פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 19: שנת 1974

לראשונה מזה ארבע שנים הצטרפה מדינה חדשה לחגיגה המוזהבת שבהוליווד. הייתה זו ארגנטינה שקיבלה את מועמדות הבכורה שלה ב-1974, היחידה שמנעה מקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר של אותה שנה להיות אירופאית לחלוטין (הישג שהיה שייך לישראל בשנתיים שלפני כן). יצא שזה גם אחד הסרטים הכי מעוררי תמיהה של הפרויקט עד כה, אבל נגיע אליו עוד מעט.

בהסתכלות רחבה, האוסקר ה-47 נחשב לאחת משעותיו היפות של הפרס ההוליוודי. כל חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר המשיכו להדהד שנים רבות קדימה, נעים בין מעמד של קלאסיקות מודרניות לסרטים מגדירים של תקופתם: "המגדל הלוהט", "צ'יינהטאון", "לני" והדאבל של קופולה "השיחה ו"הסנדק 2", האחרון גם זכה. לעומתם, קטגורית הסרט הבינלאומי כללה פחות שמות שיהפכו לשגורים, ומעל למחציתה נשכחו לחלוטין מאז.
במקביל, הסרט היחיד שאינו דובר אנגלית שנכלל בקטגוריות הכלליות היה לא אחר מזוכה הסרט הבינלאומי של 1973 "לילה אמריקאי" הצרפתי, שהביא לטריפו מועמדויות על בימוי ותסריט, וגם לוולנטינה קורטז מועמדות לשחקנית משנה.

במקביל לבואו של הדם החדש בדמות ארגנטינה (המדינה השנייה בסך הכול מדרום אמריקה שהייתה מועמדת, אחרי ברזיל ב-1962), היה זה גם אקורד הסיום של מי שנחשב אז – וייתכן ואפשר להעניק לו את התואר הזה אפילו כיום – המלך הבלתי מעורער של הקטגוריה הזו. פדריקו פליני חזר בפעם הרביעית, ולימים האחרונה, ועשה את מה שהוא עושה הכי טוב. כלומר, לזכות.
אל ארגנטינה ואיטליה חברו לחמישייה הונגריה, פולין וזוכת השנה שעברה צרפת. על כולן נתעכב בעוד דקה קלה.
המדינות ששלחו נציגות אך לא הגיעו למעמד חמש הגדולות היו בולגריה, בלגיה, ברית המועצות, ברזיל, גרמניה, דנמרק, הודו, הולנד, יוגוסלביה, יפן, מצרים, מקסיקו, ספרד, צ'כוסלובקיה ושווייץ.

המועמדים

ארגנטינה – "הפסקת אש" (La Tregua / The Truce)

בפרק הזה, לא רק סרט אחד הצריך ממנו עזרה חיצונית על מנת לצפות בו, אלא שניים. נציג ארגנטינה הוא הראשון שבהם, ועליו אני יכול לכתוב בזכות עזרתו האדיבה של דולב אמיתי, זה שגם הצליח לדאוג לי לנציג הביכורים של בלגיה ב-1970. אח על אמת.
"הפסקת אש" היה ניסיונה הרביעי של ארגנטינה להגיע אל האוסקר, והנה הפך להיות מועמדותה הראשונה. זהו סרטו של סרג'יו רנאן, ששמו המקורי סמואל כהן מעיד על שורשיו וייחוסו, שחקן ומוזיקאי שזהו סרט הביכורים שלו. התסריט שכתב רנאן יחד עם אאידה ברוטניק מבוסס על ספרו של בריו בנדטי האורוגואי, במרכזו מרטין (הקטור אלטריו עמו נפגש עוד במהלך הפרקים הבאים, שעדיין עמנו נכון לכתיבת שורות אלו והוא בן 96), אלמן ואב לשלושה ילדים בוגרים, שגיל 49 תופס אותו במשבר חיים לא קטן. הוא עובד באותה עבודה אפרורית כבר 30 שנה, מוקף באנשים מאוד לא מאושרים; בנו הבכור (לואיז ברנדוני) רואה בו לא יותר מתמונה מדאיגה של העתיד שלו; ובנו האמצעי (אוסקר מרטינז מ"סיפורים פרועים") מתוודה (רק בקודים, כדי שחלילה המילה לא תאמר) על שיוכו לקהילה הגאה ועוזב את הבית לבלי שוב. רק רומן מפתיע שניצת עם עובדת חדשה במשרד, שגילה חצי משלו, מחזיר למרטין את שמחת החיים בזמן שהכול סביבו מתפרק.

