמה. הדמויות שלהם אמנם חדגוניות להפליא אבל מוסיפות גוונים של שמרנות לסרט בו רוב הזמן הקרדינלים שהתסריט מתמקד בהם מפטפטים על הצעדת הכנסייה קדימה, בעודם מקיימים טקס עתיק שמכריח אותם להיות מנותקים מהעולם החיצון, מילולית.

כל המחמאות המוחבאות לעיל לא יכולות לחפות על האלמנט הכי בסיסי אך הכי לוקה בחסר ב״עד שיצא עשן לבן״ – התסריט. פיטר סטורהן (״החפרפרת״) עיבד למסך את ספרו של רוברט האריס (״סופר צללים״), אבל אם לא הייתי מסתכל בקרדיטים הייתי מוכן להישבע שזה בכלל דן בראון שמנסה לכתוב קומדיית תיכון, ספציפית את הדינמיקה של ״ילדות רעות״ ודומיו עם קצת עזרה מסרטי בחירות מועצת תלמידים כמו ״בחירות או להיות״ או ״נפוליאון דינמיט״. אם זה נשמע כאילו אני מגזים, משהו שאני עושה הרבה, אנסה להוכיח את הטענות שלי שנובעות ומבוססות בעיקר על תחושה. אבל השורה התחתונה שלי זהה – עם כזה תסריט, אפילו במאי מוכשר כמו ברגר שמוביל צוות משובח ונשען על הופעה עילאית בתפקיד הראשי, פשוט לא יכול ליצור סרט מעולה באמת.

הדבר הראשון שצריך לסלוח לו הוא שורות הדיאלוג, משהו שהיה לי קשה לעשות. לא למונולוגים על הכיוון הנכון אליו צריך להוביל את הכנסייה, אחריהם דברים נפתרים במקום להסתבך משום מה, ובטח לא לחילופי דברים כמו ״יש לך בעיות אמונה? – לא, יש לי בעיות עם הכנסייה״. אלו רגעים שנשמעים כאילו נכתבו בשביל ליצור דרמה שאפשר יהיה לערוך לכדי טריילר מסקרן, אבל אין להם כמעט פייאוף רגשי מספק בסרט עצמו. מכאן ההשוואה הלא-מחמיאה לדן בראון, סופר שמשום מה בטוח שאם הוא עוסק בשילוב בין עניינים ומוסדות שברומו של עולם לבין אגדות עם ותיאוריות קונספירציה, הוא בהכרח מעמיק. כמו ספריו ובעיקר הסרטים שעובדו מתוכם, גם ״עד שיצא עשן לבן״ מתקשה מאוד למצוא משהו עמוק להגיד בנושאים הכי גורליים אך חרושים בתרבות האנושית. מכאן קצרה הדרך להשטחה ולבסוף מבצבצת אג׳נדה מאוד מסוימת, עטופה בתככים וסכסוכים שמתאימים יותר לבני נוער מאשר למנהיגי אחת הדתות הפופולריות והמחושבות ביותר בעולם.

אפשר לפרגן ולראות בכך איזו אמירה פסבדו-חתרנית כנגד מוסדות של ריכוזיות דתית, או הכנסייה הקתולית בפרט. כלומר, להסיק שגם האנשים הכי בכירים בהיררכיה של מעוז הרוחניות הממוסדת והממוסחרת, בעצם מונעים מקטנוניות או מצביעים למועמד שלהם לפי תחושת בטן, לא הכוונה משמיים. ניסיתי אבל היה לי קצת קשה לעשות זאת, משתי סיבות. האחת היא שהסרט/יוצריו בהחלט בוחרים צד, לא רק מציגים את כל קשת הדיון והמשתתפים בו ונותנים לקהל להחליט. גם זה בהכרח משטיח את התוצאה הסופית, אפילו עבור קהל שייצא מוחמא מן החיזוק שקיבל לעמדותיו. השנייה היא הצד שהם בחרו, מה שקרוי כיום ״פרוגרסיבי״ אבל בעיניי הוא יותר קרוב להיות שמרני מאשר ליברלי באמת.

