״דברים קטנים כאלה״, סקירה

יש שמות שנותנים את הטון לסרט, והסרט "דברים קטנים כאלה" (Small Things Like These) בהחלט נאמן לשם שלו, במהות ובאווירה. השם רומז על משהו קודר מאחורי הדברים הקטנים והסרט מספק אותו, אבל מבעד לרגעים שרובם נראים קטנים ועדינים במתכוון, בסרט שלוקח לו לא מעט זמן לתאר שגרה יומיומית ורגעים בהם הגיבור בוחן בהדרגה את המתרחש, לעומת מעט זמן לסיפור ההיסטורי והבאמת-אפל שבמרכזו. זה הופך את הסרט לא רק לכזה על המקרה הבודד, שמייצג מדיניות מזעזעת וארוכת שנים באירלנד, אלא גם ובעיקר לסרט על היכולת של החברה להשלים עם פשעים של הממסד. או חוסר רצון להביט על דברים שניתן לטאטא מתחת לשטיח, כמו גם לדילמה מוסרית של אדם פשוט ולא משכיל, שתוהה האם לחקור את החשדות שלו או לפעול, במידה והוא אכן עד לפשע מצד הממסד החשוב בחברה בה הוא חי.

הסיפור למעשה מעמת בין שתי גישות של הספרות ושל הקולנוע ביחס לאירלנד. מצד אחד, רומנטיזציה של המסורת האירית והאנשים העמלים החיים בה בצניעות, על פניו. מאידך, הקפדנות הקתולית שבעשורים האחרונים התגלתה ככוח מדכא. מקור הסרט הוא נובלה מאת קלייר קיגן, סופרת אירית שעולה בפופולריות בשנים האחרונות. השחקן האירי קיליאן מרפי הוא אחד המעריצים שלה והוא ניסה להפוך את הנובלה לסרט מאז פרסומה ב-2021. המעמד החדש שלו מאז צאת "אופנהיימר", שהסתיים בפסלון אוסקר עבורו, הקל על קבלת מימון.
מי שהופקד על עיבוד הנובלה לתסריט הוא המחזאי אנדה וולש, שבין היתר כתב את התסריט ל"רעב" של סטיב מקווין, דוגמא נהדרת לבנייה איטית של סיפור דרמטי קשה דווקא דרך רגעים מינוריים. בסרט הזה הבמאי הוא טים מילאנטס הבלגי, ודומה כי אין לו את היכולת של סטיב מקווין לבנות סיקוונסים בלתי נשכחים או להכניס מגע אישי, מה שמייצר סרט שלפרקים מרגיש מונוטוני מדי, בעיקר בקו העלילה הראשי. בכל זאת יש בסרט גם דברים מוצלחים, קטנים וקטנים פחות.

קיליאן מרפי מגלם את ביל, סוחר פחם פשוט שמוביל את הפחם בעצמו ברחבי העיירה בה הוא גר. הוא אב לחמש בנות, דומה כי הוא איש משפחה אוהב וצנוע, שבדקות הראשונות של הסרט מנסה לעזור לילד מן השכונה שהוא רואה ומבין כי נקלע לקושי כלכלי. ביל הוא ההגדרה של מלח הארץ – פועל חרוץ וערכי, אם כי גם עדין ושקט. לא רק בגלל שהוא לא מרבה לדבר, אלא גם כי כשהוא כן מדבר, הדבר נעשה בקול רך.

הסרט עוקב אחר שגרת העבודה שלו בכמה ימים לקראת חג המולד באמצע שנות השמונים, כאשר לצד מטלות החג הוא מתחיל לחשוד כי דברים אינם כשורה באחד המתקנים של הכנסייה, בו משוכנות נערות, על פניו בתנאי פנימיה. הוא שם לב לדברים קטנים שמצביעים על משהו שהנזירות מנסות להסתיר, ומי שכבר צפה בסרטים ביקורתיים על הכנסייה באירלנד אולי יודע באיזו פרשה מאוד ידועה לשמצה מדובר. פרשה שהתרחשה בכמה מקומות ובמשך עשרות שנים, בה גם הסרט הזה עוסק. כאשר ביל מנסה להבין יותר, הוא לומד שהוא על קרקע מסוכנת בעולם בו קתוליות היא האופציה היחידה והבנות שלו לומדת במוסדות של אותן הנזירות, ששולטת בחינוך שלהן ובכבוד לו יזכו בטקסים.

המקום בו הסרט נע בקצב מהיר יות הוא בקטעי פלאשבק לעברו של ביל, פלאשבקים שנמסרים כהבזקים בהם הוא נזכר בגורמים המחנכים שלו בתור ילד ונער, כולם קשורים לכנסייה ובעקיפין גם למצב הנוכחי בו הוא נתקל. אולם, בחלקם הייתה אדיבות ולא רק מה שהוא מפרש מחדש כעת כקשיחות, במוסד בו הנזירות נראות לפתע ככוח מאיים. הדבר נכון בעיקר לאם הבית בגילומה של אמילי ווטסון שמטיבה להבהיר עד כמה הרמזים התמימים הם איומים, דרך הטון שלה. לצד הדרמה, ייתכן והלב של הסרט הוא עצם הניגוד בין הסודות שביל רואה במקום בו שוכנות הנערות לבין חיי המשפחה ה"נורמליים" שלו ושל אשתו (איילין וולש). האהבה שלהם כוללת תקשורת שהיא לפעמים לא ישירה, עד לדרגה בה אפילו במצב בו יש לביל מה להגיד, הוא לא ממש אומר אותו.

מרפי מספק הופעה מאופקת ואפקטיבית למדי ודרוש שחקן במעמדו לשאת על גבו את הסרט, שלא לגמרי הולך עם הטון שלו עד הסוף ולכן הוא קצת נופל בין הכיסאות. קטעי הפלאשבק לא מתגבשים למשהו חד-משמעי וייתכן שהיה עדיף לוותר עליהם. כסרט מתח, התחושה היא ש״דברים קטנים כאלה״ מנסה דווקא שלא למתוח או להפתיע, וזה דווקא כיוון חיובי. רק שהוא לא עובד במלואו מבחינת יצירת עניין באופן אלטרנטיבי למתח. בליבו, הסרט הוא מעשיית מוסר החוזרת לעבר מאוד ספציפי, אבל תוהה גם לגבי תפקידו של היחיד בימינו, כחלק מן החברה שאולי עושה גם דברים לא מוסריים בצורה ממוסדת. אולי זה הופך את הסרט הזה מדבר אירי מאוד למשהו שרלוונטי לישראל. לכן קצת חבל כי הוא מצליח לעלות את הסוגייה הזו רק באופן חלקי.