הסרט נחשב לאחד מהתוצרים המהוללים ואהודים ביותר בארגנטינה, ואף קיבל רימייק בשנת 2003. לארגנטינה עצמה יידרש עוד עשור עד שתחזור לאוסקר, ונקווה שבפעם הבאה יהיה יותר קל לצפות בנציגות שלה.

ארגנטינה – "הפסקת אש"

הונגריה – "שעשועי חתולים" (Macskajáték / Catsplay)

כמו ארגנטינה, גם מועמדותה השנייה של הונגריה (אחרי "הנערים מרחוב פאל" ב-1968) עשתה לי חיים קשים. למזלי זה הסתיים בהצלחה בזכות יקיר סריטה אילן לובטון של "האוזן השלישית", שמצא לי את הסרט הזה, מהעלומים יחסית של אחד מהידועים שבבמאי הונגריה, קרולי מאק.
מאק היה כבר שחקן משמעותי בפסטיבלי הקולנוע כשנשלח לאוסקר, לאחריו שסרטיו הקודמים "לילומפי" ו"אהבה" היו חלק מהתחרות הרשמית של פסטיבל קאן (כך היה גם עם הסרט הנוכחי) ו"לידתו של סימון מנייהרט" הוקרן בפסטיבל ונציה.

"שעשועי חתולים", המבוסס על ספרו של אישטבן אורקני, מספר על גברת מבוגרת בשם ארז'י (מרגיט דז'קה, שהקריירה שלה החלה בשלהי שנות השלושים), החיה בבודפשט בגפה, ולה עוזרת בית צעירה ונאמנה (מארי טורושיק, שהשתתפה גם במועמדות הונגריה הקודם). האדם הקרוב ביותר לארז'י הוא אחותה הגדולה גיזה (אלמה בולה, שהלכה לעולמה שש שנים לאחר מכן), אך היא עברה למינכן לאחר תאונה שהצריכה ממנה טיפול והתאוששות. הסרט הוא בעיקרו רומן מכתבים, וכמה שיחות טלפון בין השתיים, בזמן שגיזה מנסה לשכנע את ארז'י להצטרף אליה בגרמניה המזרחית, ומנסה להחזיק אותה ברצועה קצרה אפילו ממדינה אחרת. ארז'י, מצדה, מסרבת לעזוב בעיקר בגלל התאהבות מחודשת בזמר אופרה שעבר זמנו, כזו שתביא אותה להתמוטטות א-לה שרה גולדפרב של "רקוויאם לחלום".
ברמת האנקדוטה, זהו המועמד הראשון מאז "הבחורה עם האקדח" מ-1968 שעוסק באופן מוחלט בנשים ללא גבר בתפקיד הראשי.

פולין – "המבול" (Potop / The Deluge)

גם פה ראוי לדיסקליימר (1974 הרגה אותי עם הסרטים שלה. באמת), והוא שלא צפיתי בגרסה עליה הצביעה האקדמיה. גרסתו המקורית של המועמד מטעם פולין היה די קרוב לחמש שעות, אבל בשנת 2014 נעשה לו שיחזור שגם קיצץ ממנו כמעט שעתיים, ככל הידוע לי באישור הבמאי. וכך עמדה בפני דילמה לא פשוטה: או לראות את הגרסה המועמדת לאוסקר שקיימת עדיין, אבל באיכות מחפירה למדי; או לראות את הגרסה שתעשה חסד להפקה המרהיבה הזו, אבל מבלי לדעת באמת למה הצביעה האקדמיה לפני כחמישים שנה. בסופו של דבר בחרתי לצפות בזו החדשה יותר. האם זה עזר או לא, על כך בחלק הבא של הפרק.