יתרה מזאת, הדרך בה מסומן לקהל שצריך וכדאי להיות בצד כזה או אחר היא בעזרת כמות מעוררת גיחוך של תפניות עלילה. חלקן כאמור מזכירות סרטי תיכון מסוימים, אז אאלץ לגלוש מכאן לספוילרים כדי לחזור לנקודה הפותחת שלי לפני כן – למכור לי בידור למבוגרים או סרט איכות, אבל לספק לי את אותם דברים שאני נהנה מהם בסרטי תיכון, זה קצת מטופש. זה גם עלול להפוך לצביעות קלה או סתם חוסר מודעות וחשיבה ביקורתית כאשר מישהו יתנשא על אותם סרטים ואז ייתן את ״עד שיצא עשן לבן״ כדוגמה לסרט איכותי מהם. באותו האופן שאין להתנשא על טלנובלות אבל לאהוב את הקולנוע של פדרו אלמודובר, למשל. משמח אותי מאוד שהסרט מצליח, כי בהחלט יש כאן ממה להנות. אבל אם תבואו ותגידו לי שהגורם להנאה הוא איזו תבונה יתרה שיש בו, כלומר שלפנינו בידור אינטליגנטי רק כי הוא עוסק בנושאים ״חשובים״ ולא בגלל מה שהוא באמת, אאלץ להפנות למקורות. לא כתבי הקודש, אותם סרטי תיכון שהזכרתי.

-ספוילרים מינוריים שנרמזים גם בטריילר מכאן-

כל המבנה של הסרט, לפיו אנחנו אמורים לגלות סוד אפל על כל קרדינל מועמד, מעורר פליאה בעיניי. זו הדרך התסריטאית העצלה ביותר לסמן שכולם אנושיים וחוטאי עבר ובלה בלה בלה, כדי להפיל ארצה כל מועמד שעף קרוב מדי לשמש ולעבור לקורבן הבא. בפעם הראשונה שזה קרה בלעתי את הצפרדע, כי זה נשק תסריטאי שבהחלט מותר להשתמש בו, אבל בכל פעם שזה נמשך נוצר אפקט קומי לא מכוון. הרי התגליות צריכות להתעלות זו על זו, כך לפי המבנה הנבחר, ולכן הן בהכרח יותר ויותר מופרכות.

בהיעדר בסיס דרמטי איתן מאוד, משהו שאין בסרט כי הדמויות בו דקות כמו דף נייר והסביבה שהן מצויות בה מלאת חוקים שמוסברים באקראי ובזמן שנוח לתסריט – כל המופרכות הזו צריכה להשתחרר איכשהו. אצלי זה יצא בגיחוכים, חלקם מכוונים (התסכול של הקרדינלים מהסיזיפיות של ההליך) אבל מקצתם ממש לא. כשהגיע הטוויסט הסופי כבר נחרתי בבוז, אין לי מושג איזה אפקט הוא היה אמור ליצור מלבד ״אין שום מצב שזה מה שקרה עכשיו״. אולי מי שנכבש קצת יותר בקסמו הבנאלי-אך-מהוקצע של הסרט, או בעל עולם רוחני עשיר משלי, חווה זאת כדבר מה חיובי.

לעומת צופה בר או בת מזל שכזו, אני נזרקתי אסוציאטיבית לעולמות סרטי התיכון. ספציפית ״ילדות רעות״, כולל כמה סצנות שהן ממש אחד לאחד. לדוגמה, וזה מוסגר כבר בטריילר אז הספוילר מינורי בעיניי, הרגע שבו קרדינל לורנס מוצא את ״ספר ההשחרות״ של הוד קדושתו. עצם ההצפנה שלו בקרש גב המיטה, מהלך מעולמות המותחנים הזולים, לא הספיק ליוצרים. הם היו צריכים ממש לשחזר את הסצנה ב״ילדות רעות״ בה עותקי מכונת צילום של כל הדפים הרלוונטיים מפוזרים לכל בית הספר, סליחה, הוותיקן. פתאום זה לא כל-כך נעים שהמסתורין מוסר בבת אחת, הסודות הכמוסים נחשפים וקרדינלים עלומים נצבעים בצבעים אנושיים.

אפשר להמשיך מכאן להקבלות על הילדה החדשה בבית הספר, כלומר הקרדינל החדש במסדר במקרה זה, עד כדי כך שחששתי לקראת הסיום שקיידי הרון בכבודה ובעצמה תגיח לחלק את כובע האפיפיור לכל באי נשף הסיום. כל זה בוודאות מעיד עליי יותר מאשר על הסרט, אין ספק, ומאידך אפשר להמשיך עם ההקבלות לשם השעשוע. אבל מה שניסיתי להגיד הוא שאם לגמרי במקרה ההנאה שלכם ושלכן מהסרט לא הייתה שלמה, כאילו הסתתר בתוכו משהו אחד וכסותו הייתה שונה בתכלית, זו לא רק חוויה לגיטימית אלא ממש פגם של הרבה סרטים בעת האחרונה. אותם סרטים שמבדרים ביכולת שלהם לפשט עולמות מלאי סוד בכלים שמוכרים לנו מיצירות שנחשבות נחותות, לדעתי שלא בצדק. עובדה שניתן לראות אותן כבסיס או השראה לסרטים גורפי פרסים ורבי חשיבות.