"המבול" הוא אפוס עצום מידות המתרחש בצפון אירופה של אמצע המאה ה-17, שם מתקיימת מלחמה ארוכה וקשוחה בין השוודים הפרוטסנטים לפולנים הקתולים. גיבור הסרט הוא אנז'יי קמיצ'יק, קצין חיל רגלים מהצד הפולני שהוא גם מפקד נערץ, גם מאוד חתיך, וגם לא הבחור עם הפיוז הארוך ביותר או איזושהי יכולת לדחיית סיפוקים. על פני כמה שנים סוערות למדי, קמיצ'יק יהפוך מחייל לרוח נקמה חסרת מעצורים, יעמוד בפני המוות כמה פעמים, ישים את מבטחו בשליטים הלא נכונים, ינסה לדרדס איזו הפיכה אחת לפחות, ויהיה לדמות שנויה במחלוקת במיוחד.
את הסרט ביים יז'י הופמן על פי ספרו של זוכה פרס נובל הנרי סנקביץ'. את קמיצ'יק מגלם אחד מהמרכזיים בשחקני פולין של התקופה, סוג של הג'יימס דין שלהם, דניאל אולבריצ'סקי אז בן כמעט שלושים. אנחנו נפגוש אותו, לשמחתי הרבה, בעוד לא מעט סרטים בהמשך הפרויקט, ממדינות כמו פולין כמובן, גרמניה ושווייץ.
"המבול" הפך לאירוע תרבותי די רציני בפולין ונחשב לאחת ההפקות המהוללות ביותר בתולדות המדינה.

הונגריה – "שעשועי חתולים"

צרפת – "לאקמוב לוסיין" (Lacombe Lucien)

אחרי זכייתו של פרנסואה טריפו, הגיעה ההזדמנות של במאי צרפתי לוהט אחר מהתקופה: לואי מאל, אז בן 44. הוא כבר נשלח ב-1963 לאוסקר עם "האש שבפנים" אך זה לא הסתיים במועמדות. לאוסקר של 1974 הגיע אחרי שכבר קיבלת תהילת אוסקר בדמות מועמדות בפרס התסריט המקורי על "רשרוש בלב", וגם זכייה בדקל הזהב על "עולם הדממה" התיעודי שעשה עם ז'אק-איב קוסטו (סרט טבע שלא הצלחתי לשרוד עד הסוף מרוב סיאוב ממה שההפקה העבירה את הדגים בו), שני פרסים מיוחדים בפסטיבל ונציה ("האש שבפנים", "הנאהבים"), וזו הייתה רק ההתחלה לקריירה של אלופים.

"לאקמוב לוסיין" היה אחד משלושה סרטים שביים מאל ב-1974, ואותו כתב עם פטריק מודיאני. לוסיין משם הסרט הוא נער בצרפת של 1944, שכבר בתחילת הסרט אנחנו רואים אותו הורג ציפור עם רוגטקה וצד ארנבים, כשמשם הוא מחליט להצטרף לכוחות הכיבוש הנאצים כדי למוטט את המחתרות הצרפתיות. כלומר, הבחור באמת מרחק של חשבון טוויטר פעיל ודירה מאובטחת במיאמי כדי להיות ילד הזין האולטימטיבי. לאחר שהוא רואה כי טוב, לוסיין ממשיך לפלס לעצמו את דרכו מעלה בחסות הגרמנים, אבל מתאהב בנערה יהודייה, בתו של חייט שנמלט מפריז.
הסרט צבר פרסים רבים במהלך העונה, כמו למשל הבאפט"א (אם כי הטקס הבריטי התקיים לאחר האוסקר באותה תקופה), היה מועמד לגלובוס הזהב, וגרף כמה פרסי מבקרים בעיקר לשחקן המשנה הולגר לובאנדלר, המגלם את החייט היהודי. מחוץ לגבולות הפריים, הייתה טרגדיה נוראית בהקשר של "לאקומב לוסיין", כאשר השחקן הראשי, פייר בלאייסה, הצליח להשלים עוד שלושה סרטים עד שנהרג בתאונת דרכים והוא בן 20 בלבד.

הזוכה

איטליה – "זיכרונות" (Amarcord / I Remember)

לא כל סרטיו של פדריקו פליני שנשלחו כנציגות מטעם איטליה קיבלו מועמדות ("סאטיריקון", "רומא" ו"הספינה שטה" נותרו בחוץ), אבל בכל פעם שהוא כן נכנס לחמישייה – הוא זכה. מכיוון שזה קרה ארבע פעמים ("לה סטרדה", "לילות כביריה", "שמונה וחצי" ו"זיכרונות") הוא עדיין הבמאי עם הכי הרבה זכיות בקטגוריה הספציפית הזו. תואר שלא נראה שיילקח ממנו בשנים הקרובות.
נאמר זאת כך: הבמאי החי היחיד שיש לו יותר מזכייה בקטגוריה הזו הוא אסגר פרהאדי האירני עם שתיים ("פרידה", "הסוכן"). ייקח זמן עד שישווה את פליני, אם בכלל.

שנה אחרי שמשום מה לא שלחה סרט לאוסקר, איטליה שבה בכוחות מחודשים עם "זיכרונות", שאולי לא בהכרח נחשב לסרט הכי טוב של פליני, אבל הוא כנראה הסרט הכי פליני של פליני. בעזרתו השוותה איטליה את פער המועמדויות שפתחה עליה צרפת, ועקפה אותה במונה הזכיות.
"זיכרונות" היא דרמה קומית שנוגעת בסוריאליזם, המבוססת על זיכרונותיו של פליני כילד בכפר בורגו סן ג'וליאנו, בימי עליית הפאשיזם האיטלקי. זה יותר רצף של וינייטות העוסקות בנער בשם טיטה, והאנשים שחיים לצדו בכפר, גלריית דמויות פלינאית במיוחד, במערבולת של נוסטלגיה, פנטזיה, מתיקות וכאב. יש שיאמרו שזה גם האבטיפוס לכל כך הרבה סרטי התבגרות אוטוביוגרפיים שנעשו מאז, ממש כמו ש"שמונה וחצי" שלו היה המצע לקולנוע הארס-פואטי. אמנם היו סרטי נוסטלגיה אוטוביוגרפיים הרבה לפני "זיכרונות", אבל את ההשפעות שלו אפשר לראות בסרטים מאוחרים כמו "ימי הרדיו" של וודי אלן, "רומא" של קוארון, וכן, כנראה שגם ב"אלכס חולה אהבה". יש גם שיטענו שהסרט הזה סימן את שיאו של פליני, ומאז הבמאי לא הצליח לשחזר את הישגיו המוקדמים. לבמאי בן ה-54 נותרו עוד שבעה סרטים בקנה, את האחרון יביים ב-1990, שלוש שנים לפני מותו.
"זיכרונות" הוקרן בפסטיבל קאן, היה מועמד לגלובוס הזהב (והפסיד ל"תמונות מחיי נישואים" השוודי), זכה בפרס של הנשיונל בורד אוף רוויו, ובפרסי הבימוי והסרט מטעם תא המבקרים של ניו יורק.

כזכור, את פרויקט הסרט הבינלאומי פתחנו עם שני ניצחונות של פליני, וכעת אנחנו מגיעים לסוף דרכו. אמנם לאוסקר עוד יחזור, בין אם שנה לאחר מכן שוב בזכות "זיכרונות" (לפרסי התסריט והבימוי), ואז פעם נוספת לקטגורית התסריט עם "קזנובה", אבל זוהי נוכחותו האחרונה בפרס הספציפי הזה, כך שזוהי פרידה. נתגעגע, לא אשקר. מה גם שלאיטליה ייקחו עוד 13 שנה עד שתחזור אל פודיום המנצחים, אז כנראה שפליני באמת היה קריטי בשבילה.

צרפת – "לאקומב לוסיין"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

למרבה הצער, שנת 1974 המשיכה את הקו המקרטע של מועמדי שנות השבעים. אני באמת חושב ששנות השישים הפכו אותי לצופה מפונק עם כל כך הרבה תגליות וסרטים מדהימים שהצטופפו בחמישיות השנתיות. לעומת זאת, החל מחלוף העשור אל הסבנטיז, אני מוצא אולי שניים ראויים, שלושה בשנה יוצאת מגדר הרגיל.
ממועמדי 1974 הייתי מסמן שני סרטים כנפלאים, אחד שהתיש אותי, ושניים שאני תוהה מה הם עושים פה מלכתחילה.

אם תשאלו אותי, "זיכרונות" הוא הזכייה הטובה ביותר של פליני, כן, אפילו יותר מ"שמונה וחצי", נפלא גם הוא. ולכן אין מנוס מלומר שהאקדמיה צדקה. יותר מזה, נכון לפרס הבינלאומי ה-19 במספר, בעיני זה הזוכה הטוב ביותר מבין כל שבעת האיטלקים שלקחו אוסקר עד כה. לחלוטין סרט שאין לי יכולת להתנגד אליו, וכמעט כל סצנה בו מפעילה אותי אחרת, מצחוק מתגלגל ועד לתוגה קלה-בינונית. זו משימה מאוד לא קלה לשמור על מומנטום בסרט שהוא די נטול עלילה, ואין ספק שכמה סיקוונסים בו טובים מאחרים, אבל כמכלול זו פשוט חגיגה של תמונה וקול שאני שבור עליה. באמת שאין פה דבר שאני לא אוהב.

על פניו זה היה הופך את מלאכת בחירת הזוכה, גם בדיעבד, לקלה למדי. "זיכרונות" הוא סרט מדהים, כנראה הטוב שבחמישייה, ומגיע לו לזכות. אבל – למרות שזה אבל קטן מאוד – יש סרט אחר מבין המועמדים שהייתי רוצה לראות זוכה אפילו יותר מהמאסטרפיס של פליני. בכל זאת, איטליה היא שיאנית מוחלטת, פליני כבר צבר שלושה (שהצטרפו למי-יכול-לספור כמה פרסים בינלאומיים שקיבל במהלך הקריירה המטריפה שלו), והאקדמיה יכלה להרשות לעצמה לתת פוש גם לעשייה אחרת, ממקום קצת פחות פופולרי. נגיד, סתם, אני זורק, "שעשועי חתולים" ההונגרי.

עד כה לא הכרתי את קרולי מאק ואת הקולנוע שלו, ומכיוון שמעולם לא שמעתי על הסרט הזה עד ההכנה לפרק, בכלל לא ידעתי למה לצפות, וייתכן ואפילו הייתי סקפטי למדי. עם זאת, תוך שתי דקות אל תוך הסרט כל החושים של התחדדו, והבנתי שיש פה משהו קצת אחר. עשר דקות פנימה כבר הייתי כולי בתוך הסרט היפהפה הזה, תוהה למה ההיסטוריה שכחה אותו.
להוציא את המגע הייחודי של פליני, "שעשועי חתולים" הוא ללא ספק השונה והמרענן ביותר בקטגוריה של 1975, ומבחינת עריכה, סאונד וצילום, אולי יוצא הדופן ביותר מאז "רכבות שמורות היטב" ב-1967. להתמודד עם דרמת מכתבים, משהו כמעט לא קולנועי, זה אתגר בפני עצמו. להצליח להפתיע ולסחוף סרט שלם באמצעים מאוד מוכרים אבל כאלו שפשוט מאורגנים קצת אחרת, זה משהו אחר. "שעשועי חתולים" הוא סרט של תחושות ומצב נפשי יותר מאשר נראטיב, אך הוא מכניס אותנו כל כך יפה לתודעה המתערערת של הגיבורה, שזה באמת משהו שלא יוצא לי מהראש. אז כן, ברמה האובייקטיבית ההצלחות של "זיכרונות" אולי גדולות ומרשימות יותר, אבל השפה של "שעשועי חתולים" והטעמים החדשים שהוא הביא, יכלו להפוך אותו לאחד הזוכים הנפלאים בתולדות הקטגוריה הזו.
בשלב הזה נגמרות המחמאות ל-1974, אז קחו בחשבון.

צריך לומר ביושר, יכול להיות שהכתף הקרה שלי אל מועמד פולין "המבול" הייתה כי ראיתי כל כך הרבה סרטים כמוהו במהלך הפרויקט הזה. זה לא הוגן לזקוף את זה לרעתו. באמת שכמות סרטי המלחמה בפרס הסרט הבינלאומי הן פסיכיות, ובאיזשהו שלב, מדהימה ההפקה ככל שתהיה, אני צריך משהו קצת יותר מזה. "המבול" נראה מדהים כמעט מאה אחוז מהזמן, אבל אחרי "מלחמה ושלום", "הבקרים כאן שקטים", "הקרב על נרטווה", "ארבעת הימים של נפאל" ו"הגשר", אם משהו לא בא לחדש, אני כנראה אאבד סבלנות. אני מודה בזה בהכנעה ולא בגאווה, אבל מכיוון ש"המבול" הוא "לא יותר" מעוד הפקה ראוותנית עם הרבה סוסים מתים, אני די בחוץ. מה שכן, מעבר לתגלית שהיא דניאל אולבריצ'סקי, הופתעתי לטובה מהאלימות המאוד קיצונית שיש בסרט הזה. איברים מתעופפים באוויר בלי להתבלבל שם. אז בואו נגיד שהוא נמצא בדיוק באמצע של החמישיה, ואולי הגיע לו יחס יותר טוב ממני.

איטליה – "זיכרונות"

גם "הפסקת אש" איננו סרט שהייתי ממהר להכריז כ"רע", אבל הוא כל כך מוזר שאני לא לגמרי הבנתי מה אני רואה. קודם כל, מדובר בסרט החוּם ביותר שראיתי בחיי. לא כל כך בטוח מה הייתה האסתטיקה השלטת בארגנטינה של שנות השבעים, אבל אדם מסוגל להכיל רק כמות מסוימת של טונים כרומטיים וגווני עץ. אבל זה קנטרני, אני יודע. האמת היא שבתוך "הפסקת אש" יש באמת סיפור מעודן ונוגע על גבר שהולך לאיבוד בחצי השני של חייו, אבל משהו נותר כל כך ארכאי ונטול קצב, שאולי באמת כדאי לבדוק את הרימייק שנעשה לסרט הזה בארגנטינה כמה עשורים לאחר מכן.
הסצנות נקטעות באופן מאוד מוזר, אנשים מתנהגים ממש משונה, אבל יותר מהכול לעיתים הייתה לי הרגשה שהסרט קצת נהנה מהעליבות של הדמויות שלו, ומפיל עליהן מכות רק כי אפשר. לדוגמא, לקראת סוף הסרט יש תגלית טראגית שגרמה לי לפרוץ בצחוק, כי זה כל כך לא אורגני ומלאכותי, שתהיתי מה בעצם ניסו לעשות פה. המשחק לא רע, יש מספיק סצנות יפות של התמודדות אנושית בשביל להבין מדוע הוא נגע במצביעים (אני מניח שחלקם הגדול היה בגיל הגיבור, אז רמת ההזדהות הייתה כנראה גבוהה), אבל הכול הכי מסורבל ועל פני השטח.
דוגמא נוספת היא עלילת המשנה של הבן הגיי, ואני משתמש במילה "עלילה" בנדיבות. הגיבור שלנו מגלה על הזהות המינית של בנו לאחר שבתו מסגירה אותו מבלי בעצם לומר מה הבעיה, מנסה לשכנע אותו לא לעזוב את הבית. ואז יש סצנה קורעת לב בין האבא שבאמת לא מסוגל להבין איך זה קרה (מבחינת הסרט זה כמובן מאוד הגיוני) והבן שאפילו באיזה שלב מתמוטט ומביע את סבלו מהמצב שלא הוא אחראי אליו. הסצנה הזו, שנמצאת בשלבים די מוקדמים בסרט, מסתיימת עוד לפני שהבן עוזב את הבית, ומאותו הרגע לא נשמע ולא נראה את הדמות הזו לעולם. זה הכי מוזר – רבע קו עלילתי שאין לו משמעות לדבר מלבד עוד קצת סבל לנראטיב כי כנראה אין מספיק, אז בואו נשתמש בהומואים בשביל זה. אז כאמור, התנהלות מאוד הגיונית לזמן והמקום שבהם הסרט נעשה, קצת פחות למי שצריך לראות אותו כמה שנים לאחר מכן.

אך להפתעתי הרבה, הסרט החלש ביותר מהחמישייה הוא זה שהכי ציפיתי לו – נציג צרפת המהולל, "לאקמוב לוסיין". חיכיתי להשלים אותו כי שמעתי עליו דברים טובים לרוב, ובעיקר כי אני באמת מאוד אוהב את הקולנוע של לואי מאל. ובכנות, אני לא לגמרי בטוח מה השתבש בסרט הזה, כי לפני הכול הוא נהנה מעשייה טכנית של מאסטרים. הסרט הזה מרהיב מבחינת העיצוב והצילום, אבל כנראה מה שבעיני לא פוענח בכלל, אפילו לא התקרב, זו הדמות הראשית והבלתי נסלחת מתחילת הסרט ועד סופו. זה אתגר מאוד מעניין לבנות סרט שלם על דמות שלילית שלא בהכרח תקבל מסלול גאולה, והיו שהצליחו ("עירום" ו"אמיתות קשות" מייק לי, למשל), אבל במקרה של "לאקומב לוסיין" מבחינתי הניסוי כשל. פשוט לא רציתי להיות דקה ליד הבחור הנוראי הזה, ואולי זה היה סרט מעניין הרבה יותר אם היה מתרכז במשפחה היהודית שרואה איך החולרע הזה פשוט נכנס להם לחיים ומערבב את הכול.
מה שבכלל הדהים אותי לגמרי, הוא שהחלק הכי מעניין בסרט קורה בכותרות הסיום שלו, אלו שמספרות לנו מה יעלה בגורל הדמויות לאחר שנעזוב אותן. כל מה שמתואר במשפטים הקצרים האלה מרתק ומסקרן יותר מכל מה שקרה בשעתיים וקצת שלפני, אז לא לגמרי הבנתי את הבחירות הנראטיביות של מאל. זה כאילו יש שם סרט מדהים שפשוט פספסו כי התרכזו בכל מה שלא צריך.
זאת כמובן רק דעה אישית ואני בטוח שהרבה מכם הקוראים יחשבו שאיבדתי את זה לגמרי, ואולי אתם צודקים. בשבילי המועמדות הראשונה של לואי מאל היא אכזבה גדולה.

בפרק הבא תהיה ההזדמנות שלנו לדבר שוב על אקירה קוראסווה, בתקווה שהפעם הזו תהיה חיובית יותר מהקודמת, וגם על במאי בינלאומי נפלא אחר שמצטרף אל עולם האוסקר, אנז'יי ויידה. גם מקסיקו חוזרת אחרי הטראומה המשולשת שהותירה בי בתחילת הסיקסטיז, אבל אני מוכן לפתוח דף חדש.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1974:
איטליה – 15 (מתוכן 7 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 15 (מתוכן 6 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
יפן – 7 (+ 3 פרסים מיוחדים)
שוודיה – 7 (מתוכן 2 זכיות)
ספרד – 6
גרמניה (מערב) – 5
יוגוסלביה – 5
ישראל – 4
צ'כוסלובקיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 4 (מתוכן זכייה אחת)
דנמרק – 3
יוון – 3
מקסיקו – 3
פולין – 3
הולנד – 2
הונגריה – 2
שוויץ – 2
אלג'יר – 1 (שגם זכתה)
ארגנטינה – 1
בלגיה – 1
ברזיל – 1
הודו – 1
נורבגיה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959, 1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969, 1970, 1971, 1972, 1973